וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל

 וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

(בראשית ג, ו)

 איור: הרי לנגבהיים

אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל אָדָם אֶלָּא יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר". רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּאֵנָה הָיְתָה, דְּבַדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בּוֹ – נִתְקְנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם גּ) "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִטָּה הָיְתָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אַבָּא' וְ'אִמָּא', עַד שֶׁיִּטְעֹם טַעַם דָּגָן.

(בבלי ברכות מ, ע"א)

ורבים אמרו כי עץ הדעת עץ תאנה, בעבור שמצאו 'ויתפרו עלה תאנה'. ואלו היה כן, היה הכתוב אומר 'ויתפרו עלה עץ הדעת'. גם רבים אמרו שחיטה היה. והנכון בעיני ששני עצים הם בתוך גן עדן ואינם במקום אחר על כל פני האדמה; והאחד עץ הדעת והוא יוליד תאוות המשגל ועל כן כיסו האדם ואשתו ערוותם.ועץ החיים. שיוסיף חיים ויחיה האדם שנים רבות. ואין מלת לעולם עד עולם ועד. והנה כן 'ועבדו לעולם'. 'וישב שם עד עולם'. ורבים אחרים. ומפרשים אמרו בפסוק 'כי ביום אכלך ממנו מות תמות' כי לא נברא על מתכונת שימות רק כאשר חטא נגזר עליו המוות. ורבים ישאלו 'מה חטאו זרעו?' ואלה דברי רוח, כי רוח א' לאדם ולבהמה, שבה יחיה וירגיש בעולם הזה וכמוות זה כן מוות זה, מלבד החלק העליון שיש לאדם מותר מן הבהמה. וכבר הביא אחד מרופאי יוון ראיות גמורות שלא יתכן שלא יהיה לחיי האדם קצב.

(אבן עזרא שם,שם)

"נחמד- לא מה שחשבתם"

אילן מישל

פרשת גן העדן נותרת פרשה מאתגרת לפרשנים. מה הייתה מטרת התורה בסיפור הזה, איך להבינו ואילו מסקנות יש להסיק ממנו? הדעות מרובות וחלוקות ביניהן, וזאת מכיוון שהפרקים ב' ו-ג' של ספר בראשית כה עשירים מבחינה ספרותית ורעיונית עד שהם מהווים הזמנה מתמדת לפרש ולחדש. ברצוני להביא כאן חידוש אודות מילה אחת, מתוך תרגומו של אנדרה שורקי שהשנה נציין 100 שנה להולדתו ועשר שנים לפטירתו. איש רב פעלים זה, אשר היה בין היתר יועצו של בן-גוריון וסגן ראש עיריית ירושלים, הוא האדם היחיד שתירגם (לצרפתית) את שלושת הטקסטים המקודשים של שלושת הדתות המונותאיסטיות: התנ"ך, הברית החדשה והקוראן. הוא חיפש את הדרך לתרגם לצרפתית בצורה שתהיה הקרובה ביותר לשפת המקור, לתת לעברית של התנ"ך לצלצל מתחת לשפתם של מולייר וסארטר. אבל שיטה זאת דרשה ממנו לחפש את הבנת טקסט המקורי בצורה המדויקת ביותר, ובמיוחד לנסות ולתרגם כל מילה בשפת המקור ע"י מילה אחת מסוימת בצרפתית לכל אורך התרגום. נבין את זה מיד עם תרגום שלו לביטוי המצוי בסיפור גן העדן, פרק ב', פסוק ט': "כל עץ נחמד למראה".

מלכתחילה לא נראה כי יש קושי מיוחד בביטוי הזה: כולנו יודעים מה הוא עץ, ואנו משתמשים כל הזמן במילה "נחמד" במובן של "נעים" או "נאה" (nice, pleasant באנגלית, agréable בצרפתית), ובמיוחד בהקשר של חוש הראיה. הרב שמשון רפאל הירש, למשל, מסביר בפירושו כי יופי הוא הדרך להגיע לחברה מוסרית. אבל שורקי לא כובל את עצמו בקלות למוסכמות, והוא מחליט לחפש בטקסט של התורה ולבחון כיצד משתמשים בהמשך בשורש "ח.מ.ד.". כמובן שכאשר הוא מגיע לפרק כ' פסוק י"ד בספר שמות, הוא מגלה משמעות אחרת לגמרי לשורש זה: "לא תחמוד בית רעך – לא תחמוד אשת רעך וכו'. אין כאן שום עניין 'נחמד' במובן של nice, אלא עניין של תאווה, lust, convoitise. לכן שורקי חוזר לפסוק דנן בבראשית ומחליט לתרגם "נחמד" למילה הצרפתית: convoitable שאפשר להבינה כ"מעורר חשק", covetable. כמובן שכל חידוש כבר נאמר למשה בסיני, אבל בחיפוש שעשיתי לא מצאתי פרשנים שהלכו בדרך ההבנה הזאת של עץ נחמד, להוציא את ר' אברהם בן הרמב"ם בפירושו לתורה (ע' ל"ד, לונדון, תשט"ו).

לתרגום המבריק הזה יש השלכות פרשניות מעניינות להבנת סיפור גן העדן. אני רוצה לנסות ולהציע כאן אפשרות אחת. נדמה לי שסיפור גן העדן הוא קודם כל סיפור של מבחן, איך האדם הראשון, עם שני האספקטים שלו, הנשי והגברי, מתמודד מול החוק המוסרי. הציווי הראשון שמקבלת האנושות בתחילת התפתחותה הוא ציווי על התאווה. הכול נחמד בין עצי הגן, וטבעי הוא שנרצה לאכול מהכול, ליהנות מכל מה שאלוהים שֹם בסביבותינו. אבל כדי להתעלות מעל היצר הפשוט, על מנת להצליח להיות יצור שאינו רק אוכל ונהנה ותו לא, האדם צריך ללמוד לרסן את עצמו, לקבל את העובדה שלא הכול אפשרי. כל העצים נחמדים בגו העדן, אבל לא הכול מותר: "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". האם האדם מסוגל לציית להוראה המגבילה את תאוותו? רק אחד מכל עשרות או מאות העצים הנמצאים בגן העדן אסור. מלכתחילה ניתן לשאול: מה הבעיה? הלא כולנו יודעים לרסן את עצמנו (או אמורים לדעת)!

