וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת

לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה … וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי

מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ: אֶת

אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאדֹנִי צֻוָּה בַיה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת

צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד

מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים,

וְנִגְרְעָה

נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה

אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם, וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ.

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר:

כֵּן מַטֵּה

בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים.

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר:

לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה

לְנָשִׁים,

אַךְ לְמִשְׁפַּחַת

מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. (במדבר לו, א-ו)

גזרות שהן כורח השעה ותיקונן

מצוות הפותחות

בלשון "זה הדבר" נוהגות בדרך כלל רק לשעתן. הגבלת הנישואין, האמורה כאן

ביחס לבת יורשת, נהגה רק בדור שהשתתף בכיבוש הארץ.

(הרש"ר הירש על דברים לו, ו-ז)

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה

עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא

יום הכפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו

לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב, מאי היא? – אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? (במדבר ל"ו) 'זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו" – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

(בבלי תענית ל ע"ב)

לזכרו

של אריק פרנקנטל ז"ל

 אוהב החיים ואוהב הארץ,

 שנרצח בזדון בידי בני עוולה.

למי מיועדת עיר המקלט?

אילון לנגבהיים

דינו של הרוצח בשגגה

מהווה חידוש מהותי בחקיקה בתחום דיני הנפשות במקרא מכיוון שהוא מפר את העיקרון

המנחה בדין בתחום זה עד לפרשה זו, והוא, הקביעה הבראשיתית: "שופך דם האדם

באדם דמו יישפך" (בראשית ט,ו). ככלל, ביצוע גזר דין מוות במקרה רצח בחברה המקראית הקדומה מוטל על קרוביו

של הנרצח המכונים 'גואלי הדם'. ביטוי ציורי זה מטיל על מבצעי גזר הדין להוציא

להורג את הרוצח תוך גאולת דמו – 'שחרור הדם' מגופו ושפיכתו לארץ. ברם, במקרה בו

ניתן להוכיח כי לרוצח לא הייתה כוונה לרצוח וכי המוות איננו תוצאה מכוונת של

מעשיו, מופקע ביצוע גזר הדין מידי גואל הדם.

חידוש מקראי זה מופיע

בספר שמות כך: "מכה איש ומת מות יומת. ואשר לא צדה, והאלוהים אינה לידו ושמתי

לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא,יד). הפסוק מאפיין את הרוצח בשגגה כאדם אשר לא כיוון לפגוע

בנרצח, אדם "אשר לא צדה" ופגע בנרצח בדרך של תאונה או כדברי הכתוב:

"והאלוהים אינה לידו" כלומר, יד המקרה האלוהי היא אשר זימנה מוות זה.

חידושה העיקרי של פרשה זו הוא ההגבלה על הדרישה הגורפת

לעונש המוות. הגבלה זו דורשת מחכמי ישראל ושופטיו פיתוח ושכלול של מערכת דיני

הנפשות.

בפרק השני במסכת מכות

מתקיים דיון תלמודי מרתק באשר להגדרת דינו של הרוצח בשגגה ופירוט הנסיבות שבגינן

יגלה לעיר המקלט. הדיון בעניין זה מקיף סיטואציות משפטיות שונות הנידונות תוך

פרשנות של הטקסט המקראי ומאפשרות לנו לחוש במתח המפרה ובדילמות המוסריות שיצרה

פרשת זו.

אחת הסוגיות המרתקות

והקשות בפרק זה נוגעת בדינו של גר תושב שהרג בשגגה.

תחילת הסוגיא במשנה

בדף ט' ע"ב : "הכל גולין על ידי ישראל וישראל גולין על ידיהם, חוץ מ(על

ידי) גר תושב, וגר תושב גולה על ידי גר תושב" כלומר, כל מי שהורג אדם מישראל

בשגגה יגלה לעיר המקלט וכל אדם מישראל שהרג בשגגה יגלה. הדבר נכון למעֵט המקרה בו

אחד הצדדים (ההורג או הנהרג) היה גר תושב. הגרסאות השונות של המשנה במקרה זה יצרו

קשיים בהבנת דינו של גר תושב שהרג ישראל ושל ישראל שהרג גר תושב. אם הנוסח הוא "חוץ מגר תושב"

השאלה היא: על מה מוסבות מילים אלה? האם על גר תושב שהרג ישראל או על ישראל שהרג

גר תושב או שמא על שניהם? אם המילים הן "חוץ מעל-ידי גר תושב" משתמע

בבירור שישראל שהרג גר תושב אינו גולה אבל במקרה ההפוך בו גר-תושב הרג ישראל,

הגר-תושב יגלה. מהדיון התלמודי על המשנה עולה שהקושי בהבנת הדין קיים כבר ברובד

המקראי.

