וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר: הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ… וַיֹּאמֶר: מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ? וַתֹּאמֶר: חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ. (בראשית לח, טז-יח) איור: הרי לנגבהיים חותמך – מרוב תאוותו נתן ג' דברים ערבון על דבר קל. (אבן עזרא לח, יח) חותמך ומטך ופתילך. כפי הפשט נראה ליתן טעם למה נתן ערבון דווקא ג' אלו, וזה לפי שכוונתו היתה לשם זנות, והיה מבזה חותם אות ברית קודש אשר בבשרו, והיה מבזה גם מטה מושלים אשר בידו אשר בו יהיה רועה ומנהיג, אשר נצטווה בלא ירבה לו נשים, כי לא יתכן שרועה ישראל יהיה רועה זונות, והיה מבזה...
וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים… וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו. (בראשית לב, א-ד) איור: הרי לנגבהיים ויפגעו בו מלאכי וכו' כאשר ראם מחנה אלהים זה – העניין שהמלאך הנראה בעין מוחשי, הוא או התלבשות מן המלאך וזה 'ויפגעהו איש' (וימצאהו איש. בראשית לז, טו) שנתלבש בלבוש איש, או הוא דקות המוחש וההשגה המורגשת עד כי הוא כפגיעה אחד באחד, והנה אם אחד בא לקראת חבירו, הלא מרחוק רואה את חבירו ואחר כך פוגע בו שבא אצלו, מה שאין כן המלאך, קודם זמן שהוא אצלו אינו רואהו, וכשהוא אצלו הוא רואהו, שאז נתגדל השגתו...
וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא… (בראשית ל, טז) איור: הרי לנגבהיים אלי תבא כי שכור שכרתיך – ולא תעשה עוול בזה לבטל עונת אחותי, בהיות זה מדעתה ובהסכמתה. ובזה הסיפור הנראה מגונה אצל מגלי פנים בתורה הודיענו אמנם שהיה ענין התולדה אצל האבות, כמו שהיה ענינו אצל אדם ואשתו קודם חטאם, כי לא היתה כוונתם בו להנאת עצמם כלל, אבל היה להקים זרע בלבד לכבוד קונם ולעבודתו, והודיע שבהיות כוונת האמהות רצוייה לפני האל יתברך בהשתדלותן בהכנסת הצרות וענין הדודאים, נשמעה תפלתן על זה, כי ראוי לצדיק שיעשה השתדלות הטבעי האפשר...
וַיֹּאמֶר: הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי, לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. (בראשית כז, כה) איור: הרי לנגבהיים והנה אמרו ברבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה. וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה. ולכאורה קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה. אבל הענין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום. ולא דמי לעושה מצוה דאע"ג שנהנה ג"כ, המצוה עומדת במקומה. מה שאין כן עבירה לשמה. ההנאה שמגיע להגוף מזה בעל כרחו הוא עבירה, וכמבואר ביבמות דק"ג א' ונזיר...
וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ … בְּכֶסֶף מָלֵא.. אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא. (בראשית כג, ט,טו) איור: הרי לנגבהיים בכסף מלא – במחיר מלא ולא בצימצום. ביני ובינך מה היא – אין ראוי לי ולך להאריך בדיבורים על זה, כי דבר קל הוא אצלנו, ואתה צריך למהר לקבור את מתך, ומאחר שאינך רוצה לקחתה במתנה, אני לא אעכב על ידך שתיתן מחירה. ואת מתך קבור – אם תרצה, תיתן הכסף ותיתנהו אימתי שתרצה ותחילה קבור המת. (שד"ל שם, שם) ויש להתבונן בפרשה הזאת הרומזת כי אף אם תגדל מעלת האדם והיה...
וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. (בראשית יט, כו) איור: הרי לנגבהיים ותהי נציב מלח – (ב"ר) במלח חטאה ובמלח לקתה; אמר לה: 'תני מעט מלח לאורחים הללו'. אמרה לו: אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה?! (רש"י שם, שם) ותבט אשתו מאחריו – אשתו שהיתה מאחרי לוט הביטה אחריה, כי היתה קטנת אמונה והביטה אם נהפכה העיר ואם לא, ואע"פ ששמעה אזהרת המלאך ללוט. ונכתוב זה הפסוק אחר ויהפך, כי כל יושבי הערים כן היו מקצתם נציב מלח ומקצתם נציב גפרית, ואע"פ שלא נזכר מלח בהמטרה עם הגפרית היה מלח, כי כן אמר הכתוב גפרית...
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. (בראשית יב, יא) איור: הרי לנגבהיים ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה – במקום המשפט שמה הרשע והחטא. (רמב"ן בראשית יב, י) אין התורה מעלימה...
וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. (בראשית ח, ט) איור: הרי לנגבהיים אֶל הַתֵּבָה – פי' הכתוב שלא שבה אליו ממש אלא אֶל הַתֵּבָה – סמוך לתֵּבה. והיינו משום שלא היה מה בפיה להשיב כמו שהיתה מלומדת. כסבורה שלא ימי אדוניה להשיבה ריקם. על כן עמדה בצדי התיבה ולא שבה למקומה, עד וישלח ידו ויקחה אליו. חמל עליה ואחזה ביד להחימה עד שתנוח מעייפותה. ובא ללמדך שכך ראוי לנהוג עם שליח כושל שלא הביא דבר תשובה מסיבה שאינו חייב בה...
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. (בראשית ג, ו) איור: הרי לנגבהיים אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל אָדָם אֶלָּא יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר". רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּאֵנָה הָיְתָה, דְּבַדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בּוֹ – נִתְקְנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם גּ) "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִטָּה הָיְתָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אַבָּא' וְ'אִמָּא', עַד שֶׁיִּטְעֹם טַעַם דָּגָן. (בבלי ברכות מ, ע"א) ורבים אמרו כי עץ הדעת עץ תאנה, בעבור...
וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (דברים לג, ה) איור: הרי לנגבהיים ויהי – הקב"ה. בישרון מלך – תמיד עול מלכותו* עליהם. (רש"י שם, שם) * דקשה לרש"י וכי אין לו מלוכה להקב"ה אלא על ישראל והרי מלכותו בכל משלה, לכך פירש עול מלכותו וכו', פירוש בודאי גם הוא מלך על עובדי אלילים אבל אינן מקבלים עליהם עול מלכותו כמו ישראל, פירוש שהם כפופים לו תמיד לקיים כל המצוות שגזר עליהם. (שפתי חכמים שם, שם) מלך – הוא משה, ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו, והטעם כי הוא היה כמלך והתאספו אליו ראשי השבטים ויחזיק...