"וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם; וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה"

(במדבר לב, יא)

שש ערי מקלט מחוברות זו לזו, ביחד עם עוד 42 ערי לויים,

כמניין מסעות הנע-ונד של בני-ישראל במדבר.

סוג של מדינה בתוך מדינה, מקום-לא-מקום

הרב יהושע אנגלמן / מאתר 929

והנה פרשה זו מעוררת אותנו על אהבת הקודש ברוך הוא לעמו, שאחרי שובם לביתם – הוא ארצם – מסר להם האב הנאמן רשימה לזכר עולם, מה היה להם בדרך, למען בהעלותם על לב כל זה, יתענגו על מנוחתם ויתעוררו על האושר האמיתי – אהבת ה' ויראתו.

רבי יצחק הורוביץ / בעל "באר יצחק" על רש"י.

המסע  משגגה, לאחריות והכרה באחר

ירון גנאור

"לפיכך היו אמותיהן של כהנים מספקות להם מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו" (מכות משנה ו')

שגגה:

 בשלהי פרשת מטות- מסעי מופיע מצוות – ערי מקלט. עיקרה של המצווה היא נתינת מקלט להורגים  בשגגה ואיסור גאולת דם של משפחת הנרצח. עיקרון מרכזי במצווה זו הוא הימצאותו של ההורג בשגגה בעיר במקלט עד מות הכהן הגדול בזמנו.

עיקרון המופיע פעמיים  בפרק ל"ה . הן בפסוק כ"ה – "וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש". והן שלושה פסוקים לאחר מכן בפסוק כ"ח-  "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו", 

הקשר בין חייו של הכהן הגדול לבין  הימצאותו של ההורג בשגגה הנו תמוה ומעורר שאלות רבות. מה הקשר בין חייו של המנהיג הרם של העם לבין הרוצח בשגגה. מדוע מקשר המקרא בין חייו של מנהיג העם לבין אחרון ההורגים בשגגה. 

זאת ועוד , נדמה כי אין פער גדול  יותר אלא  בין שני האישים הללו, שהרי מעמדם  ומצבם האישי והנפשי הנו  הרחוק ביותר.   מחד,  הכהן הגדול, מורם מעם , איש הקודש אשר עניינו הקדושה ,הטהרה והפרישות. מאידך , ההורג בשגגה אשר נטל חיים של אדם אשר נגע במוות, באבי אבות הטומאה ועסוק במוות ובריחה מגאולת דם.

חז"ל הבחינו בפער זה  וראו קשר בין מוות בשגגה לתפקידו ומהותו של הכהן הגדול. קשר המבוסס לדעתי על הבנת מושג – שגגה.  ההורג בשגגה נכנס לעיר המקלט שכן אין במעשהו כוונה ואף שסופו של המעשה הנו טרגי והוא "השחתת העולם" כדבריו של בעל ספר החינוך על המצווה. אין במוות נוראי זה אחריות והוא אף מחדד את הזרות והניכור משום  שההורג לא התכוון להרוג את האדם שנהרג ולעיתים אף לא הכירו, בעוד שמוות במזיד נעשה בכוונה בהיכרות ובאחריות הרוצח .  ברצח בשגגה-  נשאלת השאלה- מי הוא הנושא באחריות המעשה, מי הוא אשר יכיר את נפשו של הנרצח ויהפכו מזר למוכר. נדמה כי סתמיות המוות זועקת לשמיים.

אחריות:

נדמה כי לפי תפיסת המקרא יש לכהן הגדול  אחריות על מוות בשגגה. כך מבאר רש"י באחת הפרשנויות שלו: 

"לפי שהיה לו לכהן הגדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". לפי גישה זו הערבות ההדדית והקשר בין שני אנשים רחוקים אלו קרוב ומחובר  יותר משנראה מלכתחילה. מותו של אדם שלישי אשר היה לשווא -בשגגה ,מהווה חיבור ואחריות ומלמד על היכרות בין נושא המשרה העליון ביותר לבין אחד מפשוטי העם.  ירידתו של הכהן הגדול אל העם לאחרון האנשים  והכרת מעשהו הנורא,  הוא חיבור ולקיחת אחריות.  בכך השגגה מתהפכת ללקיחת אחריות והיכרות אנושית. המוות הסתמי המיותר מהווה כר למרחב של היכרות אחריות וחיבור.  שלא על לדבר על כךשיש כאן  מסר חשוב לשלטון ולנושאי משרה בכירים ולאחריות השלטונית שלהם למעשי היום-יום של כל העם.