התלמוד טוען כי הקושי

נובע מהבנת שני פסוקים בפרשתינו הנראים כסותרים זה את זה. מהפסוק "והיו לכם

הערים למקלט" (ל"ה, י)

הגמרא מסיקה כי המילה "לכם" מציינת כי ערי המקלט מיועדות לשימושם של

ישראל ולא של גרים תושבים. לעומת זאת, בפסוק טו כתוב במפורש כי גר תושב נכלל

ביושבי עיר המקלט: "לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים". זאת

ועוד, לפי רוב הראשונים, ניצב לנגד עיניהם של חז"ל גם מקור שלישי הנוגע

לעניין המופיע בדברים פרק יט "וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי: אשר יכה את

רעהו בבלי דעת… ואשר יבוא את רעהו ביער… ומצא את רעהו ומת,

הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי" על פסוק זה מעירים במדרש ספרי : "מה

תלמוד לומר רעהו רעהו רעהו שלוש פעמים? 'רעהו' פרט לאחרים, 'רעהו' פרט לגר

תושב וכו'". לפי מקור זה וודאי מסתבר שגר תושב אינו בכלל הגולים לעיר

המקלט.

הגמרא מסבירה כי דין

המשנה נוצר מהנסיון לישב את הסתירה, לכאורה, בין הפסוקים. אך בכך לא מסתיים בירור

דין המשנה. הגמרא מקשה על המשנה מברייתא שטוענת שגר תושב כמו גם עובד כוכבים אינו

גולה גם אם הרג בשגגה: "ורמינהו: לפיכך, גר תושב וגוי שהרגו נהרגין!".

כלומר: אין הבדל בין דינו של גר תושב שהרג בשגגה, לזה של גוי שאינו גר תושב, שדינו

מוות בכל מקרה בשל הציווי הבראשיתי אותו הזכרנו. מבלי להיכנס כאן לעומק הפילפול

התלמודי ולהצעות השונות של הגמרא ליישב את הברייתא עם המשנה, נזכיר שאלה אחת,

מהותית, הנשאלת ע"י רבא : האם ייתכן שעל מעשה מסויים שנעשה בשגגה ישראל יהיה

פטור ממוות וגר תושב יהרג ? האם יכול להיות שדין תורה יחמיר עם גר-תושב יותר מאשר

עם ישראל? כדי לפתור בעיה זו מציע רבא כי אותו גר תושב שדינו מוות המופיע בברייתא

בכפיפה אחת עם הגוי אינו רוצח בשגגה סתם, אלא "אומר מותר" – אדם שחשב

שמעשה הרצח נעשה בהיתר מכיוון שלא הכיר בדין האוסר הריגה. רבא ממשיך ומסביר את

שיטתו וטוען כי אותו גר תושב שהתיר לעצמו לרצוח היה צריך ללמוד את דין שפיכות

הדמים, אשר נכלל בשבע מצוות בני נח שנתחייב בהן. ברגע שהוא ביצע רצח, עולה הספק אם

הוא בכלל ראוי למעמד גר-תושב. ולכן, אם הוא מתכחש למחויבותו למצוות בן-נח צריך

לנהוג בו כבגוי ולהורגו, אבל אם יוכח שרצח בשגגה ממש, יהיה דינו כדין ישראל.

שאלה דומה לשאלתו של

רבא מופיעה במכילתא מסכתא דנזיקין: "איסי בן עקביא אומר: קודם מתן תורה היו

מוזהרים על שפיכות דמים. לאחר מתן תורה, תחת שהוחמרו – הוקלו! באמת אמרו: פטור

מדיני בשר ודם ודינו מסור לשמיים". דרשה זו עוסקת אמנם בשאלה מדוע

ישראל שהרג גוי יהיה פטור ממוות, אבל אגב אורחא היא שואלת: הייתכן שהתורה הקלה על

ישראל בדיני נפשות? בשונה מפתרונו של רבא, את הנסיון להסביר את הסיבות להחמרה

וההקלה, מחליף כאן הדרשן בביטולה של האפשרות לשפוט מה חמור יותר ומה חמור

פחות. איסי בן עקביא טוען כי גם אם נדמה לנו שיש בפטור מדין מוות משום הקלה בדין,

הרי שהדבר נובע מחוסר יכולתנו לראות את התמונה בכללותה. הסבר זה מבהיר גם הוא מדוע

יש ללמוד את המשנה שלנו מבלי ללמוד מחומרת העונש הנראה לעין על חומרת הדין.

