וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב

 וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ

 וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא…

(בראשית ל, טז)

איור: הרי לנגבהיים

אלי תבא כי שכור שכרתיך – ולא תעשה עוול בזה לבטל עונת אחותי, בהיות זה מדעתה ובהסכמתה. ובזה הסיפור הנראה מגונה אצל מגלי פנים בתורה הודיענו אמנם שהיה ענין התולדה אצל האבות, כמו שהיה ענינו אצל אדם ואשתו קודם חטאם, כי לא היתה כוונתם בו להנאת עצמם כלל, אבל היה להקים זרע בלבד לכבוד קונם ולעבודתו, והודיע שבהיות כוונת האמהות רצוייה לפני האל יתברך בהשתדלותן בהכנסת הצרות וענין הדודאים, נשמעה תפלתן על זה, כי ראוי לצדיק שיעשה השתדלות הטבעי האפשר אצלו להשיג חפצו, ועם זה יתפלל שישיג התכלית כאמרם ז"ל (יבמות, פרק 'הבא על יבמתו') שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים.

 (ספורנו שם, שם)

…והנה בשני השמות – אשה, חוה – נתבאר שיש לאשה שתי תכליות: האחד מה שיורה עליו שם "אשה כי מאיש לוקחה" וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יורה פשט פרשת "אשת חיל" (משלי ל"א), והשני ענין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה לגדול הבנים, כאשר יורה עליה שם "חוה – אם כל חי".

(ספר העקדה על בראשית)

כעסו של יעקב מתפרש כאן ('ויחר אף יעקב ברחל, ויאמר: התחת אלהים אני…' ל, ב) ככעס על ששכחה רחל את יעודה האמיתי – העיקרי – אשר לדברי בעל העקדה – אינו שונה מיעודו של הגבר, לפי שהיא "כמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות… והיא בגעגועיה לילד ראתה כל עולמה רק ביעודה השני (לפי בעל העקדה: "התכלית הקטן"!), להיות אם, ובלעדיו אין חייה חיים: "ואם אין מתה אני" – והרי זו בגידה בתפקיד, בריחה מן היעוד, השתמטות מן החובות המוטלות עליה, לא בהיותה אישה, אלא בהיותה אדם.

(נ. ליבוביץ: עיונים בספר בראשית , עמ' 233)

האמנם הלכה היא שעשו שונא את יעקב?

מאיר לוקשין

פרשתנו פותחת בבריחתו של יעקב אבינו לחרן. כפי שהוסבר בסוף פרשת תולדות, רבקה אמו יעצה לו לעזוב לעת עתה את ארץ כנען כי "עשו אחיך מתנחם לך להרגך" (בראשית כז 32). בפרשתנו שמו של עשיו לא מופיע, אבל, כפי שידוע, הסיפור טרם נגמר. בפרק לג ייפגשו האחים שוב. יעקב שרוי במתח ואיננו יודע אם עשו באמת ינסה לממש את איומו ולכן הוא מכין את עצמו ואת משפחתו לפגישה גורלית זו. בסופו של דבר, שמא בגלל הכנותיו ושמא פשוט בגלל שעברו שנים רבות ועשו כבר לא כועס עליו, מתברר שאין לו ממה לפחד: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו" (בראשית לג 4).

במשך הדורות פרשנים רבים עמדו על סיפור יעקב ועשו וניסו ללמוד ממנו מוסרי השכל. ייתכן שהמסר הכי נפוץ שלומדים ממנו הוא מה שכותב רש"י בשם התנא רבי שמעון בר יוחאי [רשב"י] (שם): "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב".

ציטוט זה הובן ע"י רבנים רבים כתיאור מדויק לא רק לרגשותיו האמיתיים של עשו כלפי יעקב, אלא כתיאור רגשותיהם של לא-יהודים בכלל כלפי בני עמנו. לדוגמא, לפני קצת יותר מארבעים שנה, הרגישו יהודי אנגליה שממשלתם מקפחת את בתי הספר היהודיים במדינה. הם דנו באפשרות לתבוע את ממשלת אנגליה בפני בית המשפט האירופי לזכויות אדם בטענה שאנגליה מפלה את היהודים. רב אחד באנגליה פנה לפוסק הכי מפורסם דאז בארצות הברית, הרב משה פיינשטיין ז"ל, ביקש את חוות דעתו ושאל אם תביעה משפטית זו מותרת על פי ההלכה. הרב פיינשטיין ענה ש"ודאי פשוט וברור שיש להשתדל אצל הממשלה שיתמכו בבתי ספר שהיהודים יסדו לעצמן" אבל הוא אסר "לתבוע למשפט אשר נמצא במדינה אחרת שגם ענגלאנד [= אנגליה] שייך להם ולבוא בקובלנא לפני השופטים על השרים של ענגלאנד אשר עושים עוולה נגד היהודים". ולמה? מסביר הרב פיינשטיין: "ודאי יש לחוש להטלת איבה מהממשלה להיהודים שזה אפשר שחס ושלום יביא לתוצאות לא טובות בהרבה… כי צריך לידע שהשנאה לישראל מכל האומות היא גדולה גם ממלכיות שנוהגין בטובה, וכבר אמרתי על הלשון שהביא רש"י בפירוש החומש פ' וישלח (ל"ג, ד') על קרא ד'וישקהו' אמר רשב"י 'הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב' דמה שייך זה להלכה, דהוא כמו שהלכה לא משתנית, כך שנאת עשו ליעקב לא משתנית, דאף אלו שנוהגות באופן טוב שנאתן גדולה בעצם" (אגרות משה, חושן משפט, חלק ב', סימן עז). המסר שמסיק הרב פיינשטיין (וכמוהו כתבו גם מספר רב של פוסקים והוגי דעות אחרים בארץ ובחו"ל) הוא שתופעת האנטישמיות היא אוניברסלית, ושאין לחשוב שהתנהגות טובה של לא יהודי מסוים כלפינו תתמיד. "אף אלו שנוהגות באופן טוב שנאתן גדולה".

