וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ
שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם

(מתוך ההגדה של פסח)

כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת – וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת

ערך יהודה פינצ׳ובר*

*על פי דבר תורה משנת תשע״א של דודתי חנה אורבך, נלב״ע כ״ב שבט תשפ״ג

הנגעים שבפרשות השבוע תזריע ומצורע אינם מובנים לנו – לא סיבתם ולא מטרתם. התורה מתארת את פרטי הצרעת אך איננו מכירים אותה במציאות. המונחים ׳טהור׳ ו ׳טמא׳ הם מושגים של השפה הדתית ולא הפיזית.  שימושם מראה כי מדובר על העולם הדתי ולא (בהכרח) על תופעה שבמציאות הריאלית. אמנם אנו משתמשים היום במילה ׳טהור׳ כדי להביע נשגבות במובן האתי, (אך לא בהופכו ׳טמא׳). בדומה, משתמשים (לצערנו) במילה ׳קדוש׳, שהוא מונח בשפה הדתית, כדי להביע שדבר מסוים הוא טוב ומרומם במיוחד. ברם, השימוש היומיומי הזה אינו משנה את משמעותו הדתית הדורשת תובנה אחרת.

גם חכמינו לא הבינו את פשטן של מצוות הצרעת והם מפרשים אותן בצורה אלגורית. האלגוריה באה כדי להעמיק את התוכן הפנימי של הטקסט ושל המצוות. דוגמא בולטת לפירוש אלגורי הינה פירוש חז״ל לשיר השירים.

לפני שנעסוק בשני מדרשים על הצרעת, נקדים כמה מלים על המונח "נגעים" בתנ"ך, המתברר יפה בדברי ה' אל נתן הנביא שאמרם לדוד בעניין בנין בית המקדש על ידי שלמה בנו ועל המשך המלכות של צאצאיו: ״אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, אֲשֶׁר בְּהַעֲו‍ֹתוֹ, וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם.״ (שמואל ב, ז, יג) כלומר, נגעים הם עונשים המוטלים על בני אדם חוטאים. נגע הוא מושג רחב, ונגע הצרעת הוא פרט אחד מהם.

אמנם התורה איננה אומרת לנו את זה במפורש בפרשותינו, אך מקרי צרעת אחדים בתנ"ך, אכן מעידים על חטא ועונש. פרשות תזריע ומצורע מתארות את תסמיני הצרעת הגורמים סבל רב, אך הן גם מדריכות איך ומתי להירפא מהם, מהטומאה ומהבידוד הקשה. כל מצוות הצרעת מדברות על האדם היחיד, ומקרי הצרעת המתועדים הם, במפורש או במרומז, תוצאה של חטא ועונש.

המדרשים האלגוריים, גם הם מדברים על חטא האדם היחיד ועל עונשו – פרט למדרש אחד אותו נלמד, הדורש את צרעת הבתים על עם ישראל. וצריך לציין כאן שחכמינו אמרו כי ״בית מנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר לך: דרוש וקבל שכר״ (סנהדרין עא). ודווקא במדרש הזה[1] נעסוק עתה. המדרש מתבסס על הפסוקים הבאים מפרשתנו:

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת. […] וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת.

וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ.  וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא. וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. […] וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע.

המדרש רוקם את הפסוקים בנימוקים ובהוכחות מפסוקי התנ"ך הקשורים לחורבן הבית:

״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן…. וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם״ – זה בית המקדש.

״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״ – זה הקדוש ברוך הוא [שנאמר] ״יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב״ (חגי א)

״וְהִגִּיד לַכֹּהֵן״ – זה ״יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן״

״כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת״ – זה טינופת עבודה זרה, ויש אומרים זה צלמו של מנשה.

ואפשר להוסיף למדרש פסוקים מספר ירמיהו המתארים את הנגעים שפשו במקדש: ״הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם?״  וגם: ״אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה׳ הֵיכַל ה׳ הֵיכַל ה׳ הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. (ז' ד-ו).

״וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת״ – ״וַיִּקַּח [שישק מלך מצרים] אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה'״ (מלכים א, יד, כו)

״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת״ – ״וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ״ (עזרא ה, יב)

״וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא״ – זו בבל ״וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל״ (עזרא, שם)

עד כה המדרש עסק בנגעים ובטומאה – ועתה המדרש מתאר את דרך הריפוי וההיטהרות:

יכול לעולם? – ״וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים״  – ״לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן, אֶבֶן בֹּחַן, פִּנַּת יִקְרַת, מוּסָד מוּסָּד, הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ.״ (ישעיה כח)

עד כאן מדרש ויקרא רבה (יד, לד). אך התורה היא תורת חיים ולכן ניתן לדרוש את הפסוקים האלו גם כאלגוריה למצבנו היום, וכמו המדרש שקראנו, האלגוריה המוצעת היא ביקורתית ומזעזעת.

״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן […] וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם״ – זו ארץ ישראל.

״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״ – זה הקדוש ברוך הוא.

״וְהִגִּיד לַכֹּהֵן״ – הם מנהיגינו. ולא הם בלבד, אלא כולנו, כי הרי אנו דמוקרטים וכולנו אחראים על הנעשה בארצנו.

״כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת״  – נגעינו רבים מאד, נגעי אדם: שנאת איש את רעהו ושנאה בין הקבוצות השונות של החברה המתבטאת בקיצוניות ובדוגמטיות: ׳רק אנו צודקים בכל׳, אי-הצדק הסוציאלי; פערים גדולים ומתעצמים בין החזקים והחלשים בחינוך, בבריאות ובתנאי החיים היומיומיים; השחיתות הפושה, שפיכות הדמים, ומקרי האונס והאונאה שאנו מתבשרים עליהם כמעט בכל יום; והשגבת הכסף ובעלי הממון והצרכנות המופרזת, ועוד. וגם ההליכה אחרי "אלוהים אחרים" – העבודה הזרה של ימינו אמנם יש לה צורות שונות מאשר בימי ירמיהו, אך היא קיימת, כגון: התבוללות החברה לדרכי חיים נלוזות אליהם אנו נחשפים יום-יום מחד, ומאידך הדחייה וההסתגרות ואי-קבלת ערכים של אומות העולם.

ונמשיך במסלול המדרש – וחס וחלילה שיקרה לנו בארץ ישראל המתחדשת, מה שנאמר בהמשכו:

״וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת […] וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא״

ועכשיו –  כמו במדרש חז״ל, עד כאן הנגעים והטומאה ומעתה דרך הריפוי וההיטהרות.

יכול לעולם? – ״״וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים״

כמו שנאמר (ירמיה ז, ז): ״וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם״.

יהי רצון שהדור הצעיר, בנותינו ובנינו, הן הם יהיו האבנים האחרות לבניין מתוקן, לעיר צדק ולקריה נאמנה. ״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״.

יהודה פינצ'ובר הוא ממייסדי "נתיבות שלום"