שני הנסיונות, זה של

רבא וזה של איסי בן עקביא ליישב בין המקורות ובין העובדה כי עונשם של ישראל קל

מעונשם של הגויים (דבר הנתפס בעיניהם כחסר הגיון), מדגימים את מאמציהם של החכמים

לחתור לאמת הנובעת מהפסוקים ומהמשנה. משימה זאת קשה במיוחד בסוגייתנו בשל מורכבות

דינו של גר תושב. מורכבות זאת נובעת מעובדת היותו כפוף לשתי מערכות חוקים שונות:

מחד גיסא, מערכת החוקים של בני-נח, בה נגזר עונש מוות על כל הריגה, ומאידך גיסא,

מערכת חוקי התורה הנוהגת בארץ ישראל, בה מבדילים בין מוות בשגגה למוות במזיד. שיאה

של מורכבות זאת מתגלה כאשר מתרחש מפגש קטלני בין ישראל לגר-תושב.

נדמה לי שאין זה מקרי

שנקודה זו נותרת פתוחה לפרשנות, פרשנות אשר תובעת מהפוסקים רגישות רבה למרקם

היחסים בין תושבי הארץ ובין ישראל, ומשכללת פעם נוספת את מערכת דיני הנפשות.

לא בכדי הציווי על העמדת

ערי מקלט הוא הציווי הראשון הקשור לסדרי השלטון שמצטווים ישראל בכניסתם לארץ (אחרי

חלוקת הנחלות וערי הלווים). הדרישה לשמירה על חייהם של כל תושבי הארץ הינה

תנאי יסודי לביסוס שלטונם של ישראל בה. לאחר שהסתיים כיבוש הארץ העקוב מדם, אמור

להתחיל מסלול חדש של חיים. כיום, למרות התבססות שלטונה של מדינת ישראל, מתרבות

הקריאות מצד קיצונים להיאבק על חלקי אדמה בארץ ישראל גם במחיר של שפיכות דמים.

במקום לנסות לצמצם את ההרג תוך התמודדות עם המציאות המורכבת באזור, אנו שומעים

דברי הסתה קשים היוצאים בעיקר מתוך ציבור הציוני-דתי ומתירים את דמם של ערבים

ויהודים. לכולנו זכורה תקופה דומה בה קיצונים השתמשו בדברי תורה מסולפים כדי

להצדיק רצח של אנשים המוותרים על אדמת ארץ ישראל. בזמנים אלו ראוי שנאזין היטב

לפסוקי התורה שבפרשתנו, שם נגלה שמי שדורש הרג בשמה של ארץ ישראל, אינו אלא

ממחניפי הארץ ועליו נאמר: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא

יחניף את הארץ" (לה, לג)

אילון

לנגבהיים, חבר בתנועת 'הציונות הדתית הריאלית', הוא בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה

הגלבוע ועוסק בהוראה

"נקמת בני ישראל- נקמת ה'?"

"נקם נקמת

בני ישראל…": כבר עמדנו בפרושנו על בראשית ד, ט"ו על קרבת "נקם"

ל"קום" (השווה "נדח" –

"דוח"; "נסג" – "סוג" וכו…). הנקמה מקימה את המשפט שנרמס ברגלי זדים, או היא

מקימה את האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר שהוא מבקש להקימו. ומכאן

נראה, צורת הבניין החוזר של "נקם". על פי זה תתבאר גם אות היחס "מ"

– "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים".

המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול לו כגמולו; אילו ביקש לומר כן,

היה נוקם לשון "נקם ב-". אך המטרה היא לחזור ולהקים את ישראל מאת

המדינים, לשחרר אותו מבחינה רוחנית ומוסרית ולחלץ אותו

מאימת נכליהם.

 (הרש"ר הירש על במדבר לא, ב, – תרגום הרב ברויאר)

"ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני

ישראל." (במדבר לה לד)

'ולא תטמא': החנופה את הארץ או הוא ציווי בעבור כי אני שוכן בתוכם

ולא לכבוד הארץ, רק לכבוד בני ישראל על כן אמר 'שוכן בתוך בני ישראל'.

(אבן עזרא במדבר שם, שם)

'ואני הנני מקים את בריתי': על זה התנאי שלא תשפכו דם

נקי, אני מקים את בריתי שלא לשחת עוד הארץ, אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ, כאמרו 'כי הדם הוא יחניף את הארץ', ולארץ לא יכופר וגו', אבל על כל שאר

העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ.

 (ספורנו בראשית ט , ט )

גם

לרוצח מגיע משפט צדק

'והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרצח

וגו" למה נאמר? לפי שהוא אומר 'ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם' שומע אני בינו

לבין עצמו יהרגנו? ת"ל 'ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט'.

 (ספרי מסעי פיסקא קס)

רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שראו באחד

שהרג את הנפש, שאין ממיתין אותו מיד, עד

שיעמוד בבית דין? ת"ל 'עד עמדו לפני

העדה למשפט' – עד שיעמוד בבית דין אחר .

(מכות יב, ע"א)