חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזָּק

אִם בְּחֻקּוֹתָיו תֵּלְכוּ

בְּחֵיקוֹ תָּנוּחוּ

בלה שור

וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"

 (ויקרא כ"ו,ו)

אבן עזרא: ונתתי שלום בארץ – ביניכם

רמב"ן: ונתתי שלום בארץ – שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט)

(מסכת עוקצין פרק ג משנה יב)

"אם אין שלום אין כלום"

רמי פינצ'ובר

פרשתנו נפתחת בתיאור של אוטופיה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:"

מו"ר פרופ' משה גרינברג שואל: "האם יש חזון אוטופי במקרא?"

ותשובתו: "קיימת שניות בהגדרת המושג אוטופיה, כפי שהוגי דורנו מגדירים את המילה. אוטופיה מסוג אחד היא חזון של עולם יותר טוב, שבני אדם יכולים להגשימו אם רק יקבלו את מסקנות השכל. הגשמת החזון היא בדרך כלל תוצאה של חינוך או מִשְׁמַעַת: הציבור מקבל על עצמו את עקרונות השכל ולפיכך חי באוטופיה. אוטופיה מסוג שני היא הזיה על עולם מושלם, שהגשמתה מצריכה התערבות כוח מבחוץ , כדי לשנות את סדרי הטבע." ^[1]

האוטופיה של פרשתנו שייכת לסוג הראשון והיא תלויה ב"שיתוף בין פעולת האדם ועזרת האל." גרינברג מרחיב בנושא "פעולת האדם" ומראה שבנוסף לדחיית האלילות, עיקר פעולת האדם מתמקדת בנושאים מוסריים כמו: הימנעות מהרס הבריאה והברואים, הערכת החופש והשוויון של האדם, אהבת הרע, התקנת משטר, הנחלת הערכים לכל העם ולדורות הבאים.

עיקרה של האוטופיה של פרשתנו הוא השלום, וכפי שרש"י מיטיב להגדיר באופן תמציתי: "שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל".

האוטופיה הפשוטה לכאורה של התורה הופכת אצל הנביאים לתיאור של אוטופיה עולמית. כך בישעיהו פרק ב' אנו קוראים: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:

ובפרק יא: וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן: וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה: לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד:"

בעוד שהאוטופיה של פרשתנו עניינה הוא החיים בארץ ובמרכזה השלום המקומי, היא הופכת אצל ישעיהו לשלום עולמי היוצא מציון בהובלתו של אלוהים, המסתייע בחוטר מגזע ישי, שמפיץ צדק בעולם וממלא את העולם בדעת ה'.

גרינברג ממשיך ואומר [כפי שהראנו לעיל] ש"חזון האוטופיה של התורה מוגבל למדי… פריצת דרך חזונית מעבר לתנאי המסגרת [שבתורה], מצאנו רק באחדים מן הנביאים – ואבי כולם ישעיהו – פרצו דרך בחזוֹתם שינוי במסגרת הקיום של האנושות. ישעיהו חזה את ביטול האלילות, ועמו – שבירת היהירות המתבטאת בשאיפה לכסף, לכוח, ולהישגים טכניים; הוא חזה את ביטול המלחמה, את אחדות העמים בעבודת האלוהים, את בילוע המוות לנצח ואת השלום בין הטבע, בין בעלי החיים ובין האדם… פריצת דרך נבואית זו היא ששיוותה משמעות על-לאומית ועל-זמנית למקרא. היא שגררה ורוממה עמה את החזונות הלאומיים, ונתנה את האפשרות לראות במקרא בשורה לאנושות כולה. החזון האוטופי של הנבואה השלים את המיתוס של גן עדן. מה שהיה הוא אשר יהיה. מקרה רע הוא כי 'יצר מחשבות לבו' של האדם קלקלו, אך קלקול זה סופו שיתבטל כשיחזיר הבורא את העולם אל חזקתו הראשונה" ^[2]

וכך כותב ישעיהו לייבוביץ בעקבות הרמב"ם [מורה נבוכים חלק ג' פרק יא], "אלו הרעות הנופלות בין בני אדם מקצתם אל קצתם לפי הכוונות והתאוות והדעות והאמונות, כלם ג"כ נמשכות אחר ההעדר, מפני שהם כלם מחויבים לסכלות, רצוני לומר מהעדר החכמה [דעת ה' לפי לייבוביץ], כמו שהסומא מפני שהוא חסר הראות נכשל תמיד, מחבל בעצמו ועושה חבורות לזולתו גם כן, מפני שאין אצלו מי שיורהו הדרך, כן כתות בני אדם כל איש כפי סכלותו יעשה בעצמו ובזולתו רעות גדולות, ואילו היה שם חכמה אשר יחסה לצורה האנושית כיחס הכח הרואה אל העין היו נפסקין נזקיו כולם לעצמו ולזולתו, כי בידיעת האמת [אלוהים לדעת ליבוביץ], תסור השנאה והקטטה ויבטל היזק בני אדם קצתם לקצתם, כבר יעד אותו ואמר: 'וגר זאב עם כבש וגו' ופרה ודוב וגו' ושעשע יונק וגו", ואחר כן נתן סיבתו ואמר: כי הסיבה בהסתלק השנאות והקטטות וההתגברות, הוא ידיעת בני אדם בעת ההיא באמתת השם, אמר: 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', ודעהו: " ^[3]