תיקון הארץ

"בפסוק כי תבאו אל ארץ כנען כו' ונתתי נגע צרעת כו'. בשורה היא זו ע"ש במדרש ובזוה"ק. דהנה איתא אשר אני מביא אתכם שמה שזה המקום היה מקולקל ביותר. ועל זה משבחין 'ונתן ארצם לנחלה כי לעולם חסדו' שהוציא הקב"ה המקום מתחת ידי כנען ונעשה נחלת ה' ומקום קדוש. ולכן לפי שהיה מקום טמא ביותר בכל עת שנתעלו אחר כך בני ישראל היושבים שמה ולא היה המקום ראוי לקבל זו הקדושה נצמח בו נגע לטהר את המקום. ולעקור אבנים הטמאים משם. וכן הוא גם בנפשות בני ישראל כמו שמצינו בדורות הראשונים שהיו נשמות גבוהות וגופים שלהם היו צריכין תיקון ביותר כענין שכתוב אחור וקדם צרתני והקב"ה מכניס נשמה גבוה בגוף עכור כדי לתקן זה הגוף. כי בני ישראל הם עדים על הקב"ה כמו שכתוב אתם עדי. וכמו שמעידין בעולם הזה על הקב"ה מאחר שהנשמה באה מלמעלה מעידית על קדושת הקב"ה למעלה בעולמות עליונים. כמו כן כשחוזרת מתוקנת למעלה מעידית על הקב"ה ששליט בכל עולמות השפלים מה שמלאכי מרומים אינם יכולים להבין איך הקב"ה נמצא בעולמות שפלים כאלה והנשמה מעידית על זה וכפי עבודתה בעולם הזה כך היא עד כמו שכתוב במ"א שאין העדות דוקא בפה רק האדם עד הוא על הבורא שהוא אחד בשמים ממעל ובארץ מתחת כמו שכתוב אתה הראת לדעת כו'".

(שפת אמת, מצורע תרס"ג)

עבדוּת או עבוֹדה

כאשר מתיירא פרעה מלך מצרים מפני התעצמותו הגוברת של עם ישראל בתוך מצרים, הרי הוא מביע את החשש שמא יגיע עם ישראל לידי הכרת זהות עצמית – "ונלחם בנו ועלה מן הארץ". כדי שעם ישראל יישאר בארץ מצרים, צריך פרעה למנוע את יצירתה של זהות עצמית, ולכן הוא מחייב את עם ישראל לעסוק בדברים שאינם מענינו של העם – "למען ענותו בסבלותם" – בסבלותם של המצרים. "ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פיתום ואת רעמסס" – המפעלים הללו עשויים להיות מפעלים חשובים לעצמם, והעבודה – מועילה ופרודוקטיבית, אולם עבודה זו היא בעבור פרעה ובעבור מצרים. משום כך, הרי העסקתו של עם ישראל בה היא, היא הפיכתו לעם עבדים – עם היוצר עבור אחרים, עם העושה את מלאכתם של אחרים. המעבר של ישראל אל ארצו ואל תכליתו, אינו פוטר אותם מחובת העבודה, ואפשר שתהא זו עבודה קשה ומפרכת. ההבדל הוא לא בקושי העבודה, ואף לא בהגדלת השכר ליום עבודה – אלא במטרתה וביעודה של העבודה, ובכך שהעבודה נעשית לשם ייעודיו ומטרותיו של העובד, לשם עצמו.

(הרב עדין שטיינזלץ בספרו 'חיי שנה' בהוצאת ידיעות ספרים)

געגוע אין סופי

מילים: רחל שפירא

לִמְצוֹא אֶת הַדֶּרֶךְ,

לִהְיוֹת רְאוּיִים.

לִזְכּור וְלִשְׁמוֹר

וְלִדְבּוֹק בַּחַיִים.

יָמִים וְשָנִים

מַשְׁאִירִים סִימָנִים.

צְרוּבִים הַשֵּׁמוֹת,

הַבָּעוֹת הַפָּנִים.

לִמְצוֹא אֶת הַדֶּרֶךְ,

לִהְיוֹת רְאוּיִים.

לִזְכּור וְלִשְׁמוֹר

וְלִדְבּוֹק בַּחַיִים.

לִפְקוֹחַ עֵינָיִים

כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ

גַּם אִם מַעְיָן

הַדְּמָעוֹת לֹא יָבַשׁ.

הַגַּעְגּוּעַ אֵינְסוֹפִי הוּא

וּלְעוֹלָם לֹא יַעֲזוֹב.

הֲרֵי הוּא חֵלֶק מֵעַצְמֵנוּ

בֵּן מִשְׁפָּחָה חָבֵר קָרוֹב.

[1] ויקרא רבה יד, לד, מצורע