"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"

(ויקרא י"ט, ט-י)

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.

(עמוס ט יג)

"ונגש חורש בקוצר" – רוצה לומר: הרבה תבואה תצמח ויהיו עוסקים בקצירה עד זמן החרישה והחורש והקוצר יגשו ויפגשו זה בזה.

(מצודות דוד)

מורכבות הניצחון

דבי וייסמן

בכמה הזדמנויות בעבר, הזכרתי שעד לא מזמן, חלק משמעותי מחיי הוקדש לדו-שיח בין-דתי  ולהוראת קורסי מבוא ליהדות בקרב נוצרים. הקורסים התקיימו במוסדות נוצריים באזור ירושלים והתלמידים הגיעו מכל היבשות. כמעט בכל קבוצה, נשאלתי שאלה דומה על ידי מי מהתלמידים לגבי הפיאות של הגברים. מי שלא חי קרוב לקהילה יהודית דתית גדולה כמו ניו-יורק או לונדון אולי לא ראה מעולם גברים יהודים עם פיאות.

בתגובה, אני הייתי מבקשת מהם לפתוח את ספרי התנ"ך שלהם בספר ויקרא, י"ט: כ"ז – "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך" הפסוק הזה מאפשר דיון בגישות שונות להלכה והקשריהן הסוציולוגיים. לאחר מכן הייתי מפנה את תשומת ליבם לפסוק אחר שמופיע באותו פרק מספר שורות קודם לכן – י"ט:י"ח, "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'. " הפסוק הזה, או לפחות האמצע שלו, מוכר להם היטב. מסתבר שהוא לא מוכר להם מספר ויקרא, אותו רובם אינם קוראים, אלא מהמופע שלו בברית החדשה. שם הוא מובא בשם ישוע שכיהודי הכיר את ויקרא (הבשורה על פי מרקוס י"ב: ל"א,).

מרבית הנוצרים שלימדתי אינם מכירים את ספר "ויקרא," כי ספר זה נתפש על ידיהם כטקסט המלא במצוות פולחניות, כגון קרבנות, דיני הכשרות, וכו'. מצוות שאינן רלוונטיות עבורם. נכון שחלק מהמצוות הללו אינן אופרטיביות גם אצלנו, אך הכשרות, למשל, כן מהווה את אחד היסודות החשובים ביהדותנו היום. וחוץ מזה אנחנו משתדלים בכל זאת ללמוד דבר- מה גם מאותן מצוות שכרגע אינן אקטואליות.

פרשת "קדושים," המלאה וגדושה במצוות ,הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו, נפתחת בצו למשה: “דבר אל כל עדת בני ישראל." פרשיות אחרות בתורה מתאפיינות על ידי ניסוחים אחרים, כגון "דבר אל בני ישראל." פרשני התורה עסקו בשאלה מה ייחודה של פרשה זו, שהפתיחה שלה מעידה על התאספות כל העדה.  לפי רש"י: "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל."

הקהילתיות כשלעצמה היא אחד הערכים החשובים בחיינו כיהודים. כידוע אמירת חלק מהתפילות החשובות ביותר מחייבת מניין. הברית עם הקדוש ברוך הוא איננה ברית עִם היחיד, אלא עִם העָם כולו. וכל מניין מסמל את העם כולו, וכל קהילה היא מעין מיקרוקוסמוס של כל עדת בני ישראל.

עד כמה הקהילה, העדה או העם כולו חייבים להיות מאוחדים ובמה? הרי המורשת היהודית הבתר-מקראית מאופיינת על ידי תופעת המחלוקת. אפילו נהוג להתבדח על כך שאם שני יהודים נמצאים באיזה מקום, בטוח יש בו כבר שלוש דעות.

