וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר:

אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.

נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן

 וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.

(במדבר ל"ב, ל"א-ל"ב) 

בני גד ובני ראובן – הקשר בין רכושנות לבין היבדלות

…שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם; קרח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם, למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם. וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א ה) 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה' ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם. מנין? ממה שכתוב בתורה 'ומקנה רב היה לבני ראובן…' (במדבר רבה כב ז). אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים הרבה, והיה להם מקנה רב וחיבבו את ממונם, ולפיכך ישבו להם חוצה-לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קנינם. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א, ה) 'ויַגלֵם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי'.

 (רבינו בחיי במדבר לב, ב)

..כלומר, המעשה שעשו לא היתה בו משום חלוציות בהוספת שטח לארץ ישראל, אלא דאגתם היתה לרכושם. 'ולפיכך גלו תחילה'… פרשת הגלויות החלה בראש וראשונה בהגליית שבטי ראובן וחצי-ממנשה שהתיישבו בעבר הירדן המזרחי ומאחר ששבטים אלה פרשו או ליתר דיוק הפרישו עצמם מאחיהם בגלל קניינם, היו הם הראשונים לצאת לגלות.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 746)

בקשת בני גד ובני ראובן

אפרים חמיאל

לאחר הכיבושים שממזרח לירדן פנו בני גד ובני ראובן בבקשה מיוחדת ומפתיעה למשה, בנוכחות אלעזר הכוהן וראשי העם. לדבריהם, חבל ארץ זה מתאים מאוד לגידול מקנה, ולהם יש עדרים עצומים. הם נתנו למשה שהוּת לעכל את דבריהם בציפייה שיבין את הרמז, ובאין תגובה מצידו הסבירו, כי הם מבקשים לקבל את השטח הכבוש הזה כנחלה להיאחז בה ולא לעבור את הירדן. הם ויתרו אפוא על חלקם בארץ שממערב לירדן ורמזו, שכוחם הצבאי לכיבוש מערב הירדן אינו נחוץ, כי ה' הוא המכה והכובש. הפרשנים חלוקים בשאלה, אם עבר הירדן המזרחי היה חלק מהארץ המובטחת ויועד לחלוקה בין השבטים (העמק דבר ל"ב ה'), או היה אמור להישאר בשממונו והכיבוש נועד רק לקיים את מצוות הורשת האמורי באשר הוא (רמב"ן כ"א כ"א). העובדה, שמשה התאמץ לשכנע את סיחון לאפשר לישראל לעבור בשטחו והבטיח שלא יגרום נזק לעמו ולארצו, תומכת בדעת הרמב"ן. גם גבולות כיבוש הארץ שבפרשת מסעי (התוחמים רק חלק מהארץ שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים) תומכים בזה.¹ מכל מקום, משה, שההימנעות ממַעבָר הירדן נכפתה עליו כעונש, לא האמין למשמע אוזניו וחשד כי מניעיהם אינם כשרים. הוא חשש, כי דברי המרגלים וכן המנטאליות של דתן ואבירם, בני ראובן שמרדו עם קורח, מהדהדים בבני השבט הזה והם פחדו לצאת למלחמה בכנענים, מאסו בארץ החמדה המובטחת ואף היו עלולים לרפות את ידי העם ולהניאם מהשאיפה להיכנס לארץ ולהלחם עליה.² על-כל-פנים, הם העמידו את רווחתם שלהם לפני העניין הלאומי של העם המאוחד וכך עלתה סכנה של ממש לפירוד העם. משה הזכיר להם בקצרה, אך בחריפות רבה, את חטא המרגלים ואת העונש הכבד שנגזר על העם בגללם. אתם עלולים לעורר שוב את חרון אף ה' עלינו, אמר להם בדאגה ובכעס, ואף למנוע גם את הדור החדש מלהגשים את החזון הלאומי ולהשאיר את העם במדבר. האם יעלה על הדעת, אמר, שאחיכם יֵצאו למלחמה ויסכנו את חייהם למען העם והמולדת, ואתם תישארו לשבת לָבֶטח על אדמתכם הדשֵנה? איש אינו רשאי להשתמט ממלחמת העם באויביו בשום תואנה שהיא, לא כלכלית ולא תורנית. כאן נפתח דו-שיח בין משה לבני ראובן וגד, והוא נשמע כדו-שיח של חרשים. שני הצדדים חזרו לכאורה שלש פעמים על אותם דברים. אולם עיון מדוקדק מעלה חילופי דברים עקרוניים.

