בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת,

 וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

(ויקרא י"ט, ו)

ביום זבחכם יאכל וממחרת – ביארנו לעיל ז׳ ט״ז. ומצות אכילת השלמים מועלת בסגולה להביא שלום. והיינו חקי ה׳ שאין לנו דעת אנושי בזה אבל מכל מקום כן הוא.

(העמק דבר שם, שם)

ועוד תועלת אחרת היתה בקורבנות היחיד, והוא כי מלבד החלק המגיע מהם לכוהנים, הנה גם מה שהיה נשאר לבעלים היו הבעלים מוכרחים לאכלו בחברה עם זולתם, כי לא היו רשאים להשאיר ממנו עד המחרת או נגד היום השלישי, ואף לא למלוח בשר הזבח ולהביאו לביתם חוץ לירושלים ולאכלו עם בני ביתם. והנה המשלם נדרו לד' על חסד אשר עשה לו הי' מוכרח לשמח עמו גם אחרים, וע"י זה היה מתקשר בקשר האהבה עם אנשים אשר לא ידע מתמול שלשום, או לפחות היה מהנה מסעודתו העניים והאביונים, (ועיין למטה י"ט ט'). לפיכך בפרשת קדושים אחר שהזכיר וכי תזבחו זבח שלמים לד' וגו' ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו', ואם האכל יאכל ביום השלישי וגו' ואוכליו עונו ישא וגו', הזכיר מיד מצוה אחרת אשר לכאורה אין לה שום שייכות למצוה זו, והיא ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור וגו', וזה כי מצות אכילת הזבח ליום אחד או לשנים היא דומה למצות הנחת הפאה בשדה, מצד שהמכוון בה מעשה הצדקה והחסד.

 (ספר יסודי התורה נב, א)

קדושתי למעלה – מקדושתכם

דוד גודמן

קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי הֹ' אֱלֹהֵיכֶֽם (ויקרא יט, ב)

'קְדשִׁים תִּהְיוּ' – יָכוֹל כָּמוֹנִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי' – קְדֻשָּׁתִי לְמַעְלָה מִקְדֻשַּׁתְכֶם. (ויקרא רבה כד, ט)

שתי קדושות אנו מוצאים בפרשת קדושים, את קדושת האדם, החברה, הארץ והעם, מצד אחד, ואת קדושתו של הקדוש ב"ה, מצד שני. כפילות זו באה לידי ביטוי בפסוק המצוטט בו המילה קדוש מופיעה פעמיים, פעם אחת ביחס לעם ישראל ופעם שניה ביחס לקדוש ב"ה. מתוך כך בוחן המדרש את שתי הקדושות זו כנגד זו ובוחן האם ניתן להשוות בין השניים. כצפוי, הכרעתו של המדרש היא שקדושת האל גדולה וחשובה מקדושת האדם – 'קדושתי למעלה מקדושתכם'.

המדרש מכריע את המובן מאליו. הציווי קדושים תהיו מצביע אמנם על חשיבותה של הקדושה מבחינה ערכית ומוסרית, אך קשה להסיק מכך שקדושתו של בשר ודם יכולה לעלות על קדושתו של האל. ברור שאף מי שחי חיים מלאי קדושה והשראה איננה מתקרב לקדושתו המוחלטת והאין-סופית של האל. ר' משה חיים אפרים מסאדיקלוב, נכדו של הבעל שם-טוב, מעלה תהייה נוקבת בעקבות מדרש זה (דגל מחנה אפרים, קדושים): 'והנה זה תמוה האיך יעלה על דעת שום אדם להיות קדוש כה'?' כיצד מישהו יעלה על הדעת כי קדושתו גדולה מקדושת בוראו?

הקדושה היא טביעת האצבע של האלוהות, היא הביטוי של הנוכחות האלוהית בעולמנו. כאשר אנו אומרים שמשהו קדוש אנו מתכוונים בכך לומר שהאלוהות משתקפת בו. כך לגבי כתבי הקודש, כך לגבי לשון הקודש, כך לגבי מקומות קדושים וכך לגבי הקדושה בפרשתנו: 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ' – העם הקדוש, קהל הקדושים, הוא העם בו משתקפת נוכחותו של האל, אשר מעשיו ומידותיו מתוקנים באופן המבטא את המחויבות לדבר האל. 'כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי' – קדושתו של האל היא הביטוי המלא ביותר של נוכחותו. בכל תפילה אנו מכריזים ומצהירים על-כך שהאל מבטא את הקדושה במלוא עוצמתה. על-כן, אנו מכנים את האל הקדוש ב"ה ומוצאים בקדושתו תשתית לכל קדושה.