לפי המסורת המדרשית, היה רגע אחד של אחדות עד כדי שימוש בשם פועל יחיד  שבא לתאר את הרבים. בשמות י"ט: ב, במעמד הר סיני, כתוב: "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר." בפסוק אחד, באותו שם פועל, יש מעבר מרבים ליחיד. על הסיפא של הפסוק מסביר רש"י ,"כאיש אחד בלב אחד." חשוב לדייק: לב אחד, אך לאו דווקא דעה אחת. היה רגע של סולידריות רגשית, לאו דווקא אידאולוגית, והוא נמשך לרגע בלבד.

בספר "במדבר" פרשת פנחס, התורה מספרת על חיפוש מנהיגות ראויה לתקופה שלאחר משה. בפרק כ"ז, פסוקים ט"ו-ט"ז כתוב: "וידבר משה אל ה' לאמור, יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה"  כך מסביר רש"י:" למה נאמר? אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואין דומה זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" לא מצופה שהעם יהיה מאוחד בדעותיו. חשוב שלמנהיג תהיינה סבלנות וסובלנות לדעות שונות.

בחודשים האחרונים, אנחנו מוצפים בסיסמאות כגון "יחד ננצח". יש לי השגות לגבי המילה "ננצח" כי חוץ מהחזרת החטופים והחטופות, לא ברור איך ייראה הניצחון הזה ואם ניתן יהיה להשיג אותו ובאיזה מחיר.

אבל מעבר לכך, למה מתכוונים במילה "יחד"? האם כולנו צריכים להיות מאוחדים בדעותינו בלי פקפוק? ומי שמביע פקפוק או אפילו דעה אחרת, האם הוא ייחשד בבגידה? דעתי האישית היא שאת הסיסמא "יחד ננצח" לא צריכים להצהיר בכל מקום, כולל דו"חות מהבנק, חשבונות גז, ומערכות כריזה באוטובוס.

בשבת פרשת וארא השנה (13.1.24), אנו חברי קהילת ידידיה זכינו לשמוע שיעור מאלף מפי רחל שרנסקי דנציגר. להגיד שאחדות אינה בהכרח אחידות, זה פשיטא, ולא צריך בשביל זה מרצה אורחת. החידוש המרענן והמעודד של רחל היה שעם ישראל הוא עם מורכב, ושכוחנו במורכבותנו. 

ד"ר דבורה (דבי) וייסמן – מוותיקי עוז ושלום הייתה בין המייסדים של קהילת ידידיה בירושלים. עסקה בהיסטוריה החברתית של נשים יהודיות ובדו־שיח וחינוך בין-דתי.

ישראל מקדשים את שם הקב"ה

"קדושים תהיו כי קדוש אני" – אמר להם הקב"ה לישראל: עד שלא בראתי עולמי היו מלאכי השרת מקלסין אותי בכם ומקדשין את שמי בכם והיו אומרים: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם" (דברי הימים א טז). כיון שנברא אדם הראשון אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע זהו שאנו מקלסין אותך בשמו? אמר להם: לא … בא נח. אמרו לו: זה הוא? … עמד אברהם … עמד יצחק … כיון שבא יעקב, אמרו לפניו: זה הוא? אמר להן: הן … באותה שעה קידש הקב"ה את ישראל לשמו … אמר הקב"ה לישראל: הואיל ונקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם, היו קדושים כשם שאני קדוש שנאמר: כי קדוש אני, לכך נאמר: "קדושים תהיו".

(תנחומא פרשת קדושים סימן ב)

לא תקום ולא תטור את בני עמך

לא אמר עמיתך לפי שהנקימה והנטירה תכונה רעה בגוף האדם ואין מן הראוי לבקש נקמה על שום אדם שהוא מבני עמך אם טוב ואם רע, לפי שמסתמא הנקמה היא על מה שעשה לך בגופך או בממונך והדברים ההם אינן ספונין וחשובים כל כך שיהיו ראויין לנקם עליהם.