אך,  האחריות והקשר שנוצר בין שני אישים אלו אינה נעשית רק בתחום אחריותו של הכהן הגדול גרידא. היא גם עניינו הפנימי והנפשי של  הצד השני, של- הרוצח בשגגה.  משמעות הדברים הנ"ל, מכוונת אל נפשו ומחשבתו של הרוצח בשגגה בזמן שהותו בעיר המקלט.  ניתן לשער שעם היכנסו של הרוצח בשגגה וההבנה כי הימצאותו בעיר תלויה באורך חייו של הכהן הגדול מצמיחה בליבו תקווה סמויה  למותו של הכהן הגדול עוד בחייו שלו. במובן זה נמצא  ההורג בשגגה  במתחם הנפשי של ההורג במזיד בשל רצונו הסמוי למיתתו של הכהן הגדול. אמנם הוא חפץ בכך למען שחרורו אך יש בכך גם  מבחן עמוק לאחריותו על חייו של הכהן הגדול. . מבחן פנימי ליכולת להישאר במתחם הריגה בשגגה ולא כוונת עומק למות בכוונה , ומעבר להורג במזיד. זהו מבחן אישי עמוק ויסודי של כל הורג בשגגה שכן הוא מברר אצלו את מעשהו הקודם וכוונת נפשו מעצם  הימצאותו בעיר מקלט.

הכרה באחר:

חז"ל  היה ערים למחשבה זו של הרוצחים בשגגה ולמחשבה רעה זו היכולה להתפתח בנפשם. פחד  מקונן זה הכניס למערכת היחסים גורם שלישי -אמותיהן של הכהנים וכך מתארת המשנה:

"לפיכך אמותיהן של הכהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו".

מעשה דרמטי זה מחבר בצורה נוספת את הקשר בין הכהן הגדול לרוצח בשגגה. נדמה כי האם המשמשת כאן כעין "אמא גדולה" ש עסוקה גם בשמירה על חייו של בנה הכהן הגדול.  וגם  רואה את צרכיו ומצוקתו של הרוצח בשגגה. מעשיה מעניקים היכרות ותוקף לחייו של הרוצח למרות מה שקרה. חיבור זה הוא מעבר נוסף מסתמיות המוות והשגגה אל מתחם  ההכרה באחר ובמצוקתו. יש כאן ניסיון אנושי נוסף לתת תוקף ומשמעות וחיבור למוות שלכאורה אין לו תכלית.

לסיכום: שהותו  של הרוצח השגגה בעיר המקלט והתלות של שחרורו בחייו של הכהן הגדול מביאים לאחריות הדדית של הרוצח בשגגה לחייו של הכהן הגדול לא פחות מאחריות הכהן הגדול על חייו של הרוצח בשגגה. חיבור זה בין הכהן – לרוצח בשגגה, מכיל מעצם הווייתו את כפרתו כלפי הנרצח בשגגה.

 ירון גנאור תושב אלון, מנחה ומדריך צוותי טיפול וחינוך.

פיקוח נפש

עלינו להאיר את החושך שבו שרוי הרוצח בשגגה לבל נאבד עוד נפש, "שלא יאבד" – לא רק בשל רצונו של גואל הדם לפגוע ברוצח אלא שהרוצח עצמו לא יתרסק נפשית. הוא פעל אמנם בחוסר זהירות ותוצאותיו חמורות, אך זה נעשה בשגגה. וכיום חייו אינם חיים. השאיפה היא לשקמו ולהחזירו לחיים נורמליים לאחר עבודה והפנמה ליתר זהירות לחיי אדם. התמיכה הרוחנית והחום האנושי שבאים מהלוויים, אנשי קודש ובעלי מידות, הדבקות וההתחברות עמם – כל אלה מאפשרים להניע תהליך של שיקום ערכי ורוחני. ועל כן נפסק: "תלמיד שגלה מגלים רבו עמו" וזאת מפני שעולמו של אותו תלמיד חרב עליו, ומצבו הנפשי הקשה בעקבות מה שאירע עלול להביא אותו לאבדון רוחני, חיים ללא טעם. יש לעזור לו למצוא ערך ותכלית לחיים לאחר מה שעשה כדי שיתקן את אורחות חייו והליכותיו. ויוכל לחזור לחיי חברה תקינים על ידי לימוד תורה, חכמה ומוסר. יהי רצון שלא ימצא שוד ושבר בגבולנו.

(דוד ברוורמן, באתר של תנועת ערכים)

לזכור הכול ודבר לא לשכוח

רגע לפני הכניסה המרגשת לארץ ישראל, עורכת התורה יומן מסע של כל התחנות שעבר עם ישראל ברתמה. ויסעו מרתמה ויחנו ברימון פרץ. ויסעו מרימון פרץ ויחנו בלבנה. איזה שעמום. למי אכפת.

ובכן לתורה אכפת. ה'יומן' שלה שבפרשתנו לא מדחיק דבר. יש בו ניסים, ניצחונות, מלחמות, משברי מים, ומנהיגים שנפטרו, אבל בעיקר – יש בו סתם. סתם שעמום. סתם מקומות. סתם נדודים. מכאן לשם. משם לכאן. בלי לצנזר דבר. לזכור הכול. ודבר לא לשכוח. גם כשעם ישראל חונה במקום שנקרא 'תחת'. לתורה אכפת, ובצדק. שהרי החיים מפוצצים בשעמום. בסתם. במקומות וברגעים שהם 'תחת'. שלא קורה בהם שום דבר. בתור לקופה ברמי לוי. בפקקים בעליות לירושלים. בטיפול אצל השיננית. בהודעת וואטסאפ מאמא עם מלא שגיאות הקלדה.

