מסעי תשע"ט, גיליון 1112

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.

 (במדבר ל"ג, א)

איור: הרי לנגבהיים

אלה מסעי. לָמָּה נִכְתְּבוּ הַמַּסָּעוֹת הַלָּלוּ? לְהוֹדִיעַ חֲסָדָיו שֶׁל מָקוֹם, שֶׁאַעַ"פִּ שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶם לְטַלְטְלַם וְלַהֲנִיעָם בַּמִּדְבָּר, לֹא תֹאמַר שֶׁהָיוּ נָעִים וּמְטֻלְטָלִים מִמַּסָּע לְמַסָּע כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְלֹא הָיְתָה לָהֶם מְנוּחָה, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן אֶלָּא אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם מַסָּעוֹת, צֵא מֵהֶם י"ד שֶׁכֻּלָּם הָיוּ בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה קֹדֶם גְּזֵרָה, מִשֶּׁנָּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס עַד שֶׁבָּאוּ לְרִתְמָה שֶׁמִּשָּׁם נִשְׁתַּלְּחוּ מְרַגְּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת" וְגוֹ ' (במדבר י"ב) שְלַח לְךָ אֲנָשִׁים" וְגוֹ' (שם י"ג), וְכָאן (פסוק י"ח) הוּא אוֹמֵר "וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה", לָמַדְתָּ שֶׁהִיא בְמִדְבַּר פָּארָן; וְעוֹד הוֹצֵא מִשָּׁם ח' מַסָּעוֹת שֶׁהָיוּ לְאַחַר מִיתַת אַהֲרֹן – מֵהֹר הָהָר עַד עַרְבוֹת מוֹאָב – בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, נִמְצָא שֶׁכָּל שְׁמוֹנֶה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה לֹא נָסְעוּ אֶלָּא עֶשְׂרִים מַסָּעוֹת, זֶה מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה. וְרַבִּי תַנְחוּמָא דָרַשׁ בּוֹ דְּרָשָׁה אַחֶרֶת: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְנוֹ חוֹלֶה וְהוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם רָחוֹק לְרַפֹּאתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָל הַמַּסָּעוֹת, אָמַר לוֹ, כָּאן יָשַׁנְנוּ, כָּאן הוֹקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ וְכוּ.

(רש"י שם, שם)

אלה מסעי – רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר כארץ לא זרועה, באופן שהיו ראוים להכנס לארץ.

(ספורנו שם,שם)

…ומזה כתב הרמב"ם כי המדבר שהלכו בו ישראל לא היה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב, כאותן המדבריות ששוכנים בו הערביים, שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם להיות ניזון מאילנות ועשבים הצמחים שם, אבל לא היו קרובים אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה, ולא היה שם מים כלל, ולא היה בטבע שיחיה שם אדם אפילו יום אחד, כל שכן עם כבד כשש מאות אלף בכמות זמן רב כארבעים שנה. מכל זה מבואר ששמות מקומות המסעות שהוזכרו כאן אינם שמות עצמים שהיה להם מקודם, אבל הם שמות המונח להם ע"ש המאורע כאשר חנו בהם ישראל, וכמו שהיה הנהוג מקודם לקרות שמות ע"ש המאורע כבית אל לוז ובאר שבע, ככה הם שמות המסעות האלה (וכמו שיבוא לפנינו בשם תיב"ע) דומה לזה אמרו בירושלמי: כשהיו ישראל מתלוננים במסעות היו שומרים סובבים במחנה מפחד בלילות, ואמר עליו הרב"ח כשהיו חוטאים ונוסעים במחשבה רעה היתה מידת הדין מתוחה כנגדם להענישם, ע"ז נאמר 'ויחנו בחרדה' 'ויחנו בדפקה' 'ויחנו במרה'. וכשהיו זכאים ועושים רצון הש"י, היתה מידת הרחמים מגינה עליהם, ע"ז נאמר 'ויחנו בהר שפר' 'ויחנו במתקה', וזהו לדעתי המכוון במה שאמר הכתוב 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם' כלומר כתב את כל המקריים אשר מצא אותם בכל מסעיהם (שריעב איהרע עראייגניססע בייא איהרען רייזען), והוא בעצמו מה שהזכיר אחרי זה שמות חנייתם, כי השמות הם בעצמם הוראה על המקרה שקרה לישראל בהם.

(הכתב ו הקבלה שם, שם)


 

מסעות וספרים

דוד וויימן

אנו מתקרבים לסוף ספר במדבר, ורציתי לנצל את ההזדמנות הזאת לדבר על ספרים ומערכת היחסים של העם היהודי עם ספרים וידע.

