וַיִּשְׁלַח אֹתָם

משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא

 אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן

לַצָּבָא

 וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת

הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. (במדבר ל"א, ו)

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם

וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.

(במדבר י, ט)

הנה מה שכתוב

'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם', אין פירושו כפשוטו כאילו יש ח"ו שכחה

לפני כסא כבודו וע"י התרועה יזכור את אשר שכח, רק הוא ככל המלות שבאו על

השי"ת המורים על ההתפעליות כמו חֵמה ורוגז עצב ורחמים וחנינה, שיבואו עליו

ית' בדרך העברה לפי הפעולות שיגיעו ממנו למטה התלויות לפי מעשה בני אדם והכנתם,

שאם ירעו מעשיהם ויגיע להם עונש או יניחם אל המקרה והטבע, יאמרו שקצף וחרה אפו בם

וששכח אותם, כי כן יאמרו על פעולות כאלה שיגיעו מבני אדם מאיש לרעהו, ואם ייטיבו

מעשיהם וישובו אליו וישוב וישגיח עליהם ויושיעם, יאמרו שזכר ורחם וחנן אותם, וכל זה

יֵאָמר לפי הפעולות שהגיע מאתו אל המקבלים לא על צד שהתפעל ושכח וחרה אפו ושב

וינחם וזכר ורחם, וזה שאמרו 'וכי חצוצרות מזכירות, ר"ל הלא אין שכחה לפניו?,

אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו ועל ידי כך לא נושעו, נדמה לנו כאילו לא הוזכרו

לפני המקום, וע"י שהריעו ושבו בתשובה נדמה לנו שנזכר בם, אבל באמת לא שכח

ואין שכחה לפניו, ואם כן אם לא שכח לא נזכר, כי אין זכירה אלא אחר השכחה, ורק מה

שאנו קוראים זכירה אצלו הוא מה ששב להושיעם, שנדמה לנו כי שכח וחזר לזכור, וזה שאמרו

שאין נזכרים אלא לתשועות, שע"י התשועות נדמה לנו כי חזר וזכר אותם.

(מלבי"ם במדבר י, ט)

העימות בין משה רבינו לבין שבטי ראובן וגד

רונית ואבי פורטן

סיפורם של השבטים

ראובן, גד וחצי שבט המנשה, המתנחלים מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה, מעניק לקורא

תובנות ביחס להתנהגות המצופה מבני ישראל, והשפעתה האפשרית של התנהגות זו על אחדות

העם ועתידו.

פרשת מטות מביאה דו שיח,

שהתנהל בין שבטי ראובן וגד לבין משה ערב כניסת בני ישראל לארץ המובטחת. ארבע פעמים

נושאים את דברם נציגי השבטים ומשה עונה כנגדם שלוש פעמים. תוצאת דו שיח זה הינה

הסכם שנכרת בין הצדדים בעניין ההתיישבות בעבר הירדן.

פרק לב' פותח בתאור

מצב הנותן רקע לפנייתם של שבטי ראובן וגד למשה:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו

את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה (פסוק א).

לאחר פתיחה זו מתוארת

פנייתם הראשונה של השבטים למשה (פסוקים ג עד ה):

עטרות ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה

ושבם ונבו ובען.

הארץ אשר הכה ה' לפני

עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה.

ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך

יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה, אל תעברנו את הירדן.

פנייתם של שני השבטים,

נראית ממבט ראשון טבעית והגיונית: המקרא הרי מדגיש את היותה של הארץ ארץ מקנה,

ומדובר בשטח כבוש (השבטים מונים את הערים שנכבשו על ידי בני ישראל מאת סיחון ועוג),

שפנוי, לכאורה, להתיישבות. תפיסת שטח זה יכולה לפתור את בעית המקנה הרב של השבטים,

ואולי, גם, לאפשר חלוקה קלה יותר של הנחלות לשאר השבטים, שלהם ישאר שטח נרחב יותר

בעבר הירדן המערבי.

