"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי"

(ויקרא ז', לז-לח)

"ואמרתם זבח פסח" מצאנו "פסוח והמליט" (ישעיה לא ה). והטעם כמו חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה, נקרא השה: פסח, כמו: "ושחטו הפסח" (שמות יב כא).29 והגאון אמר, שהוא מגזרת פִּסֵחַ, כי הַפִּסֵחַ ישען על רגלו התמימה, והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית המצרים, ופסח על בית שכנו העברי ולא השחיתו, וכמוהו: "עד מתי אתם פוסחים" (מלכים א יח כא).

(אבן עזרא שמות יב, כז)

בקש שלום ורדפהו*

מוטי קפלן

פרשת צו עוסקת רובה ככולה בסדר הקרבנות ובהכנות לקראת חנוכת המשכן. במדרש רבה על הפרשה אנו מופתעים למצוא יריעה רחבת-ידיים – פרק ארוך המדבר במעלות השלום. הדברים המופיעים במדרש, מקבילים כמעט בשלמותם ל"פרק השלום" החותם את מסכת דרך-ארץ זוטא הנמנית בין המסכתות הקטנות. פרק השלום עניינו בהאדרת השלום, הברייתות בו פותחות במילים "גדול השלום", והן מספרות על מעלותיו במישורים שבין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין עמים ומדינות, ואף בעולמות העליונים – שלום בין מלאכים. השלום הוא תכלית הכל; עתיד המשיח לבשר שלום;  ישראל קרואים שלום ואף הקב"ה בכבודו ובעצמו נתכנה בשם שלום.

מה לפרשת צו שכל עיסוקה בפרטי פרטיהם ודקדוקיהם של מעשי הקורבנות ולרעיון השלום? מה לשלום ולקרבנות?

הנה פיסקה מתוך דברי השלום אשר במדרש בפרשתנו הנוגעת בקרבנות:

גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת וְטוֹבוֹת וְנֶחָמוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבִיאָן עַל יִשְׂרָאֵל, חוֹתְמִין בְּשָׁלוֹם: בִּקְרִיאַת שְׁמַע פּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם, בַּתְּפִלָּה עוֹשֶׂה שָׁלוֹם, בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְאֵין לִי אֶלָּא בַּבְּרָכוֹת בַּקָּרְבָּנוֹת מִנַיִן, (ויקרא ז, לז): זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים…. וּמְסַיֵּם בִּשְׁלָמִים. (מדרש רבה ויקרא, פרשת צו,  פ' ט).

כלומר, גדול השלום מפני שהברכות נחתמות בשלום. גדול השלום מפני שסדר הקרבנות מסתיים בקרבן שלמים. מה לקרבן שלמים ולשלום? אחד המפרשים תולה את הקשר במילה "שלמים", הצופנת בתוכה אותיות שלום, אך זהו הסבר מילולי-טכני. מה מעבר לכך? המדרש מקדים לפרק הארוך העוסק בשלום דברי קישור, מעין הסבר קצר:

"וְלָמָּה שְׁלָמִים בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה. אָמַר רַבִּי סִימוֹן הֲדָא גְּרַזְמִיתָא (קינוח, לפתן), אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה, לָמָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינִים הַרְבֵּה, כָּךְ לָמָּה שְׁלָמִים בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינִים הַרְבֵּה, דָּם וְאֵימוּרִים לַמִּזְבֵּחַ, חָזֶה וְשׁוֹק לַכֹּהֲנִים, עוֹר וּבָשָׂר לַבְּעָלִים. (מדרש רבה שם)

ובפשטות, תיאור קרבן שלמים חותם את סדר הקרבנות, ומופיע אחרון, מפני שהוא מורכב ממינים סוגים שונים של הקרבה. עד כאן דברי ההסבר של המדרש בהקדמתו לנושא השלום. ועדיים נותרה התמיהה, ומה בכך? מה עניין ריבוי מינים וסוגים לשלום?

המפתח להבנת הקשר נמצא בהרכב הקרבן, בעוד שבכל הקרבנות קיימת אחידות בהרכב הקרבן, הנה שלמים הינו קרבן מורכב, שיש בו "מינים" סוגים שונים. הסדר קשור למהות. מי שמהותו פשוטה, לא מורכבת, אחידה, נמצא בתחתית הסולם. מי שהוא מורכב, מגוון, כולל סוגים ומינים שונים, יעלה לראש הסולם.