הדיאלוג בין משה לבני גד וראובן – דו שיח רב משמעות

לנוכח דבריו החריפים של משה וטיעוניו המרשימים נמלכו בני ראובן וגד בדעתם והעלו הצעה חדשה. הם הצהירו, שאין כוונתם כלל להניא את העם ושאין הפחד מניע אותם, אדרבא, הם אמיצים ובוטחים בהבטחה ובסיוע האלוהי והם מוכנים להוכיח זאת כך, שיתנדבו להיות חוד החנית בכיבוש השטחים, אשר יחולקו בין השבטים האחרים: "גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ואנו נחלץ חֻשים (=זריזים) לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם…לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה" (ל"ב ט"ז-י"ט). משה שמח לשמוע זאת, אך ביקש להעמיד אותם על שתי טעויות, המשתמעות מניסוח תשובתם: א) סדרי העדיפויות שלהם היו מעוותים עדיין: בדבריהם, הצאן קודם לנשים ולטף; נראה שאלו האחרונים היו חשובים בעיניהם פחות מהמקנה,³ ב) הם לא הבינו, כי אין הדברים אמורים במלחמה רגילה, שבה ניתן להם להתנדב ולעזור לשאר השבטים, אלא בהגשמת ההבטחה האלוהית, שהיא חובתם לא פחות משהיא חובת השבטים האחרים. לכן תיקן משה את הנוסח שלהם ואמר: עליכם לצאת חלוצים למלחמה "לפני ה'" ולא "לפני בני ישראל". אם כך תעשו ותיחלצו "לפני ה' למלחמה" (ל"ב כ') עד לכיבוש הארץ כולה, תהיו נקיים גם כלפי ה' וגם כלפי ישראל, ותהיו זכאים לנחלה שביקשתם. בנו לכם פה, ראשית, "ערים לטפכם" ואחר-כך "גדרות לצנאכם" (ל"ב כ"ד) ומלאו את הבטחתכם וַלא, יחשב הדבר לכם כחטא חמור כלפי ה'.⁴ בני ראובן וגד הבינו את המסרים שבדבריו, אך הוסיפו בהכנעה ובתחושת אשם טעות חדשה: "עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה. טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד. ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדני דבר" (ל"ב כ"ה כ"ז). הם הקדימו את המשפחה לצאן והבטיחו למלא את חובתם לצאת לפני ה' למלחמה, אך ראו את ההנחיות כאילו באו ממשה ואת ההסכם כאילו היה בינם לבינו. משה, בנוכחות אלעזר, יהושע וראשי המטות, חזר על ההסכם בין שני השבטים לבין עם ישראל על-פי ה', ובו התחייבו בני ראובן וגד להיחלץ למלחמה לפני ה' עד שהארץ תיכבש כולה (בכוחו של ה'). אם ימלאו את התנאי יזכו בנחלה שביקשו ואם לאו, יחוייבו להתנחל בתוך הארץ על-פי הגורל. בני גד וראובן אישרו באוזני הנאספים: "את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה" (ל"ב ל"א).

1. לפי חוקרי המקרא לא ראה המקור הכוהני שלפנינו את עבר הירדן המזרחי כחלק מהארץ המובטחת, אך הוא נחשב חלק מהארץ בספר דברים. ראו עולם התנ"ך, דברים, עמ' 46-45.

2. רס"ג, רש"י, ריב"ש רמב"ן והעמק דבר ל"ב ז'.