ספריית בית אבא

כשאבא שלי נפטר, הוטלה עליי האחריות לסדר את הספרייה הגדולה שלו. רבים מספריו היו בגרמנית ולא היו מעניינים כל כך מנקודת מבט מודרנית. תיכננתי להשתמש בהם כמרכיב עיקרי לחגיגות ל"ג בעומר. סיפרתי לאחד מבני הדודים המבוגרים יותר על התוכנית שלי והוא הסתכל עליי באימה, כאילו תיכננתי פוגרום. הרעיון של שריפת ספרים, ללא קשר לתוכנם, היה משהו שאף יהודי כשר והגון לא היה מעלה בדעתו לעולם, והבנתי באותו הרגע שעליי לחשב מסלול מחדש… המסר לילד הצעיר שהייתי היה ברור: יש כמה דברים בחיינו שהם בעלי חשיבות עליונה, וספרים הם אחד מן הדברים הללו.

ספרי ערש

זיכרון זה הצית בי עניין באיסוף ספרים, ולאורך השנים צברתי ידע בנושא הדפסות מוקדמות של ספרים . אני מתעניין בעיקר בספרים המודפסים המוקדמים ביותר, שהודפסו לפני 1500 שנה, המכונים" ספרי ערש". וכאן איני יכול להתאפק מלשאול: מה קרה לפני 550 שנה, שהיה בעל חשיבות עליונה לעם היהודי? למרות שאנחנו עם הספר, מעטים יודעים את התשובה, ובכל מקרה אף אחד אינו מנציח את האירוע. בסביבות 1469 או ,1470 הודפס הספר הראשון בעברית. זה היה ספר דקדוק – ספר השורשים של דוד קמחי – הרד"ק – שהודפס על ידי עובדיה, מנשה ובנימין מרומא.

יזמות ונשים

סיפור הישגיהם של הסטארט-אפיסטים המדפיסים האלו אינו מפורסם, אבל מעניין וכדאי להכיר. בניגוד לשאר הספרים הראשונים שהודפסו שהיו בעיקר בלטינית ובנושאים פחות רלוונטיים כיום, החלוצים הראשונים של ההדפסה העברית הדפיסו ספרים שאנו עדיין יכולים ליהנות מהם עכשיו. לקוחותיהם קנו מהם מסכתות תלמוד, הלכה ופירושים וגם ספרים עבור הקהילה, כמו למשל סידורים וספרי תנ"ך. באופן מעניין, הם גם הדפיסו ספרי היסטוריה, רפואה ואפילו רומנים, כיוון שהמלומדים בזמנים ההם לא התעניינו באופן בלעדי בנושאים דתיים.

הישגיהם היו לא רק בחשיבה אינטלקטואלית אלא גם בחשיבה יזמית, ברוח ה"start-up nation" היום. כמעט כל המדפיסים הדפיסו פחות מ 4-5 ספרים, מה שמצביע על כך שמבחינה כלכלית זה לא השתלם. הספרים הראשונים שהודפסו באפריקה, באימפריה העותמאנית, וככל הנראה גם בפורטוגל היו כולם בעברית. פחות מוכר הוא חלקן של הנשים בתעשיה הזו. אחד הספרים הראשונים שהודפסו היה על ידי אסטלינה קונאט במאנטובה, ולמרבה הצער כמה מן הנשים המדפיסות נתפסו באינקוויזיציה. פרופסור הורביץ מתאר בספרו הוצאה אחת של משנה תורה לרמב"ם שהודפסה בספרד לפני הגירוש: "משנה תורה" להרמב"ם, שנדפס בעיר טולדו שבספרד ובעיירה מונטלבאן, בידיו של המדפים היהודי האנוס חואן דה-לוסינה וחמש בנותיו המדפיסות. בגלל משפטי האינקוויזיציה נגד משפחה זו, שבהם הואשמו בחטא של הדפסת ספרים עבריים, – לא נשאר שום עותק שלם בעולם מספר זה.

לא ידוע אם בנות דה-לוסינה שרדו את האינקוויזיציה. באופן מעניין, במקצוע הדפוס נשים ראו עצמן כשוות. לצד מדפיסים ראשונים אלו, האלמנה רום הדפיסה את הגרסה המפורסמת והפופולרית של הש"ס בוילניוס. לבסוף, כדאי לציין שלמרות שכל בתי הדפוס העבריים נוהלו על ידי יהודים, כולם השתמשו במיומנויות נוצריות, ולעיתים גם בעובדים נוצרים עבור המרכיבים הטכניים והאומנותיים של המלאכה.

