וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה, וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר.

(במדבר ל"ג, ל"ה)

אלה מסעי רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר כארץ לא זרועה באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ.

(ספורנו לג, א)

אלה מסעי בני ישראל. כבר ביארתי בארצות השלום (דרוש ב') שהטעם מה שהניע הקב"ה את ישראל במדבר ארבעים שנה ולא הכניסם לא"י תיכף, הוא כי יען שבמצרים השקעו מאד בטומאת מצרים ולא יכלו להיטהר ממנה כמו שנראה ממה ששבו לסורם כמה פעמים במדבר, וע"כ הניעם במדבר ארבעים שנה וסבלו כמה תלאות ונבחנו בכמה בחינות ונצרפי צירוף אחר צירוף עד שהיטהרו והחליפו שמלותיהם הצואים ולבשו בגדי קדש מדות הטהרה והקדושה כמ"ש אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה (ומצד זה הטעם) ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר למען תדעון כי אני ה' אלהיכם. ונהג ה' עמהם כאשר יסדר הרופא לאיש אשר הוא דר תחת קו המשוה באזור החם ורוצה להעתיק מגורתו אל קצה צפון באזור הקר וראה הרופא שאם יעתיק עצמו פתאום מקצה אל הקצה יחלה וימות, ויסדר לו סדר מהלכו ומסעו אל מחוז החפץ, להטות את דרכו מן החום הבוער אל הקרח הנורא בדרך סבובי, באופן שיעתיק טבעו ותכונתו ממדרגה למדרגה. וצווהו כמה יתעכב בכל מסע לפי התרחק המדינה מקו המשוה ולפי תכונת גופו כאשר ישער בחוכמתו, עד שיורגל אחד אחד עם האויר הקר ולא יזיקנו. וזה העניין בעצמו היה הסבה למסעות האלה. ועל זה אמר "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים". והלא היה לו לומר "אלה מסעי בני ישראל אשר נסעו לארץ ישראל", שהנסיעה תאמר תמיד אל מה שאליו לא ממה שממנו, רק ר"ל שנסיעות האלה לא נוכל ליחסם אל מה שאליו שהיה כדי לכנס לארץ ישראל, שהיו יכולים לכנס לא"י בלעדי המסעות האלה, כמ"ש אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, כמו שלא נייחס הסיבובים והעיכובים שיעשה הנוסע הנ"ל מאזור התם אל אזור הקר להליכה אל אזור הקר רק לנסיעה מאזור החם כי זה המכריחו לסיבובים אלה, ובכל מקום שיתעכב שם נאמר שעשה יציאה והעתק מהאזור החם במה שהעתק טבעו אל הפכו, כן היה באלה מסעי בני ישראל שבכל מסע ומסע יצאו יציאה חדשה מארץ מצרים, ר"ל שהעתיקו א"ע מגלולי מצרים, וזה שנאמר "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו" ע"י המסעות האלה מארץ מצרים. ויען שיש הבדל בין מסעות כאלה המתייחסים אל הרופא שעל פיו יסע ויחנה לבין מסע אחרת שיתייחס אל האדם עצמו שיבחר הדרך הקרוב אל מחוז החפץ, לזה אמר כי המסעות האלה היו "על פי ה'" רופא הנפשות אשר סידר את המסעות האלה ביד משה ואהרן.

(מלבי"ם שם שם)

כי הדם הוא יחניף את הארץ

גדעון אדמנית

איסור הרצח כבסיס המוסר: רוב פרק ל"ה בס' במדבר מוקדש לדין רוצח, במזיד או בשוגג. חומרת רצח אדם עומדת בליבת הברית שא-להים כורת עם נח ובניו לאחר המבול "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ. מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ה-ו). מיקום האיסור לאחר ההיתר לאכול בשר חיה לאדם (לעומת מזון צמחי שיועד לו בפרק א), אומר כך: הריגת בע"ח מותרת לכם, אך ביחס לאדם הדבר הינו בגדר איסור חמור וטאבו – בלתי נסבל ולא נסלח. לכן א-להים ידרוש את דמו מכל מי שהרגו. כמה קשיים עולים בקטע מכונן זה: א. אם ענישת הרוצח מוטלת על בני אדם כמשתמע בהמשך (בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ) מהי הכוונה בקביעה שא-להים ידרוש את דמו? ב. מה פשר 'דרישת דם האדם' גם מחיה? הרי היא פועלת מכוח דחפים ואין לה חופש בחירה! ג. מה פשר הכפילות "וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו.."?