ומי שמצנזר מהסיפור שלו את הסתם הזה, משקר. והתורה לא משקרת. היא רושמת ביומן שלה את 'תחת', כדי לא לשכוח אותו. לכן קוראים לה תורת אמת.

(יאיר אגמון, מתוך 'מה אהבתי' הוצאת ידיעות ספרים)

אלה מסעי…

"אלה מסעי"- רצה האל יתברך, שייכתבו מסעי ישראל להודיעם זכות בלכתם אחריו "במדבר בארץ לא זרועה", באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ.

"ויכתוב משה" – כתב המקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו, כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע והמקום שנסעו ממנו טוב.

"ואלה מסעיהם למוצאיהם" – ולפעמים קרה היפך זה. וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה שהיה זה קשה מאוד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן "ויסעו" ממקום פלוני "ויחנו" במקום פלוני, כי המסע והחנייה כל אחד מהם קשה.

(ר' עובדיה ספורנו לדברים לג, א-ב)

עונש חינוכי

אנו יכולים להבין את דין גלות הרוצח בשגגה כעונש מחנך. אין הוא נשלח לבלות את ימיו בבית סוהר, מוקף פושעים. להפך: הוא נשלח לעיר כוהנים, והוא מקבל שם דירה חינם (זאת לומדים מהפסוק בספר יהושע "ונתנו לו מקום וישב עמם"). שם, בין מורי העם וחכמיו, גר הרוצח בשגגה, ולומד כיצד צריך אדם לנהוג וכמה זהירות צריך הוא להיזהר כדי למלא את חובותיו כחבר מועיל בחברה.

(יהודה אייזנברג, מתוך מאמרו: 'גאולת הדם ומשמעותה' מאתר דעת)

מַהִי הַחֲנָיָה שֶׁבֵּין הַמַּסָּעוֹת,

הַאִם לִפְרֹק אֶת הַמִּזְוָדָה

וּלְסַדֵּר אֶת הָאֲרוֹנוֹת?

אוּלַי נַשְׁאִיר אֶת הַדְּבָרִים דְּרוּכִים

כְּמוֹ אַנְשֵׁי צָבָא,

תָּמִיד מִתְכּוֹנְנִים

אֶל הַיַּעַד הַבָּא.

וְסַךְ הַחֲנָיוֹת שֶׁלָּנוּ,

הַאִם הֵן מְסַפְּרוֹת לָנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ?

אוֹמְרִים בֵּין שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת

מְחַבֵּר קַו יָשָׁר אֶחָד,

זֶה נֶחְמָד בְּעִקָּר לִסְפָרִים.

בַּמְּצִיאוּת

אֵין הֲלִיכָה בְּקַוִּים יְשָׁרִים

וְאִם הַדֶּרֶךְ

הִיא סַךְ כָּל יְעָדֶיהָ,

מִי יְסַפֵּר אֶת פִּתּוּלֶיהָ?

אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים אֶת הַמַּסָּע בַּמִּדְבָּר,

נוֹסְעִים וְחוֹנִים לְלֹא הֶרֶף.

בֵּין עֲמִידָה בִּפְקָקִים לַאֲרוּחַת עֶרֶב,

בֵּין אַהֲבָה לְכַעַס לִימֵי הֻלֶּדֶת וּפְרֵדוֹת

תָּמִיד נִשְׁאֶרֶת אֵיזוֹ דֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת.

אוּלַי בִּמְקוֹם לִמְנוֹת מָקוֹם וְעוֹד מָקוֹם

נִמְנֶה צְעָדִים,

כַּמָּה זְמַן בַּסּוֹף שׁוֹהִים בַּיְּעָדִים?

נִמְנֶה אֶבֶן שֶׁדָּרַכְנוּ עָלֶיהָ בְּרֶגֶל יְחֵפָה

אוֹ שְׁלוּלִית שֶׁטָּבַלְנוּ בָּהּ אֶת הָרַגְלַיִם,

נִתְאַבֵּק בֶּעָפָר שֶׁל חָכְמַת הַשְּׁבִילִים

וּבֶעָפָר שֶׁל חָכְמַת הַשּׁוּלַיִם.

אֶפְשָׁר לִתְעוֹת בָּהֶם חַיִּים שְׁלֵמִים

כְּמוֹ דּוֹר יוֹצְאֵי מִצְרַיִם שֶׁלָּנֶצַח יִצְעֲדוּ

מֵרַעְמְסֵס וְעַד עַרְבוֹת מוֹאָב

כְּמוֹ קוֹצִים אֲשֶׁר הִצְהִיבוּ

בַּחַמָּה שֶׁל חֹדֶשׁ אָב.רועי שלום זמיר מהפייסבוק