(הכלי יקר, ויקרא יט, יח)

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן

נראה שהידור יותר מקימה כי בכלל ההידור גם הקימה, והזקנה יותר חשובה מן השיבה כי יש להתבונן מה ראו רז"ל לדרוש זקן זה שקנה חכמה (קדושין לב:) במקום שיש לפרשו כפשוטו, אלא שקשה לרז"ל הרי ההידור יותר חשוב מן הקימה והשיבה מן הראוי לכבדה יותר מן הזקנה שהרי בן ס' לזקנה בן ע' לשיבה אלא ודאי שטעם כיבוד השיבה הוא בעבור החכמה המצויה בהם יותר מבזולתם כמ"ש (איוב יב יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ע"כ אמר איסי בן יהודא שכל שיבה במשמע ואפילו ע"ה (קידושין לב:) אחר שהחכמה מצויה בו יותר מבזולתו ראוי לכבדו בעבור חכמתו, אבל מ"מ זקן זה שקנה חכמה והשתדל בה כי הדבר הקנוי מורה על השתדלות הקונה שטרח בה לקנותה והוא השכל הנקנה לאדם, ודאי הוא ראוי יותר לכבדו מן השיבה שבאה לו החכמה מעצמה כי רוב ימים ידברו בחכמה.

(הכלי יקר, ויקרא יט, לב)

שֶׁלֹּא לַעֲמֹד עַל דַּם רֵעִים

שֶׁלֹּא נִמָּנַע מִלְּהַצִּיל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֶׁנִּרְאֵהוּ בְּסַכָּנַת הַמִּיתָה וְהָאֲבֵדָה וְיִהְיֶה לָנוּ יְכֹלֶת לְהַצִּילוֹ בְּשׁוּם צַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טז) לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. וְאָמְרִינַן בְּסַנְהֶדְרִין (עג א) תַּנְיָא מִנַּיִן לָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁטּוֹבֵעַ בַּנָּהָר אוֹ חַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ אוֹ לִסְטִים בָּאִים עָלָיו שֶׁהוּא חַיָּב לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. וְלָא מִבָּעֲיָא אַצּוֹלֵה בְּנַפְשֵׁהּ דְּמִחַיַּב, אֶלָּא מִטְרָח וּמֵיגַר נָמֵי אֲגִירֵי חַיָּב, וְעוֹד כָּלְלוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בְּאַזְהָרָה זוֹ שֶׁלֹּא לִכְבֹּשׁ עֵדוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְאַבֵּד חֲבֵרוֹ מָמוֹן. וְכֵן הוּא בַּסִּפְרָא (סדר קדושים ד ח) מִנַּיִן שֶׁאִם נוֹדַע לוֹ עֵדוּת שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּק עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. וּמִנַּיִן שֶׁאִם רְאִיתוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר וכו'. וּמִנַּיִן לְרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, שֶׁאַתָּה חַיָּב לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַעֲמֹד וְגוֹ'.

שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ יָדוּעַ, כִּי כְּמוֹ שֶׁיַּצִּיל הָאֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ כֵּן חֲבֵרוֹ יַצִּיל אוֹתוֹ וְיִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם בְּכָךְ, וְהָאֵל חָפֵץ בְּיִשּׁוּבוֹ כִּי לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, וּכְבָר נִתְבָּאֲרוּ דִּינֵי מִצְוָה זוֹ בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין (עג א).

וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְנִמְנַע מִלְּהַצִּיל וְיֵשׁ יְכֹלֶת בְּיָדוֹ עָבַר עַל לָאו, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו לְפִי שֶׁהוּא לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, דְּקַיְמָא לַן אֵין לוֹקִין עָלָיו.