3. במדבר רבה כב ז-ח, תנחומא מטות בובר ח, תנחומא מטות ה-ז, רש"י, רש"ר הירש ל"ב ט"ז.

4. ראו עקידת יצחק ואברבנאל על אתר, מלבי"ם ל"ב א'-ל"ב', הכתב והקבלה על פי עזריה פיגו ל"ב ב'. השוו נ' ליבוביץ. עמ' 359-355. לדעת ריב"ש ואברבנאל לא ירד משה בתחילה לסוף דעתם, שכן הם התכוונו ממילא להצטרף למלחמה עד סיום הכיבוש ואחר-כך – לחזור לבתיהם. ראו גם הדיון לפרשת תולדות, ועיינו ח"י חמיאל מעייני מקרא, עמ' 95-93, לימודים בפרשת השבוע, עמ' 278-273.

ספרו האחרון של דר' אפרים חמיאל "הויית החכמה וגידולה, פרקי מחקר ופרשנות" יצא בהוצאת כרמל, ירושלים תשפ"א

וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ.

(במדבר ל, ד)

ר' נתן אומר: כל הנודר – כאילו בנה במה.

(יבמות ק"ט, ע"ב)

בשעת איסור במות.

(רש"י שם, שם)

הנודר מעתיק עצמו מהווייתו בזמנו ההווה אל עתידו, אל פרק זמן שלא בא עוד, ומחייב עצמו במה שיהיה עליו לעשותו בבוא הזמן. והנה בדבר זה, בהעתיקו עצמו במחשבתו לעתיד שהוא בלתי ידוע לנו (כי מי ידע מה ילד יום ומה תלד השעה הבאה? – בזה טמון החטא שבנדר). דיו לאדם שידע לכלכל דרכיו בכל רגע מרגעי ההווה, ולחיותו כראוי וכנדרש, מה שיהא חובה עלינו ברגע הבא, מה שיידרש מאתנו לעשותו בעתיד, שומה עלינו לעשותו גם מבלי שנקבלנו עלינו בנדר. ומה שאסור עלינו לעשותו, לא נוכל לקיימו גם אם נקבלנו בנדר. נותר אפוא לנודר לנדור בדברים שאינם מעלים ואינם מורידים; ויהא בזה מן האיוולת הגמורה אם נרים לדרגת חובה קדושה דברים שאינם מעלים ואינם מורידים, ועוד לגבי זמנים עתידים – הבלתי ידועים לנו בהחלט.

 (הרש"ר הירש בראשית כח, כ)

גורלו הרוחני של דור המדבר – הכניסה לארץ ישראל והכניסה לארץ החיים

וַיִּחַר אַף ה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה'.

(במדבר לב, יג)

תנו רבנן: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'במדבר הזה יתמו ושם ימתו' 'יתמו' – בעולם הזה, 'ושם ימתו' – בעולם הבא. ואמר (תהלים צ"ה) 'אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי' – דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: באין הן לעולם הבא, שנאמר (תהלים נ') 'אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח', אלא מה אני מקיים 'אשר נשבעתי באפי'? באפי נשבעתי, וחוזרני בי. רבי יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר פסוק זה אלא כנגד דורות הבאים 'אספו לי חסידי' – אלו צדיקים שבכל דור ודור, 'כרתי בריתי ' – אלו חנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמן לתוך כבש האש, 'עלי זבח' – [אלו] רבי עקיבא וחביריו שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה. רבי שמעון בן מנסיא אומר: באים הן לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו ל"ה) 'ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה.' אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה (רבי עקיבא הניח את חסידותו ואמר דברים קשים), שנאמר (ירמיהו ב') 'הלך וקראת באזני ירושלים לאמר… זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.' ומה אחרים באים בזכותם – הם עצמן לא כל שכן?

