וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ

וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

 וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.

(בראשית ח, ט)

איור: הרי לנגבהיים

אֶל הַתֵּבָה – פי' הכתוב שלא שבה אליו ממש אלא אֶל הַתֵּבָה – סמוך לתֵּבה. והיינו משום שלא היה מה בפיה להשיב כמו שהיתה מלומדת. כסבורה שלא ימי אדוניה להשיבה ריקם. על כן עמדה בצדי התיבה ולא שבה למקומה, עד וישלח ידו ויקחה אליו. חמל עליה ואחזה ביד להחימה עד שתנוח מעייפותה. ובא ללמדך שכך ראוי לנהוג עם שליח כושל שלא הביא דבר תשובה מסיבה שאינו חייב בה שמכל מקום ראוי לחמול עליו כמו שמנהג לעשות עם שליח שהחזיר שליחות לבעלים (ועי' ב"ק קט"ז) ואח"כ אל התבה היתה בתבה כמו שהיתה קודם שליחותה.

(העמק דבר שם, שם)

וישלח את היונה וגו' ולא מצאה היונה מנוח וגו -' יהודה בר נחמן בשם ר"ש אמר: אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת, ודכוותה (איכה א) 'היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח' – אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים, ודכוותה (דברים כח) 'ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח וגו" – הא אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים.

(מדרש בראשית רבה – לג, ו)

נח, הצדיק התמים הפוסט-טראומטי והטוטליטריזם

דניאל אפשטיין

פרשת נח מעמידה זה מול זה שני סיפורים: האחד ארוך עם גיבור אחד, איש אחד ששמו נח, והוא כשמו צדיק ותמים, הולך בחייו עם האלוהים, אבל גורלו מר כעלה הזית שהביאה לו היונה טרף בפיה בתום ימי המבול. הוא ניצל עם בני משפחתו בתיבה שבנה לעצמו על-פי הוראותיו המדויקות של האלוהים וראה בעיניים כלות את מראות החורבן הנורא. הוא, הצדיק התמים, הפליט הראשון בתולדות האנושות, העֵד הראשון מוכה ההלם והאֶלם לפורענות שמחקה את פני האנושות. העד הזה מוכר לנו היטב. איזו אירוניה בשם הזה, שהוא שם אבי ז"ל שגם הוא ניצל כמעט לבדו מן השואה שהחריבה את משפחתו ואת העיירה שבה נולד ברוסיה! גם הוא שתק הרבה אחרי האסון הנורא.

הסיפור השני, קצר בהרבה מן הראשון, מתאר את רצונה של חברה למודת ניסיון להתגבר על מחדלי העבר, לשים קץ לפירוד המאיים על עתידם של בני-האדם ולהבטיח לעצמה ולדורות הבאים מקום בטוח עלי אדמות. הפחד מן הפיזור ומן האלימות המרסקת את החברה מביא לפריחת הדמיון האדריכלי.

אנחנו תמיד מחפשים בסיפורים מוסר השכל, השורה התחתונה שתגאל אותנו מן הספק. אבל התורה דורשת מאתנו לנסות ללמוד את לקח הסיפורים מתוך קריאה ביקורתית על הווייתנו. הבה ננסה!

הצדיק התמים, מבודד מבני דורו בגלל התנהלותו השונה, נדרש על ידי האלוהים לפרוש מן העולם ולבנות תיבה שבה יינצלו שרידי הבריאה ויובטח עתיד לאנושות. זהו מקלט ארעי, המטולטל בלב הים הסוער, והוא מסמל את שבריריות קיומנו. מאידך, החברה המאורגנת שלמדה כבר אז את פלאי הטכנולוגיה, בונה ביוזמתה מגדל שראשו בשמיים,אבל בנייתו נקטעת בהתערבות האלוהים המביע חשש מפני תוצאות המפעל האדיר. כך, בפיזורם של אנשי המגדל הרם, נוצר הבלבול הלשוני והאתני שבו אנו שרויים. הסיפור הראשון מסתיים עם כריתת הברית בין הבורא לעבדו הנאמן, אבל סיום זה מוכתם בסיפור שכרותו של הצדיק הראשון שהוא גם הכורם הראשון, והתבזותו של האב לפני בניו. המילים הראשונות שלו אחרי התפכחותו גם הן מלוות אותנו עד היום. אין הפי-אנד לחורבן, גם אם החיים ממשיכים בשגרתם.