 מדוע?

מפני שמהות שיש בה מורכבות, גוונים שונים או אפילו ניגודיות – מעמידה בפנינו אתגר: למזג ולכלול את המינים השונים – המנוגדים זה לזה – לכדי מצב הארמוני, שלם. מצב שבו כל חלקיו משתלבים ותומכים אלו באלו, וכולם מכוונים לתכלית אחת – שלמה ומזוככת. שימו לב, אין מדובר על הכנעת הכוחות המנוגדים, ולא על ביטולם, אלא על גיוס הכוחות השונים הנמזגים יחד לתכלית אחת.

מבאר אחד מפרשני המדרש: "שכל ברכות כלולות – כי גדר השלום שאין בו שום ניגוד אלא הכל בשלימות. והברכה העליונה תושג כשלא ימצא בה ניגוד ורע, ואז כל ההשפעות הטובות נמזגים יחד בריבוי מופלג… וכל כוחות נפש האדם יפנו רק לטוב האמיתי… ולכן מידת השלום גדולה מכל המצוות שמחויב לבקש אחריו ולרדוף אחריה בכדי שישריש אותה בקרבו בשלימות כי גדרה האהבה הזכה החפצה רק טוב וחסד". (אשד הנחלים).

ביסוד קרבן שלמים עומדת תכונת הריבוי. פנים רבים לקרבן והוא מורכב ממינים שונים.

השלום נוצר מהרכבם של מינים שונים. שני בני אדם המחזיקים תכונה זהה, השקפת עולם אחידה ותואמת, אין ביניהם ויכוח, ולא תחרות או מריבה, אין משמעות להטלת שלום ביניהם. אבל שני יריבים, שלכל אחד מהם דעה עצמאית, שונה ומנוגדת לדעת חברו, וממילא הם עוינים זה לזה, או לפחות מתחרים, מקנאים, מצרים זה את דעתו של זה, ביניהם יש להטיל שלום.

שלום אינו אחידות, שפה אחת ודברים אחדים, מונוטוניים וחסרי גיוון. שלום הוא ריבוי מינים וגוונים השוכנים זה לצד זה ומשולבים ומותכים זה עם זה. הרעיון הזה שזור בדברי חכמים. הנה כמה מובאות. הראשונה, מתוך פרק השלום עצמו:

אמר בר קפרא: גדול הוא השלום, שהמלאכים אין ביניהם לא איבה ולא קנאה, ולא שנאה ולא מינות, ולא תגרות ולא מחלוקת, שהקב"ה עושה עימהן שלום. … ומהן מן אש ומהן מן מים… (פרק השלום ברייתא ח).

המלאכים האומרים שירה לפני ה' אינם עשויים מקשה אחת, יש ביניהם מינים שונים, ואף מנוגדים וסותרים, ואף על פי כן הקב"ה עושה שלום עימהן, השלום שורה ביניהם. ברוח זו הולכים כמה הוגי דעות. כל אחד בדרכו רואה את הריבוי כתנאי הכרחי לשלום:

"השלום הוא קישור כל היסודות והחלקים והמורכבים והאישים והמינים והסוגים עד יעמדו כולם כגוף גדול מתחבר מן איברים קטנים… להתמזגות חלקיהם והתקשרות פרודיהם, עד שרוח אלהים הוא החוט הגדול החורז כל הפנינים האלה, והנפש המחיה כל הפגרים המתים… (מלבי"ם ישעיהו מ"ה ז).

"דהרי ידוע דכל הנמצאים בעולם השפל מורכבים מארבעה יסודות אש רוח מים ועפר אשר ארבעתן מתנגדים זה לזה בתכלית ההיפוך, וכמו אש ומים, וכל קיומם של הנמצאים הוא מהרכבתן והתמזגותן שלא יפרדו". (בית הלוי, בראשית).

"יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדיעות ותכונות. אם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה, ועל-ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי … הוא דוקא ריבוי השלום. שיתראו כל הצדדים והשיטות בחכמה, ויתבררו איך לכולם יש מקום, כל דבר לפי ערכו מקומו וענינו. (הראיה קוק עין איה, ברכות סד עא).