(ספר החינוך רל"ז)

אהבת הרֵעַ

מדוע התורה ראתה לצוות על 'אהבת הרֵעַ', דבר שלכאורה הוא מובן מאליו. כאן התורה מכריחה אותנו להכיר ביסודות הטבע האנושי שעליהם נבנה מוסר אמיתי. בעולם הטבע, דווקא הקרובים ביותר נמצאים במצב של יריבות מתמדת. כל עוד קרבה זו איננה מבוססת על הדדיות אמיתית, היא מצמיחה תוקפנות ועימותים: אין חריפות יותר מהמחלוקות בין פלגים שונים באותה תנועה הטוענים כל אחד לנאמנות גדולה יותר לאידיאל המשותף. לכן הסדר הבריא שהתורה דורשת מאיתנו בתחום המוסר מתחיל בתיקון היחסים בין אדם לחברו הקרוב, וממשיך בתיקון היחסים עם הרחוק יותר, עם הזר.

(הרב יהודה ליאון אשכנזי, מהאתר של מכון מניטו)

האדם מקור הקדושה

גורל עמנו אינו כולו ברשותנו. מני קדם כרתו בני ישראל ברית עם האלוהים. כל הדורות שמרו על זיקה זו, בה שיקעו את מיטב כוחותיהם, וכך הפך גורל ישראל לדבר שבקדושה. קדושה היא סגולה של דבר שאינו קניינו אנו, אלא קניינו של אלוהים. קדושה היא הפכּים הקטנים שאלוהים מקבל מידי האדם עלי אדמות. שיננה לנו התורה: האדם מקור הקדושה, ורצון האדם – לא חלומות וחזיונות – הוא הסדן אשר עליו נוצרת הקדושה. אדם נכנס לתוך גרונו ואומר על חלק מהדגן: חלק זה תרומה, מיד תרומתו קודש ואינה נאכלת אלא לכוהנים. כותב לו יהודי על גוויל פסוק שיש בו אזכרה, הגוויל נעשה קודש. ראש בית דין בירושלים קובע את החודש ואומר "מקודש", הרי הוא מקודש. וכשאמרו ישראל "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז) היו לעם קדוש.

דורות על דורות חזרו ושיננו בני ישראל: נעשה ונשמע. בישיבות ובבתי כנסיות, בלהבות האינקוויזיציה ובמחנות הסגר, בשווקים שבתפוצות הגולה ובקיבוצי ארץ ישראל. ונעשה העם קדוש.

(אברהם יהושע אשל בספרו 'אלוהים מאמין באדם' בהוצאת דביר)

קדוּשה / יונה שפירא

כָּכָה חָיִינוּ

קְצָת עִוְּרִים קְצָת פִּסְּחִים, נוּגִים לֹא נוֹגְעִים

בַּעֲלֵי חֲלוֹמוֹת, קוֹבְרִים בְּלִי דִּמְעָה

קוֹצְרִים בְּרִנָּה אֶת הַפַּת

אֶת הַמַּיִם שֶׁלָּנוּ.

כָּכָה הָיִינוּ

שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ, לְעִתִּים אֲפֹרִים

לְעִתִּים חֲבֵרִים

נִלְכָּדִים בְּטִמְטוּם הַלֵּב וּגְאוֹנוֹ, חוֹטְאִים וְשָׁבִים וְאֵין מַסְפִּיקִין.

כָּכָה נִשְׁקַפְנוּ בְּגִיל וַחֲרָדָה עַד לִפְנַי

וּבִפְנִים נִשְׁמוֹתֵינוּ הָרוֹעֲדוֹת, הַפְּרוּצוֹת

עַד

הָעִנְיָנִים שֶׁנֶּחְתְּמוּ בָּנוּ

בִּצְעָקָה.

וּבָרֶוַח שֶׁבֵּין הַפְּחָדִים לְבֵין הֱיוֹת בְּנֵי חוֹרִין

נֶעֱטַפְנוּ לִרְגָעִים הֲבָנָה

וְלִפְעָמִים אַף מָשַׁכְנוּ חוּט שֶׁל שֶׁפַע

(משיב הרוח לספר ויקרא, חורף תש"פ)