היהודי הנודד

פרשת מסעי, המסיימת את ספר במדבר, מתארת את מסעות בני ישראל במדבר, בדרכם לארץ המובטחת ומכינה אותנו לקראת דבריו האחרונים של משה רבינו לקראת הכניסה לארץ. במסעות אלו, מספרת לנו התורה על תחנות ממשיות בהן עצרו בני ישראל, אך פרשנים, בעקבות חז"ל, דרשו את שמות המקומות באופן הרומז לנו שלא מדובר רק במסע בין מקומות קונקרטיים במרחב, אלא במסע בין תחנות תודעתיות. מצד אחד, דורש רש"י את שם המקום רתמה:

ויחנו ברתמה. עַל שֵׁם לָשׁוֹן הָרָע שֶׁל מְרַגְּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר "מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים (תהלים ק"כ).

בעלי המדרש (גם רבה וגם תנחומא), מעלים שאלה שכל אחד ואחת מאיתנו בוודאי שואל את עצמו: התורה מספרת לנו באריכות את כל התחנות בהן עצרו בני ישראל במדבר, וכך בלשון המדרש:

למה 'אֵלֶּה מַסְעֵי'? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אֶחָד לְרַפְּאוֹתוֹ, כְּשֶׁחָזְרוּ הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָּל הַמַּסָּעוֹת, וְאוֹמֵר: כָּאן יָשַׁנְּנוּ, כָּאן הוֹקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: מְנֵה לָהֶם כָּל הַמְּקוֹמוֹת הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי.

כלומר, אזכור ה"מקומות" במסע המדברי, לקראת הכניסה לארץ ישראל, אינו שיעור בגיאוגרפיה, אלא הוא בא לחבר את העם לעברו כדי שיבין ששחרור כרוך בתהליך עם עליות ומורדות. אם אי פעם היה משלח-יד שייצג את מסעות בני ישראל ב"מדבר" הגלותי , ושמר על החיבור לרעיון השחרור, היה זה מלאכת הדפוס. משפחת הדפוס המפוארת ביותר, ישראל נתן סונצ'ינו ובניו, העבירו את מקום עבודתם יותר מ 11 פעמים ב-30 השנים הראשונות של קיומם. זה אמנם לא תואם בדיוק את 42 המקומות השונים המוזכרים בפרשת מסעי, אבל בהחלט משקף רעיון דומה. עכשיו שחלק מהעם היהודי, השוכן בציון, הפסיק לנדוד, יש ביכולתנו להעריך את המיומנויות והערכים של המדפיסים הראשונים, את יחסי השותפות ושיתוף הפעולה שהיו בין הקהילות, ואת הפתיחות האינטלקטואלית שלהם.

במקביל ובהמשך ל"מסע" הזה בין בתי דפוס וספרים בגלויות שונות, חוללה התנועה הציונית שתי מהפֵּכות, שגם הן סוג של מסע; שיבת ציון של אלפים ורבבות ותחיית השפה העברית, כשפת לימוד וכשפה מדוברת. אמנם, התחושה היא שבעידן הדיגיטלי ספרים מודפסים נעשים פחות פופולריים ושימושיים, אם כי גם כאן יש סוג של מסע טרנספורמטיבי, אך עדיין השבת, שהיא סוג של חנייה במסע הזמן, מבטיחה שבעתיד אולי רק היהודים שומרי הלכה יישארו עם אהבה לדף המודפס המוחשי, כי , כפי אנו לומדים מהפרשה, כל מסע צריך עצירות, וזו בעיניי מסורת שאנו יכולים להתגאות בה.

דוד וויימן הוא חבר הנהלת עוז ושלום


 

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר: כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים.

(במדבר פרק לו, ה-ו)


לטוב בעיניהם – רצונו לומר: בשבט אביהן תבחרנה את הטוב והישר בעיניהן, כמ"ש 'אך למשפחת מטה אביהם'. והנה כפי הנראה לא היה צריך לומר 'לטוב בעיניהם', כי בסוף הפסוק ציווה אותן שתינשאנה למשפחת אביהן דווקא, אולם יתכן שהאנשים מבני גלעד אשר דיברו כזאת לפני משה, היו חפצים מאד לקחת להם את בנות צלפחד לנשים, אם בעבור מעלתן כדברי חז"ל, או בעבור נחלתן, ולכן עשו כל החרדה הזאת, אבל הבנות לא היו רוצות להינשא להם דווקא, ולכן אמר להן משה: אין אני מכריח אתכן להינשא לאנשים האלה, אלא אתן תבחרו את הישר בעיניכן, ודיש שתינשאו למשפחת אביכן.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו לו, ה-ו).


לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב…

(משנה תענית ד, ח)


חמשה עשר באב מאי היא? – אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? (במדבר ל"ו) 'זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו" – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

(בבלי תענית ל ע"ב)


וְלֹא תְטַמֵּא אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(במדבר לה, לד)


…אולם אדישות הכלל לשפיכות דמים היא כפירה גלויה במהותו האלוהית של האדם והיא מכריזה על הטומאה כעל עקרון חיי האדם והעם. ולפיכך אומרת התורה לכלל ישראל במדינתו: ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה; אל תכריז באדישותך לדם האדם שעקרון הטומאה שולט בארץ; אל תשליט את הטומאה בארץ "אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה". כי "אני ה' שוכן בתוך בני ישראל":שכן אם נאמר זה עתה "אשר אני שכן בתוכה" הרי אין מדובר כאן בארץ כשהיא לעצמה, אלא מדובר באנשים, בעם, בבני ישראל ובחיים שהם מפתחים: כי בטיב החיים האלה תלוי הדבר אם הנסיבות הארציות ראויות להשראת השכינה… חברת האדם שה' שוכן בה חייבת לבטא את מעלת האדם ושומה עליה להביא לידי ביטוי שהאדם נברא בצלם אלהים. כך היא תשמור על עקרון הטהרה מול כל הגילויים של הטומאה, ורוח הכלל תהיה רואיה למי שאמר על עצמו "אני ה' שכן בתוך בני ישראל"… ועדיין יש לעיין ביחס שבין הכהן הגדול לבין הגליית הרוצצח בשגגה לעיר מקלט. זה גזר הדין שנגזר על הרוצח: עליו לשבת בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, והכוונה היא לאותו כהן גדול שיכהן בשעת גזר הדין. אין לומר שיש כאן רק קביעת מועד חיצונית, אלא על כרחנו אנחנו אומרים שיש קשר פנימי בין החטא לבין גזר הדין… אם נצרף את כל המאמרים האלה (שהיה להם לבקש רחמים על דורן"; "רוצח מקצר ימין של אדם, אין דין שיישב המקצר לפני המאריך" ועוד, הרי זה, כנראה, רעיון היסוד השולט כאן: הריגת אדם בשגגה היא מאורע העומד בסתירה לייעוד הכהן הגדול העומד על משמרתו שותף במידה מסוימת לאחריות למאורע…

(הרש"ר הירש שם, שם)


קדושתה של ארץ ישראל מותנית בשאיפה לקדושה של החיים עליה

לסדרת מסעי מצורף בהפטרה פרק ב' בירמיהו – ירמיהו נביא החורבן… בין הדברים המרובים שבסדרת "מסעי" אזהרה גדולה וחמורה מפני שפיכות דמים. ובהתראה הזאת, שבאה אחרי הפסוק האומר שהדם הנשפך משחית את הארץ, נאמר: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, שאר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל." ה' איננו שוכן בארץ, הוא שוכן בתוך בני ישראל. וזה מה שמקנה לארץ את משמעותה כשבני ישראל יושבים עליה. ה' שוכן בתוך בני ישראל, רק בתנאי שהם משכינים אותו בקרבם. הוא איננו שוכן בהם באופן אוטומטי…

וכ700- שנה לאחר משה בא ירמיהו הנביא, ואין בפיו התראה על מה שיש לעשות ומה שאין לעשות אלא על מה שיש ועל מה שנעשה. והוא אומר: "ותבאו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה". משה אומר: "ולא תטמא את-הארץ". וירמיהו אומר, 700 שנה לאחר מכן " ותבאו ותטמאו את ארצי". אותה ארץ, המכונה ארץ ה' (ארצי) ונחלת ה', אין בה סגולה אימננטית ומעשי האדם יכולים להפוך את ארץ ה' לטמאה ואת נחלת ה' לתועבה.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע , עמ' 108-109)


הבהרה

בגיליון לפרשת פינחס, במדור "קוראים מגיבים", פירסמנו את תגובתה של דר' יעל לוין לדבר התורה של מרדכי בק שהופיע בפרשת בהעלותך. תגובה זו נשלחה בלחץ של זמן, ולאור תגובתו של מרדכי בק, פרסמנו באתר האינטרנט בפרשת פינחס תגובה נוספת של דר' לוין המבהירה את דבריה. ככלל, אנו שמחים שקוראים מגיבים לדברי התורה, אך פרסום התגובות ומקומם כפוף לשיקולי המערכת.

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.