ולסיום – הבאת שלום בלב ליבם של פרקי הקרבנות אינה עולה בקנה-אחד עם פשט הכתובים. בוודאי נוכחו הקוראים לדעת כי המדרש נזקק למאמץ דרשני מורכב על מנת לשלב שלום בקרבנות. מה מביא את בעל המדרש למאמץ כה רב?

אולי נתן בעל המדרש את לבו לעולה מדברי חזקיהו המופיעים כאן פרשת צו ובפרק השלום:

"גדול הוא השלום. שכל מצוה שבתורה כתוב בהן (שמות כ"ג) כי תראה (שם) כי תפגע (דברים כ"ב) כי יקרא (שם) כי תבנה כשבאה המצוה לידך אתה זקוק לעשות אבל השלום מה כתיב בו (תהילים ל״ד ט״ו) בקש שלום ורדפהו".

מצוות בקשת השלום שונה מכל שאר המצוות. ר' חזקיה מבחין בין הציווי להשגת שלום, ובין כל שאר המצוות. ברבות מן המצוות (לא בכולן…) נאמר "כי" (לשון אם) במצוות השבת אבדה נאמר "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו" ברור שאינך חייב לחפש את בהמות האויב שלך, ואם מצאת במקרה, השב אותם לו. במצוות פרוק משא "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" אם ראית חמור רובץ תחת משא, חובתך להתאמץ ולפרוק את המשא מעל גבו, ובכך קיימת מצוות פירוק משא. לא ראית, אתה פטור מן המצווה, בוודאי שאין עליך חובה לחפש חמורים הרובצים תחת משאותיהם ולא להעיף צפרים מקננות. וכן "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" לא בנית בית, אין עליך מצוות מעקה.

לגבי השלום "בקש שלום ורדפהו" – צא ממקומך ורדוף אחר השלום. אומר לעצמו בעל המדרש, לכאורה אין בפרשת הקרבנות מקום למושג שלום, אך אם אדרוש במילות הפרשה, סדריה ורמיזותיה, אפשר ואמצא רמזי שלום. וכך עינו תרה אחר כל אות ומילה עד שנמצא לה פתח לדברי שלום. בעלי המדרש מאמצים את דברי חזקיהו ואומרים, בקש שלום ורדפהו, אם אין ענייני שלום בפרשה, נתור, נרדוף ונחפש קשרים וחיבורים – וכך שולבו להן מעלות השלום בין מעשי הקרבנות.

מוטי קפלן – הפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים – הטכניון

*לשון המדרש והפרשנים במובאות נערכה במעט להקלת הקריאה. אנא ראו במקורות.

קטעים שנלקחו מתוך הגדת החירות / אסף וערך: יאיר טיקטין

קובץ מאמרי חיילים ומפקדים לאור "מלחמת חרבות ברזל" פסח תשפ"ד 2024 

קדש

"וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱ-להֵֹינוּ בְּאַהֲבָה מועֲֹדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוןֹ, אֶת יוםֹ חַג הַמַּצּותֹ הַזֶּה, זְמַן חֵרוּתֵנוּ… מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים."

סבא משה נהג תמיד להזכיר לנו שיהודי צריך שעון. הזמן, הוא מרכיב קריטי בעולמו של האדם היהודי. זהו ההבדל בין העבד שאינו אחראי על הזמן שלו לבין האדם החופשי, שעל אף שיש לו משימות מסוימות במשך היום, יש בכוחו לתעדף ולבחור איך לנהל את הזמן.

לכאורה כשיצאנו ממצרים הפכנו מעבדיו של פרעה לעבדיו של הקב״ה, עסוקים במצוותיו. על כן, דווקא את ההכנות ליציאה ממצרים הקב״ה פותח במצוות קידוש החודש שמעניקה לנו את החירות כעם ישראל, לתעדף ולבחור איך לנהל את הזמן שלנו בעולמו.

המחשבה הזו שבה וחוזרת אליי שוב ושוב במילואים האחרונים. היכולת שלנו לבחור, גם אם אלו בחירות קטנות, איך אנחנו בוחרים לקדש את הזמן שברשותנו לטובת שמירה על עם ישראל, כמו גם לטובת היכולת לבחור להסתכל על כל אדם בישראל בעין טובה, היא החובה וגם הברכה שניתנה לנו מאת ה׳, ״מקדש ישראל והזמנים״.