ננסה להשיב: ל-א) הבסיס לדרישת דם הנרצח ע"י א-להים היא על רקע בריאת האדם בצלם א-להים. מאידך, מכוח מעמד זה של האדם מוטלת עליו האחריות לשלוט בעולם ("וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ.." בראשית א, כ"ח). תפקיד זה כולל גם חובה לשפוט ולהעניש כל רוצח. בכך מהווה אדם שליח ה' 'שופט כל הארץ'. ביחס לרוצח שלא ייתפס או לא ייענש מבטיח ה' שהוא 'ידרוש' את דמו כמאמר משורר תהלים (ט, י"ג) "כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר…". ל-ב) לפי הרמב"ם כוונת 'דרישה' זו מחיה ההורגת, שייך במקרה בו משסה אדם בע"ח באדם אחר (הלכות רוצח ב, ג). הלכה זו לא מיישבת את פשט הפסוק, שהרי במקרה זה האדם הוא שפשע ונתחייב 'מיתה בידי שמים' והחיה כאן היא 'יד ארוכה' בלבד. ניתן לפרש עונש זה ע"י פירוש מצמצם ביחס לשור "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר" (שמות כ"א, כ"ח). ושמא פשר 'דרישה' זו נועד רק להדגיש את חומרת הריגת אדם ולא לענישת החיה! ל -ג) הביטוי "מִיַּד אִישׁ אָחִיו" נועד כנראה להזכיר את הרצח 'הראשון' של קין את הבל אחיו ולהגדיר כל רצח כהריגת אח, היות וכל האנושות נחשבת כבני 'אדם הראשון' ומפני ש"שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה).

ברית סיני: כנגד מציאות עגומה, הרווחת אף בימינו, של ריבוי מקרי רצח מזהירה התורה בפומבי ובאופן חד משמעי "לֹא תִּֿרְצָח" (שמות כ'). אזהרה זו חוזרת שוב בהמשך בליווי הבהרה שהרוצח לא יוכל להשתמט מעונשו ע"י אחיזה במקום קדוש "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כ"א). עונש המוות, לפי ברית סיני שייך רק על רצח שנעשה בזדון, אך אם ההורג בשוגג ראוי להגנה מגואל הדם "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה [=ארב לחברו]… וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שם). כדרכה, התורה לא שוללת מנהג מושרש כגאולת הדם. אך, בניגוד לערי מקלט במסופוטמיה, שנועדו להגן על כל הרוצחים התורה מגבילה את כוחם רק לרוצח בשגגה ומצמצמת את כוחו של גואל הדם עד למינימום, כדי למנוע המשך שפיכות דמים, כמעגל קסמים אינסופי. קביעה קריטית נוספת כאן נוגעת לעבד שחייו שווים לכל אדם ולכן "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ…ֹ נָקֹם יִנָּקֵם".

טיפול נוקב בשפיכות דמים כחיוני למימוש אידיאל חיי קדושה בארץ: דיני הרוצח בפרשתנו מופיעים כהכנה להתנחלות נרחבת בארץ, בהקשר להגנה על הרוצח בשגגה "וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט… וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה". כפי שנאמר כבר ב'ברית נח' העונש הראוי לרוצח במזיד הוא מוות "וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת – רֹצֵחַ הוּא, מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ". כעת מתחדש שהמתה כזו חייבת להיעשות רק "לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ". במציאות הריבונית בה זכינו לחיות צריך גם לחנך – 'להניף דגל שחור' כנגד פקודה בלתי מוסרית בעליל (חוק שנכנס לספר החוקים בישראל בעקבות הרג כזה בכפר קאסם). 'דגל' כזה הונף כבר במקרא ע"י 'עבדי' שאול המלך כנגד הוראתו האכזרית להרוג עיר ואם בישראל " וְלֹא-אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, לִשְׁלֹחַ אֶת-יָדָם, לִפְגֹעַ, בְּכֹהֲנֵי ה'… וְאֵת נֹב עִיר-הַכֹּהֲנִים, הִכָּה לְפִי-חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק…" (שמואל א כ"ב).