יש לשים לב כי השבטים

מנסחים את בקשתם בשפה מהוססת, בעודם מגששים את דרכם ובוחנים את מידת סבלנותם של

משה, אלעזר הכהן והנשיאים. תחושה זו נוצרת מעצם החזרה על המלה "ויאמרו"

באמצע דבריהם, למרות שעדיין לא נענו. כביכול, הם אומרים את המשפט הראשון (עד

"ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה") ועוצרים ומחכים שמשה יסיק בעצמו את המסקנה

המתבקשת – תן לנו ארץ זו. אך משה אינו עונה ויש הרגשה של שתיקה כבדה שתלויה באוויר.

משה מאלץ אותם לנסח בעצמם ובצורה מפורשת את בקשתם ואז הם חוזרים ומדברים:

"ויאמרו: …אל תעבירנו את הירדן" (ראו פירושו של יחיאל צבי מושקוביץ ב"דעת מקרא").

משה דוחה את הפנייה

מכל וכל ועונה במילים חריפות ביותר:

ויאמר משה לבני גד

ולבני ראובן: האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר

אל הארץ אשר נתן להם ה' (פס' ו').

וכאן מזכיר משה

באריכות את חטא המרגלים ומשווה את בקשת השבטים לחטא זה. יש לשים לב שמשה משתמש

במטבעות לשון שהופיעו גם בפרשת המרגלים. בפרשת המרגלים אומר ה': "…תשאו את

עוונותיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי" (פרק י"ד, פסוק ל"ד, וראו רש"י והעמק דבר במקום). ובפרשתנו "למה תניאון את לב בני

ישראל" (פסוק ז') "ויניאו את לב בני ישראל" (פסוק ט') והעונש

על- כך היה "וינעם במדבר ארבעים שנה" (פסוק יג). גם המילה

"לב" מופיעה הן בפרשת המרגלים (דברים א',

כ"ח) והן בפרשתנו (פסוקים ז' ו-ט').

השבטים כנראה מתייעצים

ביניהם ואז מתחייבים 'להחלץ חֻשים לפני בני ישראל' במלחמתם לכיבוש הארץ (פס' טז' עד יט).

נשאלת, אם כן, השאלה,

מדוע משה הגיב בחריפות שכזו לבקשה של השבטים, שהינה, לכאורה, טבעית ומתבקשת, עד

כדי כך שהשווה אותה לחטא המרגלים? ניתן למצוא לכך מספר הסברים, חלקם מפיו של משה

עצמו:

א.     

יצירת דמורליזציה

– "למה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה'": משה חושש שהצעת

השבטים תשפיע על רצונו של שאר העם להיכנס לארץ ישראל. אולי יחשוב כי הרעיון של שני

השבטים הוא רעיון מוצלח, ויעדיף לא לעבור את הירדן. גם אם לא, יתכן וזה יגרום לחשש

בלבבם: שמא שבטי ראובן וגד פוחדים מן המלחמה (רש"י במקום) ואולי,

פשוט, ללא הצטרפות חלק מהעם, תיחלש עוצמתו הצבאית.

ב.     

פגיעה בערבות ההדדית, בצדק ובשוויון – "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה": קיימת

פגיעה בערבות ההדדית ובאחדות הלאומית. אין זה ראוי שחלק מהעם ישב בשלוה בעוד החלק

האחר נלחם על כיבוש נחלתו. אי הצדק בולט שבעתיים כאשר כל העם נלחם לכיבוש עבר

הירדן המבוקש ע"י גד וראובן בעוד שאלו לא יעזרו בכיבוש ארץ ישראל המיועד לשאר

השבטים.

ג.       

עמדה מוסרית פגומה – מפרשים רבים עמדו על הבעייתיות בדרך הצגת הדברים ע"י השבטים:

·       

השבטים מקדימים את המקנה לטף: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים

לטפנו". כדברי הילקוט שמעוני: "שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו

את ממונם יותר מן הנפשות".