(סיון לייב יעקבסון – קצינת הסברה במרכז העורף וההגמ״ר בפיקוד מרכז)

ורחץ – 'רחיצת' או 'נטילת' ידיים?

בדרך כלל פעולה זו נקראת נטילת ידיים. דווקא בליל הסדר היא נקראת 'ורחץ'. האר"י הקדוש מבאר כי בדרך כלל עיקר הפעולה הוא הרמת הידיים לאחר רחיצתן במים, ולכן הברכה היא 'על נטילת ידיים' ולא על רחיצת ידיים.

מהות המצווה על פי הארי היא ליטול, כלומר לקחת ולהרים את הידיים. ובכך לעורר על ידי כך את זהירותנו שהחומריות שבאוכל לא תמשך אותנו למטה, אלא להפך, שאנחנו נזכה להעלות אותו למעלה ולהשתמש בכח שטמון באוכל לטובה.

ליל הסדר מתרחש במציאות גבוהה מאוד. בליל הסדר אנחנו בני מלכים ממש. מאכלינו בלילה זה, ובמיוחד המצות, כל כך זכים ומדויקים שאין חשש שימשכו אותנו למטה- להפך, הם עצמם מרוממים אותנו. גם אנחנו בעצמנו במעלה כל כך גבוהה שכל שנאכל בלילה זה הוא עבודת ה' ממש.

לכן בלילה זה הדגש הוא על הרחיצה עצמה. אנחנו עצמנו כבר "נטולים", אבינו נטְָלנָוּ ממיצרי המציאות החומרית, וזכינו לפרוק את פרעה המכביד על ערפינו, ולהישיר מבטינו אל אבינו כבנים ממש. לכן הלילה המצווה נקראת "רחיצה".

עניינם של המים להחזיר את האדם לנקודת הלידה – אל ההתחלה. בלחימה אנחנו במציאות דומה ל'ליל הסדר'. אנחנו עולים ממציאותנו הפרטית וחיים לשם שמיים, תוך סיכון מציאותינו הגשמית. אנחנו עולים מעל האינסטינקטים האישיים החייתים וההישרדותיים, ומתרוממים למציאות חיים כלל ישראלית, של נתינת החיים עצמם לקדש שם שמיים. שיא של עבודת ה' ואהבת ישראל.

ובכל זאת בבואנו למלחמה ובצאתנו ממנה, נכון לדייק את כוונותינו לשם שמיים. לרחוץ את עצמינו מהכעס הפחד והאכזריות, ולדייק את נפשנו לעשות את כל מעשינו בנקיות לשם שמיים.

(רס"ב יאיר רוזנטל – קב"ת בחממ"א במרכז האש של פיקוד דרום)

יַחַץ

חוצים את המצה, את החצי הקטן תיכף נאכל ואת החצי הגדול מסתירים. חצי קטן אוכלים בהתחלה, מתוך רעב, כּעְָניִים, זהו 'לחם העוני' שאכלו אבותינו במצרים. מתוך הכרת הטוב על שהוציא אותנו משם.

החצי הגדול נמצא בהסתר, מתחבא מאיתנו… איננו יודעים מה עלה בגורלו, אך אנו יודעים שאת החצי הזה (הגדול), אוכלים בסוף – לשובע. זהו 'לחם עוני'- שעונים עליו דברים הרבה. אחרי שמספרים עליו את כל הטובות שעשה עימנו האל ממצרים, דרך כל הגלויות והאסונות, ועד עתה.

אנחנו מברכים 'ברוך הטוב והמטיב'. 'הטוב' – על הדברים הטובים שעשה עימנו הָשֵם. 'והמטיב' – על דברים רעים שבעתיד יתבררו לנו שהיו לטובה.

טובות רבות עשה עימנו האל בחצי שנה האחרונה, ואנו מאמינים באמונה גדולה שגם ההסתר פנים שחווינו, אינו אלא טוב הצָפוּן לעתיד, טוב גדול עוד יותר, ונזכור לברך ולהלל עליו.

(ידידיה, מילואימניק – גדוד 630 , חטמ"ר דרומית עזה)