אולי כפילות הקדושה, בפסוק ובמדרש, מטרתה איננה להשוות ולזהות בין השתיים? אולי הכפילות באה להצביע על זיקה ועל קשר מסוג שונה? אולי דווקא הכפילות עומדת על תפקידה של הקדושה כגשר בין אלוהים ואדם? שאלות אלה פותחות בפנינו פתח לקריאה מחודשת במדרש: 'קדושתי למעלה מקדושתכם', הנחת המוצא היתה כי מדובר כאן בהכרעה בין קדושת האל וקדושת האדם – איזו גדולה מחברתה. אך השוואה מעין זו היא חסרת-שחר. מנגד ניתן להציע זיקה מסוג שונה. ניתן להתמקד ביחס שבין קדושת האל וקדושת האדם ולבחון – כיצד קדושת האל יכולה להיות התשתית לקדושתנו? הקדושה כתשתית משמע הקדושה כטביעת אצבע אלוהית הניכרת בחיי האדם. כיוון מעין זה מציע 'דגל מחנה אפרים' בהמשך דרשתו, טביעת האצבע ניכרת בחייו של האדם כיון שהאדם הוא בעצמו 'חלק אלוה ממעל' (קדושים, ב):

עוד ירמוז בזה 'יכול כמוני' היינו כל אדם יכול להיות קדוש כמו השם ב"ה כביכול, כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל, ויכול להיות החלק ככולו.

קדושתו של האל היא התשתית לקדושתו של האדם, כיון שנשמת האדם היא בעצמה 'חלק אלוה ממעל'. קדושת האדם איננה מתיימרת להתחרות בקדושת האלוה, אלא דווקא לדבוק בקדושה זו ולהידמות אליה. הקדושה היא תשתית והיא מטרה אשר לטובתה האל והאדם משלבים ידיים. קדושתו של האדם כרוכה בקדושתו של האל, כך אנו מוצאים גם-כן בסיכום פרשיית המאכלות האסורים (ויקרא יא, מה): 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי'. קדושת האדם היא ציווי הנובע מקדושתו המוחלטת של האל.

בדרשה זו מציע 'דגל מחנה אפרים' כיוון הפוך מההנחה שעלתה קודם. בניגוד לתמיהה על עצם ההשוואה ישנו דגש על הקשר ועל הזיקה. הדרשה מציעה להפוך את הסימן שאלה לסימן קריאה, הביטוי 'יכול כמוני' איננו מבטא ספק, אלא דווקא ציווי ופוטנציאל – 'כל אדם יכול להיות קדוש כמו השם ב"ה'. הזיקה בין קדושת האדם והאל היא דו-כיוונית. לא רק שקדושתו של האדם כרוכה בקדושתו של האל, אף קדושתו של האל, על-פי 'דגל מחנה אפרים' כרוכה בקדושת האדם. כיון שהאדם הוא בעצמו חלק מן האל, אזי קדושת האדם הפרטי היא חלק מהותי מן המכלול של קדושת האל.

'יכול כמוני!', האדם יכול להיות קדוש כמו הקדוש ב"ה, כיון שקדושתו של האדם איננה אלא קדושתו של האל. על-כן אף את המשך המדרש יש לפרש בהתאם – 'קדושתי למעלה – מקדושתכם'. קדושתו של האל כרוכה בקדושת האדם, הקדושה תלויה בקידוש שמו של הקדוש ב"ה. קדושת האל מתקיימת במלואה רק באשר שמו המקודש נישא על ציץ עולמו. על-כן ממשיך 'דגל מחנה אפרים': "תלמוד לומר 'אני ה" קדושתי למעלה, היינו מה שקדושתי נתעלה למעלה הוא רק מקדושתכם, שכביכול ישראל במעשיהם הטובים נותנים כוח וקדושה בפמליא של מעלה".

קדושתנו וקדושתו יתברך, קדושות אלו כרוכות זו בזו, הן אינן מתחרות אלא צומחות ביחד. קדושת הקדוש ב"ה נותנת כוח לקדושת בשר-ודם, בעוד מעשיו הטובים של אדם נותנים כוח וקדושה בפמליא של מעלה. קדושת האדם, טביעת האצבע האלוהית בחיינו, היא המקדשת את שמו של הקדוש ב"ה בעולמנו. הכפילות מלמדת אותנו כי הקדושה היא תמיד שיחה, התקשרות וזיקה בין גורמים שונים. הקדושה איננה תחרות אלא קריאה והזמנה לקשר. שהרי כיצד ניתן להעלות ולהעצים את הקדושה? אנו למדים שעל-ידי קדושה נוספת. הקדושה משוחחת עם חברתה, על-ידי כך הולכת ומתחזקת טביעת האצבע המקודשת בעולמנו. ניצבים יחדיו אדם ואלוה, קוראים זה אל זה ואומרים: קדוש.

הרב דוד גודמן הוא רב קהילת מורשת אברהם בירושלים, עורך המגזין לתיאולוגיה בת-זמננו 'באר האמונה' וסדרת ההסכתים PodDrash.

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

 (ויקרא יט, ט-י)

כל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו.

(רש"י ויקרא כג, כב)

"מתנות עניים" לתועלתו של הנותן? המקבל? תיקון העולם?

כי ה' יתברך רצה להיות עמו אשר בחר, מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי, כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת ה' בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו ויפקירם, שייהנו בו הצריכים, תראה נפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין.