(בבלי סנהדרין קי, ע"ב)

'האחיכם יבאו למלחמה'

בדרך כלל הכתוב נוקט לשון 'יצא למלחמה', ואילו 'בא למלחמה' הוא ביטוי נדיר. הוא מצוי בדברי משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבאו למלחמה". מי שיוצא למלחמה, יוצא לקרב בזריזות, מרצון; הוא שש אלי קרב ויוצא להילחם גם מחוץ לגבולו. כנגד זה, מי ש"בא למלחמה" – ובייחוד מי ש'בא מלחמה' (במדבר ט, י) מקבל על עצמו את סכנות הקרב אחרי שנסתבך במלחמה. המלחמה באה בלא התגרות מצידו ועל כרחו הוא נכנס לסכנה. משום כך שואל משה: "האחיכם יבאו למלחמה?!" – ובניגוד לכך: "ואתם תשבו פה!" – כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך, המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר – ואתם תשתמטו מן החובה?!

(הרש"ר הירש במדבר ט, י)

אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם, יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.

 (יואל פרק ב, טז)

'ויספו השוטרים לדבר אל העם…מי האיש הירא ורך הלבב'' – רבי עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה ר' יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זהו המתירא מן העבירות שבידו לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן רבי יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין הרי הוא הירא ורך הלבב…

 במה דברים אמורים? במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו (יואל ב') חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

(משנה סוטה ח, ה, ז)

אמר רבי יוחנן: משמעות ביניהן (ההבדל בין רבי יהודה לחכמים הוא בטרמינולוגיה); רבי יהודה היה קורא ל'מלחמת הרשות' (בלשון חכמים) 'מלחמת מצוה', אבל במלחמת חובה הכל יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רב חסדא: מחלוקת ביניהון; רבנין אמרין: מלחמת מצוה זו מלחמת דוד, מלחמת חובה זו מלחמת יהושע; ר' יהודה היה קורא מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון (מלחמה יזומה על ידינו) מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן (מלחמת מגן).

(ירושלמי סוטה ח, ה"י)

אין מחלוקת ביניהם שמלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק חובה. ואין מחלוקת ביניהם שמלחמת שאר הארצות של שאר האומות רשות. לא נחלקו אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם כדי להחלישם שלא ילחמו בישראל ולא יתנפלו על ארצם, תנא קמא קורא את זה רשות. ור' יהודה קורא למלחמה זו מצוה. ולדעת ר' יהודה מי שהיה עוסק במלחמה זו או בצרכיה פטור מן המצות, לפי שכלל הוא אצלינו כמו שידעת העוסק במצוה פטור מן המצוה. ולדעת תנא קמא אינו עוסק במצוה. ואין הלכה כר' יהודה.

(פירוש המשנה לרמב"ם שם, שם)

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד…

מצות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר 'החרם תחרימם', וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תחיה כל נשמה' – וכבר אבד זכרם.

וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר: 'תמחה את זכר עמלק', ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק', מפי השמועה למדו 'זכור' – בפה; 'לא תשכח' – בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

(רמב"ם הלכות מלכים ה ; א, ב, ד, ה)

אֶת־מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל־חַלְלֵיהם אֶת־אֱוִי וְאֶת־רֶקֶם וְאֶת־צוּר וְאֶת־חוּר וְאֶת־רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחרֶב׃

בחרב. הוּא בָא עַל יִשְׂרָאֵל וְהֶחֱלִיף אֻמָּנוּתוֹ בְּאֻמָּנוּתָם, שֶׁאֵין נוֹצְחִים אֶלָּא בְּפִיהֶם וְעַל יְדֵי תְפִלָּה וּבַקָּשָׁה, וּבָא הוּא וְתָפַשׂ אֻמָּנוּתָם לְקַלְּלָם בְּפִיו, אַף הֵם בָּאוּ עָלָיו וְהֶחֱלִיפוּ אֻמָּנוּתָם בְּאֻמָּנוּת הָאֻמּוֹת שֶׁבָּאִין בַּחֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כ"ז).

(רש"י שם, שם)

בלעם בן בעור – יש אומרים: אחר ששב אל מקומו בא אל מדין כאשר שמע המגפה שהיתה בישראל בעצתו, שב לקחת ממון מזקני מדין.

(אבן עזרא שם, שם)