·       

גם החזרה התכופה על המלה מקנה, קניין מהשורש קנ"ה (להבדיל,

למשל, מהשימוש במילה צאן), מרמזת על כך שהיו רודפי בצע, ורכושם היה חשוב להם יותר

ממשפחותיהם.

ד.       

אמונה דתית לקויה

– השבטים "מוציאים את הקב"ה מהתמונה". הם ילחמו "לפני בני

ישראל", ולא ישובו לביתם "עד התנחל בני ישראל איש

נחלתו" (פסוקים יז'- יח').

משה בתשובתו (פס' כ' עד כד')

מדגיש את אי שביעות רצונו מעמדה זו שהשבטים מציגים. הוא מקדים את הטף למקנה:

"בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצאנכם" והוא חוזר ארבע פעמים על הביטוי

"לפני ה'". בעיני השבטים ההסכם הוא בינם לבין שבטי בני ישראל

האחרים, משה מעמיד את ההסכם כהתחייבות לקב"ה.

מעניין לציין כי למרות

שתכלית היציאה ממצרים היתה לגבש את בני ישראל כעם ולהביאם לארץ שהובטחה לאבותיהם,

משה דווקא אינו מעלה את אי רצונם של השבטים להתנחל בארץ המובטחת בדברי התוכחה שלו.

משה מציב תנאי לשבטים

(אותו תנאי כפול ידוע, שעליו נאמר במסכת גיטין: "כל תנאי מהיכן גמרינן ליה?

מתנאי גד ותנאי ראובן"):

אתם תהיו חלוצים

במלחמת כיבוש ארץ ישראל עד תום הכיבוש. רק אז תוכלו לשוב למשפחותיכם ורק אז תקבלו

את השטח שביקשתם לאחוזה.

שבטי גד וראובן מקבלים

את תנאו של משה, ואכן בספר יהושע (פרק כ"ב) אנו רואים, כי הם עומדים בתנאי שהוצב להם

ונוטלים חלק פעיל במלחמת כיבוש הארץ. כביכול, ניתן היה לצפות כי בכך שמילאו השבטים

את חלקם בהסכם תבוא הפרשה לסיומה, ואולם דעת חז"ל לא היתה נוחה מהתנהגותם של

השבטים, כפי שניתן לראות במדרש הבא:

ומקנה

רב היה לבני ראובן ולבני גד… כך שנו רבותינו: שלש מחנות ברא הקדוש ברוך הוא

בעולם; חכמה וגבורה ועושר. זכה האדם לאחד מהן, נוטל חמדת כל עולם, זכה בחכמה, זכה

בכל. זכה בגבורה, זכה בכל. זכה בעושר, זכה בכל. אימתי? בזמן שהן מתנות שמים ובאות

מכח הגבורה של הקדוש ברוך הוא, אבל גבורתו ועושרו של אדם אינה כלום… וכן את מוצא

בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו

להם חוצה לארץ. לכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר, ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט

מנשה (דברי הימים, א', ה') ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל

מקניהם…  (מדרש תנחומא, פרשת מטות)

לרכושנות ותאוות הבצע

יש מחיר: עבר הירדן המזרחי ניתן לשבטים כאחוזה בלבד, כלומר כחזקה בלתי נצחית

בקרקע. הוא אינו נכלל בהבטחת הנחלה הנצחית הקיימת לגבי ארץ ישראל. שבט ראובן וגד

קיבלו מדה כנגד מדה: הרכוש עמד בראש מעיניהם ולכן קיבלו שטח שהינו רכוש זמין, ללא

ערבויות לעתיד. כעונש הם היו הראשונים אצלם ניתק הקשר בינם ובין אדמתם (השווה למאמרו של הרב יצחק הרשקוביץ "ראובן, גד וחצי שבט המנשה – תמיכה אמביוולנטית ומבחן מנהיגות", שפורסם באתר

ישיבת ההסדר פתח תקוה).

אין דבר שאין לו מחיר.