רצח בשגגה: ערי המקלט נועדו אמנם להגן על הרוצח בשוגג, אך גם רצח כזה דורש חשבון נפש "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל…". קביעת זיקה בין מות הכהן הגדול לבין סיום החובה להתגורר בעיר זו, מורה שגם הרג בשוגג דורש כפרה, מפני שהוא תוצאה של הסח הדעת ורשלנות! ממד האחריות והזהירות העצומה המצופה מכל אדם בכל הליכותיו, מנוסחת ע"י חז"ל במשפט הידוע: "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן…" (משנה ב"ק ב, ו).לקביעה זו השלכות רבות בעולמנו הממונע ורב הסכנות.

תוצאת מציאות של שפיכות דמים: חומרת הרצח שוללת פדיון העונש ע"י תשלום כופר לא רק לרצח במזיד אלא גם לשוגג "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ… וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ". הפרשה מסתיימת בקביעה מבהילה ביחס למציאות בה רווחת שפיכות דמים "…ּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף [=ישחית ויטמא] אֶת הָאָרֶץ… אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ…".

חידושי חז"ל: חכמים התמודדו עם הבעיה: כיצד ניתן לבצע עונש מוות ולוודא שהפשע נעשה במודעות מלאה ובכוונה. לכן הם קבעו שכדי לבצע עונש מוות, העדים חייבים, להתרות בפושע, לפני ביצוע הפשע והוא חייב להגיב: "אני יודע ואעפ"כ אני עושה מעשה זה". זהו מנגנון מדהים בעמקותו, המאפשר לוודא שהפשע נעשה במודעות מלאה לחומרתו ולעונשו. דא עקא, שהתראה כזו אינה ריאלית כי מי הוא הפושע שיבצע פשע לפני עדים? לאחר דיונים עמוקים צמצמו חז"ל ביותר את היתכנות עונש המוות עקב קשיים משפטיים שונים (או השלכות עונש כזה) עד כדי קביעת ר' טרפון ור' עקיבא "אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם…" (משנה מכות א, י). חידוש נוסף ומרתק של חכמים, מצוי בתוספת שתי קטגוריות לסיבות הרג בני אדם, בהם ההורג פטור מחובת גלות לעיר מקלוט: א. כאשר ההרג היה תוצאה של אונס וללא כל שליטה של ההורג. ב. במקרה בו ההרג נעשה ברשלנות יתרה כמצוי ב'משחקי רולטה'. הרג כזה מכונה בחז"ל כ'קרוב למזיד'. הרג באונס לא זקוק לכפרה ולהורג ה'קרוב למזיד' לא מגיעה הגנה וכפרה, אלא עונש חמור.לאחר ימים של שפיכות דמים מסוגים שונים שומה עלינו כיחידים וכחברה לעשות כל מאמץ למנוע כל סוג של הרג ואבדן חיי אדם. במקום שנאה ועוינות עלינו להתחנך ולאמץ את מידת תלמידי אהרן "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, י"ב).

גדעון אדמנית הוא חבר בתנועת עוז ושלום ומלמד תורה במסגרות שונות

"וידבר משה אל ראשי המטות"

אין ספק שכל המצוות כללותיהן ודקדוקיהן נאמרו למשה מסיני, אמנם משה לא אמרם מיד, אלא כפי הזמן והמקום הראוי, ודיני הפרת נדרים לא היה צריך למוסרם לשום אדם עודנו בחיים, כי הוא ע"ה היחיד מומחה שבדור היה מפר הנדרים והשבועות בעת הצורך, אולם עתה שקרב עת מותו, ראה ללמד אל ראשי העם דיני הפרת הנדרים, כי הם יהיו במקומו לעניין זה, ומטעם זה ציווה רק אל ראשי המטות, כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל תורת הנדרים, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט.

(רבי יצחק שמואל רג'יו, במדבר ל, ב)

"נקמת בני ישראל- נקמת ה'?"

"נקֹם נקמת בני ישראל…": כבר עמדנו בפירושנו על בראשית ד, ט"ו על קרבת "נקם" ל"קום" (השוה "נדח" – "דוח"; "נסג" – "סוג" וכו…). הנקמה מקימה את המשפט שנרמס ברגלי זדים, או היא מקימה את האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר שהוא מבקש להקימו. ומכאן נראה, צורת הבניין החוזר של "נקם". על פי זה תתבאר גם אות היחס "מ" – "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים". המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול לו כגמולו; אילו ביקש לומר כן, היה נוקם לשון "נקם ב-". אך המטרה היא לחזור ולהקים את ישראל מאת המדינים, לשחרר אותו מבחינה רוחנית ומוסרית ולחלץ אותו מאימת נכליהם.