 (מתוך ספר החינוך,מצות עשה רי"ג)

"לעני ולגר תעזב אותם" – לא נאמרו הלכות אלו כדי לדאוג לפרנסת העניים. הן העני עצמו חייב בלקט שכחה פאה ועוללות, אף הוא מניח אותם בשדהו ובכרמו לצורך עניים אחרים.

אלא טעמו של דבר: בשעת קציר ובציר אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו; באותה שעה יבטא בפיו את המלה הגאה והרת התוצאות: שלי.

ועתה כל אזרח באומה יודע: כל אדם האומר "שלי", נתחייב לדאוג גם לאחרים, במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער… היא זכות שה' נתן לעניים, והיא חובה שה' הטיל על בעלי-רכוש.

 (רש"ר הירש שם, שם )

וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו. (ויקרא יט, לג). תניא – רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים וששה מקומות ואמרי לה בארבעים וששה מקומות בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב 'וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים' תניא – רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך.

(בבלי בבא מציעא נט, ע"ב)

"גר בארצכם": דאי הוא גר בארץ נכריה במקום שאתם גרים גם כן, הדבר מושכל שתאהבו אותו כמנהג גרים שאוהבים זה את זה (פסחים קי"ג), ותחושו לצערו כדי שלא יגיע לכם כאלה, אבל אי יגור בארצכם, מכל-מקום לא תונו אותו.

("העמק דבר" ויקרא י"ט, ל"ג)

הרהורי עצמאות

"מיום העצמאות שעבר עד יום העצמאות הזה, ומיום העצמאות הזה עד יום העצמאות הבא עלינו לטובה"

כאשר אנו באים לדרוש את המילה "עצם", נגלה שהיא רבת משמעות במקרא ובספרות חז"ל.

המילה עצם מופיעה לראשונה בספר בראשית, כאשר אדם הראשון מתפעל ומכריז: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".

רבי אלעזר (יבמות סג, ע"א) מפרש הכרזה זו של אדם הראשון בדרך נועזת וזו לשונו:

מאי דכתיב (בראשית ב') 'זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי' -מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה.

האדם, אם-כן, גילה את עצמיותו בדרך של ניסוי ותעייה, שכלל ניסיון לקשר אינטימי עם כל בעלי החיים ורק כאשר הקשר שנוצר היה עם חלק ממנו, "נתקררה דעתו", יכלה הנפרדות להיווצר דרך החיבור.

במבצע ההצלה הראשון של האנושות, בפרשת נֹח, נאמר (בראשית ז, י"ג): "בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה". במבצע הצלה מרכזי בתולדות עמנו, יציאת מצרים, נאמר (שמות י"ב, מ"א): "ויהי מקץ שלשים שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' ארץ מצרים". וכמו-כן, בפסוק נא: "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאֹתם"

כאשר התורה מצווה על יום הכיפורים (ויקרא כ"ג, כ"ח-ל), היא נוקטת שלוש פעמים בביטוי "בעצם":

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם. כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה.

אנו מגלים בחז"ל שקיימים חטאים עליהם יום הכיפורים (ובלשון הרמב"ם: עצמו של יום הכפורים) מכפר (עם או בלי תשובה). וכפי שמפרש רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים" (ויקרא כג, כח)

והטעם כי יום כיפורים הוא, פירוש כי עיצומו של יום מכפר, ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו והוא עסוק במלאכתו, והמשכיל על דבר עיצומו של יום לבבו יבין המכפר כי הוא האדון המאיר היום לסגל סגל דבר זה.

עצם, עצמו, עיצומו ואולי אף עוצמה ועצמאות קשורים זה בזה. ה'עצם' מאפשרת נפרדות אך גם חיבור והמשכיות ולכן היא שלב קריטי בהתפתחותו של אדם ובשחרורו של עם.

לפני 74 שנה, נוצרה שוב הזדמנות היסטורית לחזור אל עצמנו ולהשתחרר מ"שעבוד מלכויות" כאשר העצמאות שניתנה לנו, גם בהסכמת האומות, מאפשרת לנו ליצור בארץ ישראל חברה יהודית עצמאית וצודקת, המהווה אור לגויים. הזדמנות זו יוצרת אתגר לא פשוט והיו במהלך תקופת עצמאותנו לא מעט ירידות ועליות בהתמודדות עם האתגרים הלאומיים והמוסריים הניצבים בפנינו.

כבכל שנה, ביום העצמאות, יש מקום לשמוח ולברך על ההזדמנות הנדירה לה זכה דורנו, אך יש מקום גם לקוות ולהתפלל שנהיה ראויים למתנה היפה שקיבלנו ושנשכיל להשתמש בעוצמה ובעצמאות שניתנו לנו כדי לבנות כאן חברה צודקת יותר ויהודית יותר, וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (י"ב, ד-ה):

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה. ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'.

חג עצמאות שמח

פנחס לייזר, עורך