האם סביר להשיג מסקנה כזו מהערת רש"י? רש"י כאן מעבד מימרה המיוחסת לרבי שמעון בר יוחאי במדרש תנאים ספרי במדבר. הקטע שבו מופיעה הערה זו בספרי, עוסק בהסברן של נקודות שמופיעות מעל אותיות מסוימות בספר תורה. ההסבר המקובל לאותיות אלה הוא שהן באות להדגיש מילה מסוימת, או לכל הפחות לגרום לנו לשים לב בצורה מיוחדת למילה. בביטוי שמתאר את פגישתם של עשו ויעקב "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו", שש נקודות מופיעות בספר תורה מעל שש האותיות במילה "וישקהו". במהדורות המודפסות הרגילות של ספרי במדבר מופיע הסבר זה:

כיוצא בו 'וישקהו', נקוד עליו שלא נשקו בכל לבו. רבי שמעון בן יוחי אומר: הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. (ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא סט)

יש לציין שזוהי הפעם היחידה בכל ספרות התנאים והאמוראים שמופיע ביטוי כמו "בידוע שעשו שונא ליעקב" או "הלכה עשו שונא ליעקב". אילו רש"י בפירושו לתורה לא היה מצטט מימרה זו של רשב"י, ספק גדול אם הביטוי היה משחק תפקיד כלשהו בהגות היהודית, שהרי מדרש ספרי במדבר הוא טקסט שלא מרבים ללמוד.

גם יש לציין שבשנים האחרונות יצאה לאור מהדורה מדעית מצוינת של ספרי במדבר בעריכתו של פרופ' מנחם כהנא. המהדורה מבוססת על מספר רב של כתבי יד. כהנא קובע שהנוסח הנכון של מימרת רשב"י הוא "והלא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו". קביעתו מבוססת הן על עדות רוב כתבי היד, והן על העובדה שהביטוי "והלא בידוע" הוא "שגור במדרשי ההלכה" והביטוי "הלכה בידוע" או "הלכה היא בידוע" גם איננו שגור וגם קשה להבנה. כהנא מוסיף שלצרפת הגיע כתב יד שבו מופיע הנוסח המשובש "הלכה היא". על הניסוח של רש"י כותב כהנא "ברי שאין זה נוסח מקורי, אלא נוסח משובש או מתוקן של מסורת הנוסח הצרפתית בלבד".

יש גם לשים לב שרשב"י בספרי איננו אומר לא דבר ולא חצי דבר על היחסים לדורי דורות בין יהודים ולא יהודים. הוא עוסק בפרשנות של פסוק אחד בסיפורי יעקב ועשו. התנא קמא בספרי אומר שהנקודות על המילה "וישקהו" מלמדות שנשיקתו של עשו ליעקב במעמד ההוא לא הייתה כנה. עשו פשוט העמיד פנים שהוא אוהב את אחיו. על זה מגיב רשב"י שהנקודות דווקא מוכיחות את ההיפך: למרות השנאה הידועה כבר, באותה שעה עשו באמת נישק ליעקב אחיו בכל לבו.

נכון שפעמים רבות בספרות חז"ל "עשו" מסמל את האימפריה הרומית (ומאוחר יותר התחילו יהודים לחשוב על הכנסייה כ"עשו"). ובכל זאת לי נראה שמחלוקת רשב"י ותנא קמא בספרי היא מחלוקת פרשנית נקודתית גרידא, שעוסקת אך ורק בהבנת היחסים בין שני בניו של יצחק אבינו. ואם יתעקש המתעקש ויאמר שכל פעם שתנא או אמורא דיבר על יעקב ועשו, אפילו במסגרת פרשנית כזו, כוונתו לומר משהו על היחסים בין עם ישראל לעמים אחרים, אז לכל היותר נוכל לומר שרשב"י התכוון לאימפריה הרומית ויחסה לבני עמנו.