(הרש"ר הירש במדבר לא, ב)

וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל, וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם. (במדבר לד , ו)

אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים הרבה, והיה להם מקנה רב וחיבבו את ממונם, ולפיכך ישבו להם חוצה-לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קניינם. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א, ה) 'ויַגלֵם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי'.

(רבינו בחיי במדבר לב, ב)

…כלומר, המעשה שעשו לא היתה בו משום חלוציות בהוספת שטח לארץ ישראל, אלא דאגתם היתה לרכושם. 'ולפיכך גלו תחילה'… פרשת הגלויות החלה בראש וראשונה בהגליית שבטי ראובן וחצי-ממנשה שהתיישבו בעבר הירדן המזרחי ומאחר ששבטים אלה פרשו או ליתר דיוק הפרישו עצמם מאחיהם בגלל קניינם, היו הם הראשונים לצאת לגלות.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 746)

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה… בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.

 (במדבר לב, כד)

בנו לכם ערים לטפכם וכו' והיוצא מפיכם תעשו. נראה לי הנה מי שהוא להוט אחר ממון וחביב עליו יותר מגופו אין להאמין לדבריו, כי יצר הממון יתקף עליו עד שלא יקיים דבריו. ולכן בני גד ובני ראובן שהקדימו בהמות לבניהם שחבבו הממון כל כך אין לבטוח על דבריהם. לכן אמר משה רבנו ע"ה תחילה בנו ערים לטפכם ולא תהיה בכם מדה מגונה הלז כפירוש רש"י לא כמו שאמרתם, ואם תהיו מורגלים בזה שוב יש בטחון בדבריכם והיוצא מפיכם תעשו.

 ('כתב סופר' לרב אברהם שמואל בנימין סופר, במדבר לב, כד)

שבטי ראובן, גד וחצי-מנשה התנחלו למעשה מחוץ לארץ, שהרי ארץ כנען לגבולותיה כפי שנועדה לעם ישראל היא בעבר הירדן המערבי, ואילו עבר הירדן המזרחי נכבש על-ידי ישראל בדיעבד, רק משום שסיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן סירבו לתת לישראל מעבר בגבולם, ואילו היו הם מקבלים רשות לעבור בגבולם, לא היתה כלל בכוונת ישראל להתנחל באדמותיהם.

אף על פי שמבחינה היסטורית, חלק של ארץ ישראל נמצא בפועל בעבר הירדן המזרחי, אזור זה הוגדר מלכתחילה כמחוץ לארץ, ושבטים עתירי מקנה אלה מתוך האינטרס של רכושם, ומשום היות בחבל ארץ זה מרעה בשפע, בחרו הם להיבדל מעל אחיהם ולהתנחל בחוץ-לארץ.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 743)

קדושתה של ארץ ישראל מותנית בשאיפה לקדושה של החיים עליה

לסדרת מסעי מצורף בהפטרה פרק ב' בירמיהו – ירמיהו נביא החורבן… בין הדברים המרובים שבסדרת "מסעי" אזהרה גדולה וחמורה מפני שפיכות דמים. ובהתראה הזאת, שבאה אחרי הפסוק האומר שהדם הנשפך משחית את הארץ, נאמר: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, שאר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל." ה' איננו שוכן בארץ, הוא שוכן בתוך בני ישראל. וזה מה שמקנה לארץ את משמעותה כשבני ישראל יושבים עליה. ה' שוכן בתוך בני ישראל, רק בתנאי שהם משכינים אותו בקרבם. הוא איננו שוכן בהם באופן אוטומטי…

וכ-700 שנה לאחר משה בא ירמיהו הנביא, ואין בפיו התראה על מה שיש לעשות ומה שאין לעשות אלא על מה שיש ועל מה שנעשה. והוא אומר: "ותבאו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה". משה אומר: "ולא תטמא את-הארץ". וירמיהו אומר, 700 שנה לאחר מכן" ותבאו ותטמאו את ארצי". אותה ארץ, המכונה ארץ ה' (ארצי) ונחלת ה', אין בה סגולה אימננטית ומעשי האדם יכולים להפוך את ארץ ה' לטמאה ואת נחלת ה' לתועבה.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 108-109)