אבל כאן אלוהים מניח שתי מלכודות על מנת לבחון את האדם, וחשוב לעבור על הסיפור לפי הסדר. קודם כל, הוא שם את החֵפץ האסור באמצע הגן. הפיתוי מובלט במרכז וקשה להתעלם ממנו. בנוסף לזה, האל קובע ש"לא טוב היות האדם לבדו". מה המשמעות של "לא טוב"?. בדרך כלל מבינים את המשפט הזה כאומר שמשעמם להיות לבד (במיוחד בתקופות בהן לא היו טלוויזיה ואינטרנט). נדמה לי שצריך להבין את המילה טוב במובן של "טיב" (למרות שהמילה הזאת אינה מתקופת התנ"ך). האדם הוא יצור חברתי, וכל זמן שהוא "כפול", זכר ונקבה ביחד, אין לו חיים אמִתיים, וקל לו להתמודד מול החמד של האסור. הניסיון האמִתי מתקיים אחרי ניתוח ההפרדה, כאשר אדם וחווה הם יצורים עצמאים, נפרדים, והשאלה המוסרית, לאכול מן הפרי האסור או לא, מבקשת התארגנות חברתית מול התאווה. ההחלטה של כל אחד משפיעה על השני.

כאן נופלים אדם וחווה. לא רק שהם אוכלים מהפרי האסור, אלא שלאחר מכן כל אחד מנסה להעביר את האחריות לשני. אפשר אולי להגיד ש"עזר כנגדו" הפך להיות ל"כנגד בלבד". או במילים אחרות, שהערום שממנו לא יתבוששו הפך להיות העורמה של הנחש, מצב בו חוסר הסולידריות לא מאפשר להתמודד מול התאווה היתרה. כך איבדנו את זכותנו לחיות בגן העדן – רק בדרך הקשה, דרך תולדות העולם, אנו נלמד לפעול ביחד על מנת לרסן את עצמנו מול החמדה. האתגר הינו קשה, ולא פלא שבעשרת הדיברות, אשר מהן קיבל שורקי השראה לתרגומו, הדיבור "לא תחמוד" הינו כפול. אם סופרים את עשרת הדיברות על פי המסורה (חלוקת הטקסט בספר התורה הכתוב), אנו רואים ששני החלקים של פסוק י"ד מהווים את הדיברות מספר תשע ועשר, כאשר כל אחת מתחילה במילים "לא תחמוד". עתידנו כבני אדם וכחלק מהחברה נמצא באפשרותנו לעמוד מול החמדה, מול התאווה, ולדעת לומר: עד כאן. פספסנו את המומנטום בגן העדן, וכל דור צריך לשאול את עצמו: האם נדע לרסן את עצמנו מול הפיתויים של תקופתנו, אם בתחום הסביבה, הכלכלה, הפוליטיקה או בתחומים אחרים?

הרב ד"ר אילן מישל, הוא היסטוריון ומנהל את בית ההוצאה לאור "אלקנה"

האדם מצווה לכבד את החיים

…אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו , והוא פשוטו של מקרא. והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה,והכתוב אומר "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג, כ"א), וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ונגזר שימותו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו, ועם כל זה, לא נתן הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי, והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש… כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה לא הנפש עצמה וזה טעם השחיטה.

(הרמב"ן בראשית א, כ"ט )

"זה ספר תולדות אדם"

רבי נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית? שנאמר 'זה ספר תולדות אדם'. ולהלן הוא אומר (שם ב) 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם' מה להלן בריאה ועשיה, אף כאן בריאה ועשיה.

(אבות דרבי נתן פרק לא, משנה ג)

'ואהבת לרֵעך כמוך' (ויקרא יט) רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה.

בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה.

(ירושלמי נדרים ט, ד; ספרא)

'זה ספר תולדות אדם': שאפילו סרגול הספר מסר לו הקב"ה לאדם הראשון, ובתורת כהנים מסיק 'ואהבת לרעך כמוך' אר"ע זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם גדול יותר, פירושו: אסיפיה דקרא קאי (מתייחס לסוף הפסוק) 'בדמות אלהים עשה אותו' דמקרא דר"ע לא שמעינן אלא 'דעלך סני לחברך לא תעביד' (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך), ובא בן עזאי ואמר שאף אם הוא אינו חושש לכבוד עצמו יש לו לחוש לכבוד חבירו, לפי שרואה דמות חבירו ואינו רואה דמות עצמו, ולזה אמר שמקרא זה כולל יותר ממקרא ד'ואהבת לרעך כמוך'.

 (דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית ה, א)

'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה" פסוק זה מביע את אחדות המין האנושי. הגדול שבפושעים, הדיוטא התחתונה של ההשחתה, הכל כתוב בספרה' וכלול ב" תולדות אדם"; הכל התפתח מאדם אחד, שנברא בדמות אלהים… ובכן, כל בני האדם קרויים אדם , לעולם לא יאבד אדם צלם האלהים עד תום, – זו האמת הראשונה, הכתובה בראשית ההיסטוריה האנושית.

 (הרש"ר הירש בראשית ה, א)