ברור שהאנטישמיות עדיין לא עברה מן העולם וחובה עלינו להיזהר ממנה ולפעול נגדה. ובכל זאת אנחנו צריכים להיות מודעים לשינויים הרבים שהתרחשו בעולם. ברוך השם שאנחנו חיים עכשיו בתקופה שהאימפריה הרומית ("מלכות אדום הרשעה") כבר חלפה ויש מדינות רבות שבהן היהודים משגשגים ואין הצדקה לחשוב שהשנאה של לא יהודים כלפינו פשוט מסתתרת מתחת לפני השטח ועלולה לפרוץ עלינו בכל זמן ועידן.

הסיבה שנהגו רבים לצטט דווקא את המימרה "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" כדי להוכיח כביכול שהאנטישמיות היא תופעה אוניברסלית ושכל לא יהודי הוא אנטישמי נסתר או אנטישמי בפוטנציה היא פשוטה: אין מימרה אחרת בספרות חז"ל מתקופת התנאים והאמוראים (וכמו-כן אין פסוק בתנ"ך) המלמדת מסר זה. וכפי שעולה מדבר תורה זה, גם ממימרתו המקורית של רשב"י אין להסיק מסקנה כזאת. במאה העשרים ואחת ראוי שנתייחס ללא-יהודים הרבים הדורשים בכנות בשלומנו כאל ידידים שמנשקים לנו בכל ליבם ולא כאל אנטישמיים פונציאליים או סמויים. בלי להתכחש לקיומה של אנטישמיות, הנטיה להכליל ולראות בכל לא יהודי אנטישמי מבטאת את הקושי שיש לנו לצאת מעמדה קורבנית ולקחת אחריות בוגרת על קיומנו הריבוני והעצמאי.

הרב מאיר לוקשין, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת יורְק בטורונטו, גר בירושלים.

כל מסע יכול להתדרדר, לכן יש להתפלל על דבקותו ביעד המקורי

רבי אבהו אמר:" אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך" – מלשון הרע – היך מה דאת אמר (כפי שנאמר): "וידרכו את לשונם קשתם שקר" (ירמיה ט), "ונתן לי לחם לאכול" מגילוי עריות, כפי שכתוב: "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט), לשון נקי. "ושבתי בשלום אל בית אבי" משפיכות דמים. "והיה ה' לי לאלהים" – מעבודת כוכבים.

(בראשית רבה,פרשה ע)

זאת אומרת, שיעקב איננו מבקש סיפוק צרכיו, אלא הוא מבקש שיעזור לו ה' שיעשה את חובתו, שימנע ממנו לשון הרע ושפיכות-דמים וגילוי עריות ועבודה זרה. הנדר הזה הוא התחייבות דתית – אמונית גדולה מאד ואיננו בקשה למתן שכר.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 26-27)ָ

עליה לצורך ירידה לצורך עליה

"והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו".

(בראשית כח, יב)

הם הנביאים, ומה טוב אמרו 'עולים ויורדים', העליה קודמת לירידה, כי אחר העליה וההגעה אל מעלות ידועות מן 'הסולם', תהיה הירידה במה שנאצל עליו מן המצווה להנהגת אנשי הארץ ולימודם, אשר בעבור זה כינה בירידה.

(מורה הנבוכים לרמב"ם, א, טו)

"והאבן גדֹלה על פי הבאר"

באר של ציבור יש לכסות בכיסוי קל, לנוחיות הרבים הנזקקים לה, אולם כאן – הרי זה קו אפייני לבני ארם – אין הבריות נותנים אמון זה בזה, ועינו של אחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מהשני ! משום כך היה הכיסוי כה כבד, שרק במעמד כולם ובכוחותיהם המשותפים יכלו להגיע אל הבאר.

 (הרש"ר הירש בראשית כ"ט, ב)

"ויגל": התגלות באמצעות מאבק על הצדק

'הן עוד היום גדול': הצדיק ימאס את העול גם כן אל האחרים, כאמרו 'תועבת צדיקים איש עול'.

(ספורנו בראשית כט , ז)

להודיעך שלא קונטמפלאציה, התבודדות והתרחקות משאון החיים והמונם הם הסימנים של מי שזכה לקרבת אלוהים ולהתגלות שכינה, אלא נשיאת דגלו בין הבריות, עשיית מעשים – אפילו עיסוקים בענייני יום יום על כל קטנותם, התערבות והשתלבות במעשי יום יום למען השלטת הצדק. וזו הסיבה, למה סופר לנו עניין פעוט ובלתי חשוב זה של יעקב והרועים בתורה.

(נחמה ליבוביץ': עיונים בספר בראשית, עמ' 219)