למרות עמידתם המלאה של שני השבטים בהסכם, הסכנה שארבה לפתחו לא נעלמה. הסכנה

שבחמדת הממון, הסכנה שבפרישה מן הצבור, והסכנה שבישיבה מחוץ לארץ חמדה, כל אלה

גרמו לכך, ששבטי גד וראובן היו הראשונים לאבד את ממונם, להיות מופרשים מציבורו של

עם ישראל ולטעום את טעמה המר של הגלות.

רונית ואבי פורטן מתגוררים

בירושלים. רונית עובדת במח' כח-אדם בבי"ח שערי צדק ואבי הינו עורך דין.

במלאת

שנה לפטירתה, מוקדש דף זה לעילוי נשמתה של אמנו, דבי פורטן ז"ל, שבכל הוויתה

– באהבת האדם שבה, בהגשמה האישית של התיישבות בארץ ובמעורבות העמוקה שחשה כלפי עם

ישראל, גילמה את אותם ערכים שמעלה המדרש על נס.

מדרשי צפון – מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

כָּל נֵדֶר וְכָל

שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ (ל, יד)

יכול תחת רשות בעלה

היא, שנאמר "להיות כל איש שורר בביתו" (אסתר א כב)?

שהיה בדין, הואיל

ואשה קלקלה שלא ברצון בעלה, ונאמר לה "והוא ימשול בך" (בראשית ג טז), אינה נודרת אלא מדעת בעלה!

תלמוד לומר

"לענות נפש", אינו מיפר אלא נדרים של עינוי נפש.

החייתם כל נקבה (לא, טו), יכול יהרגו כל הנשים? תלמוד לומר "הן הנה",

שלא הרגו אלא אותן שנכשלו בהן בפעור.

וכל בת יורשת

נחלה… (לו, ח)

יכול לדורות?

ת"ל "זה הדבר" (לו, ו). דבר זה לא יהא

נוהג אלא בדור זה.

שהשוו חכמים אשה

לאיש ברוב מצוות שבתורה.

שלושה הקשרים

מגדריים בפרשה, ושלשתם נראים כמסרים אנטי נשיים: הפרת הנדרים, הריגת נשי מדיין

והחיוב על בנות צלפחד להינשא לקרוביהן. בשתים משלוש הסוגיות התערב כבר מדרש

חז"ל וצמצם את הפגיעה בנשים: בהתרת הנדרים (ראו משנה נדרים יא א) ובנישואי

בנות צלפחד (ראו בבא בתרא קכ ע"א). הוספתי דרשה על

נשי מדיין באותה רוח, ועל פי דרשת ר' אלעזר בר' שמעון שבילקוט שמעוני תשפה:

ר' אלעזר בר"ש אומר מלמד שהיו

מכירין את כולן ואומר זה לזה זו היא שחטא עמה פלוני.

אמנם בספרי (מטות

ה) דורש ר' ישמעאל שהרגו גם נשים הראויות להיבעל אף על פי שלא נבעלו, אבל העדפתי

את דרשת ר' אלעזר עקב היותה מתאימה לקו של דרשות חז"ל בפרשה.

רונן אחיטוב

"נקמת בני

ישראל- נקמת ה'?"

"נקֹם נקמת בני ישראל…": כבר עמדנו

בפרושנו על בראשית ד, ט"ו על קרבת "נקם" ל"קום" (השווה "נדח" – "דוח"; "נסג" –

"סוג" וכו…). הנקמה מקימה את המשפט שנרמס

ברגלי זדים, או היא מקימה את האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר שהוא

מבקש להקימו. ומכאן נראה, צורת הבניין החוזר של "נקם". על פי זה תתבאר

גם אות היחס "מ" – "נקֹם נקמת בני ישראל מאת

המדינים". המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול לו כגמולו; אילו

ביקש לומר כן, היה נוקם לשון "נקם ב-". אך המטרה היא לחזור ולהקים את

ישראל מאת המדינים, לשחרר אותו מבחינה רוחנית ומוסרית ולחלץ אותו מאימת

נכליהם.

 (הרש"ר הירש

על במדבר לא, ב, – תרגום הרב ברויאר)