האם בני האדם לומדים מן הניסיון? האם לא היה די במבול ובתוצאותיו האיומות כדי לפקוח את העיניים ולפתוח את הלב, ולהחזיר את האנושות לגן העדן של ציביליזציה מתוקנת ?אמנם בני-האדם למדו דבר חשוב. במקום לבזוז איש את רעהו, הם בחרו בקיום מסודר ומאורגן מלמעלה עד למטה. בבניית המגדל האדיר, הם מלכדים את השורות, פועלים כגוף אחד בהתאם לרוח ולהוראות המפקד, הם מדברים בלשון "אנחנו", ואף מלווים את קצב עבודתם בהימנון המדרבן את הפועלים, מין "אינטרנציונל" ראשון .

הבה נבנה לנו עיר ומגדל

וראשו בשמיים

ונעשה לנו שם

פן נפוץ על פני כל הארץ.

רק המנגינה חסרה.

עיר ומגדל, שמיים וארץ, והמֶלֶט המחבר אבנים ובני-אדם, ומעניק כוח לאנושות השברירית מול האלוהים – השם. נעשה לנו שם. האדם יכול לעשות לעצמו שם, מיליארדי צופים המפזמים את שמו. הוא יכול לכבוש לא רק את האדמה ולבנות עליה מגדלים גורדי-שחקים, אלא גם לנצח את הזמן. הוא ייזכר לדורות עולם ! אבל בורא האדם חושש מתוצאות הכיבוש הכפול הזה. הכיבוש אינו מאיים עליו אלא על האנושות. התאחדות המין האנושי, הפיכת העולם לכוורת, השלטת משמעת, סדר, ציות לפקודות, יזמות, ביורוקרטיה, שירת ההמנון, כל אלה אינם מטרה ראויה כשלעצמה. האנושות גילתה את תועלת הסדר, אבל לא את תכלית הקיום, החיים הראויים בעיני ה' דורשים גם הפרות הסדר, כשזה הופך לרודנות המחניקה את רוח האדם. ירידת האלוהים פירושה חשיפת צפונות נפש האדם, כשזו לא נשמעת להשראת הרוח שניתנה לו.

לא הצדיק התמים, הממלא בקפידה את הוראות האלוהים בלי לערער על משמעות החורבן, ולא החברה המתוחכמת הפועלת כמנגנון משוכלל שאינו יודע ואינו רוצה לשאול, מגשימים את כוונת הבורא. התורה, בלי לומר במפורש שום מוסר השכל, מכינה אותנו לבואו של האיש שיצא מן השורה, בלי תיבה ובלי מגדל, מול כל עריצי העולם ומחניקי הרוח, ויאמר לעוול די.

הרב דניאל אפשטיין, רב ופילוסוף, מלמד במתן, במדרשת לינדנבאום ובמסגרות שונות בארץ ובעולם.

'שנים שנים באו אל נח' – בא שקר ורצה להיכנס. אמר לו נח: אי אתה יכול להיכנס, אלא אם כן אתה נושא לך בת זוג. הלך שקר וביקש לו בת זוג. פגע במאֵרה, אמרה לו: מהיכן אתה בא? אמר לה: מאצל נח, שהייתי רוצה להיכנס לתיבה ולא הניחני אלא אם כן יש לי בת זוג . רצונך, הוי בת זוגי. אמרה לו: ומה אתה נותן לי? אמר לה: אני מַתנה עמך שכל מה שאני אוצֵר, את נוטלת. שמעה לו ונכנסו שניהם לתיבה. כיון שיצאו מן התיבה – היה שקר הולך ואוצֵר ומאֵרה נוטלת ראשון ראשון. בא שקר ואמר לה: היכן כל מה שאצרתי? אמרה לו: וכי לא כך הונה בינינו, שכל מה שאתה אוצר, אני נוטלת? לא היה לו פתחון פה לכך נאמר 'הרה עמל וילד שקר' (תהילים ז, טו) – המשל אומר: שקר מוליד ומאֵרה נוטלת.

 (ע"פ ילקוט שמעוני נח, נו – בתרגום עברי ע"פ ספר האגדה)

אות הברית,אות לשלום

…ואמרו בטעם האות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאילו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם בארץ, אבל עשאו בהֵפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה, כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר (מיתר) לכונן חצים עליו.

(הרמב"ן בראשית ט, י"ב )

מגדל וראשו בשמים כמפעל המתעלם מבני אדם

שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו.מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת, לא היו שמים לב אליו, ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה.

(פרקי דרבי אליעזר, כ"ד )

 "הבה נבנה לנו עיר ומגדל"

סיפור בניית העיר והמגדל מבטא גם את הסכנה הגלומה בכוח שליטתו של האדם, וזאת כאשר ההישגים הטכניים פוסקים מלהיות אמצעים, אלא הם נעשים תכלית למענה האדם קיים. רעיון זה מבוטא בצורה חריפה במדרש מאוחר הנקרא "פרקי דר' אליעזר" האומר:

"שבע מעלות (קומות) היו למגדל במזרחו ושבע ממערבו; מעלים את הלבנים מכטן ויורדים מכאן; ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבֵנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה!"

זה משמעו של שלטון הטכנולוגיה, המכניס את האדם למסגרת ומשימה חברתית ציביליזטורית אחת ממנה לא יתכן לחרוג, ומדרש זה מציג בפנינו את המצב בו האדם הופך כלי ומכשיר להעלאת לבֵנים, ואילו הייצור הטכני נעשה התכלית, ולכן אין בוכים על אדם שנפל מראש המגדל, משום שלאדם יש תמיד תחליף.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 33)

שפה אחת ? דברים אחדים?

…אמנם באמרם דבר זה ( 'נעשה לנו שם') ירד ה' לסוף דעתם, כי יהיה הכל בהֵפך ממה שחשבו ואדרבה ישנו עם אחד מפוזר ומפורד שאין לשום אחד עסק עם חברו אז יהיו לעם אחד, אבל אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח מן המלחמה של אומה באומה, אזי יפלו במלחמה גדולה מזו והיא מלחמה פנימית חרב איש ברעהו, כי כנוס לרשעים רע להם, ומאחר שאמרו "ונעשה לנו שם", אם כן כל אחד ירצה להשתרר על חברו ולהיות גבוה ממנו כי זה מצוי בין הכיתות העושים כל מעשיהם למען ספר שמם, על כן טוב לפזרם ולמונעם מבנין זה.

(כלי יקר בראשית י"א, א)

בכאן שהיה שפה אחת היינו לשון אחד, וגם היה דברים אחדים, שלא היה שום שינוי במבטא, ולזה הצליחו כי גם השינוי במבטא גורם פירוד לבבות, מה שאין כן כשכולם מדברים בענין אחד גורם אהבה.

(אגרא דכלה, דף ע"ח, ב)

גדול השלום ושנואה המחלוקת

אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה. אלא, דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל, שנאמר (שם כד) 'גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו' לפיכך לא נשתייר מהן פליטה, אבל אלו על-ידי שהיו אוהבים זה את זה, שנאמר 'ויהי כל הארץ שפה אחת' לפיכך נשתיירה מהן פליטה. רבי אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם. אמר המקום: כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם, שנאמר (הושע ד) 'חבור עצבים אפרים הנח לו', אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) 'חלק לבם עתה יאשמו' הא למדת: גדול השלום ושנואה המחלוקת.

(בראשית רבה פרשה לח)

"כי בצלם א-להים עשה את האדם"

כיצד ניתנו עשרת הדברות?

חמשה על לוח אחד וחמשה על לוח אחד. כתיב 'אנכי ה' אלהיך' וכנגדו 'לא תרצח' – מגיד הכתוב שכל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות.

משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשו לו צלמים וטבעו מטבעות. לאחר זמן, כיפו איקונות, שברו צלמותיו, ופסלו מטבעותיו ומעטו בדמותו של מלך. כך כל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות, שנאמר 'שופך דם האדם וגו' וכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

(ילקוט שמעוני שמות פרק כ סימן רצט)

וזה הצלם אשר בו נברא האדם נושא לכל החוכמות, כי בו אפשר להשיגן כולן, ובזה נשתתפנו אנחנו קהל ישראל עם שאר האומות.

(ר' יוסף יעבץ – מובא ב'תורה שלמה' לרב מנחם כשר)

…כלומר השֵֹכל, או התבונה לפי הסגנון הפילוסופי המודרני, היא נחלת המין האנושי כולו, ובצלם זה, נשתוו כל בני המין האנושי, ואין בזה יתרון לישראל על שאר העמים. צלם-אלוהים שבאדם איננו מגדיר את הפרט מבחינת מהותו ותכונותיו, ואין הוא אומר לנו משהו כ אם על המשמעות שיש לאדם כיצור בעל תבונה, ועל האחריות המוטלת עליו ממנה אין באפשרותו להימלט, ועל ההכרעה שהאדם מכריע לנהוג כפי רצונו לחיוב או לשלילה כצדיק, כרשע, כיהודי, כגוי שהם כולם נבראו בצלם אלוהים.

מן הסדרות "בראשית" ו"נֹח" אנו למדים, כי האדם שנברא בצלם אלוהים יכול להיות קין רוצח אחיו, אֶנוש העובד עבודה זרה, איש דור המבול החי על חמס והשחתה, או מאותם בוני העיר והמגדל, אולם יחד עם זאת באותם דורות ראשונים יכול היה צלם אלוהים שבאדם להתגלם, גם בדמות נוח האיש צדיק-תמים, בשֵם ויפת המשכילים לכסות ערוות אביהם ופניהם אחורנית ובדור העשרים גם באישיותו של אברהם אבינו – העברי הנאבק בנמרוד.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 38)