לייבוביץ מבהיר את הדברים כך: "כלומר שום אירוע מן החוץ לא יסלק את הרעה שבמציאות האנושית. הרע איננו רק קוסמי אשר גאולה ניסית היא תקנתו, אלא רע זה קשור בסכלות האדם שאיננו מכיר את ה', ורק השגת ידיעת אמת זו – היא התקנה היחידה. הקשר בין הגאולה המשיחית לבין ידיעת בני האדם את אמיתת-ה', איננו בכך שהראשונה גוררת כביכול את השנייה, ואף לא שהשנייה גוררת את הראשונה. וכאן אין בכלל שני דברים, משום דעת את-ה' היא-היא הגאולה המשיחית"^[4] ובאותו דיון: "בני אדם סבורים כי משמעות השלום הוא הפסקת המריבה או הקטטה או המלחמה, אולם כאמור יש בשלום יותר מאשר מניעת המלחמה, אלא הוא הדבר המהותי ביותר, והוא למעשה התגלמות הכח האלוהי בעולם… ולפי מקורותינו "דעה את ה'" היא הגאולה השלמה והיא – היא השלום הנצחי".

השאלה היא: כיצד אנחנו שטרם זכינו באחרית הימים – ובעקבות דבריו של הרמב"ם, האם עלינו להמתין לחוטר מגזע ישי, או שמא עלינו ליזום ולנסות ליצור חברה מתוקנת בתוך המסגרת המדינתית בשאיפה לאוטופיה, כאן בארץ הזו?

עמנואל לוינס עסק רבות^[5] בנושא המשיח בעקבות דברי חז"ל בתלמוד. על דבריו של רב: 'כלו  כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים'[בבלי סנהדרין צז:] כותב לוינס: "לדידו של רב, התנאים האובייקטיביים של הגאולה כבר הושגו; ההיסטוריה נשלמה…ביאת המשיח נמצאת בתחום המאמץ האישי שהיחיד מסוגל להשקיע כל עוד הוא בשליטה עצמית מלאה. האנושות בשלה; כל שחסר הם תשובה ומעשים טובים."  דברים אלה יפים אולי לתקופה שאינה מדינתית, וגם אז זו בעיה כי יש צורך במוסדות קהילה, במערכת משפט ועוד ועוד. לא ברור גם מה הכוונה כאן בהשלמת ההיסטוריה.  מכל מקום לנו ברור שההיסטוריה, הכוללת עלייתם וירידתם של עמים, שליטים, מלחמות, בריתות , משברים כלכליים ועוד, נמשכת והולכת  עד ימינו ואין נראה באופק סופם. 

לעומתו, גרינברג בעקבות בובר^[6] מדגיש את המוסריות הציבורית. "הציונות יצרה טיפוס חדש של קהילה יהודית, עם אפשרויות, תחומי אחריות וסכנות שלא ידענו כמותם לפנים. עם זאת בעיית הקיום הבסיסית שלנו לא נשתנתה: כיצד לחיות בתקופה שאינה ימות המשיח? איך למצוא משמעות בחיינו כקהילה במטלות ההווה? בתנ"ך מצויות אזהרות מפני התנוונותו של ציבור, המדמה בנפשו שהחסד האלוהי משוך עליו ללא תנאי, וקריאות לדבוק בדרישות מוסר קפדניות שהן התנאי לאותו חסד." 

ואולי יש צורך לפרש את הדברים הללו יותר, ברוח ישעיהו ובזיקה לתורות מדיניות עכשוויות, איך מייצרים חברה צודקת, איך מונעים השחתה, עוול ושיעבוד, איך מייצרים 'חברה הגונה'^[7] שאינה משפילה, חברה לומדת ויוצרת, מקדשת חיים ולא מוות, משמרת את הבריאה ודואגת לדורות הבאים (רשימה חלקית). וגרינברג מסיים את דבריו: "ראוי שנהרהר בדברים אלה הרבה"^[8]. 

רמי פינצ'ובר – מהנדס, תושב נטף.

השלום כנגד הרע

"ונתתי שלום בארץ". פירש רש"י: שמא תאמרו וכו'. מגיד שהשלום שקול כנגד הכל וכן הוא אומר: "עושה שלום ובורא את הכל". תימה לחזקוני שהרי כתוב: "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע". ואומר הר"ר א' שאף מאותו פסוק נלמוד ששלום שקול כנגד הכל. כי רע זו מדת הדין שעל ידה בא רע לעולם, וכשהיא פוגעת בעולם השלום מעביר אותה. וכך פתרונו: עושה שלום – לפי שהוא בורא רע. וצריך מן השלום כדי להעביר הרע נמצא שהשלום שקול כנגד הכל.

(פירוש ריב"א על התורה)

לא מאסתים ולא געלתים לכלותם

וכי מה נשתייר להם לישראל שלא נגעלו ושלא נמאסו? והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם! מה נשתייר להם? זה ספר תורה, שאם לא היה קיים לישראל, לא היו משונים מאומות העולם כלום. דבר אחר: לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, לכלותם – בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק, להפר בריתי אתם – בימי רומיים שהעמדתי להם רבי וחכמי הדורות. כי אני ה' אלהיכם – לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

(ילקוט שמעוני תורה פרשת בחקותי רמז תרעה)

ושמואל אמר: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", לא מאסתים – בימי יוונים, ולא געלתים – בימי אספסיינוס, לכלותם – בימי המן, להפר בריתי אתם – בימי רומיים, כי אני ה' אלהיהם – בימי גוג ומגוג. במתניתא תנא: לא מאסתים – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה; ולא געלתים – בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול; לכלותם – בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר; להפר בריתי אתם – בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות. כי אני ה' אלהיהם – לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

(מסכת מגילה דף יא עמוד א)

וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'. (ויקרא כ"ו, מד-מה)
אפילו בשעתו הקשה ביותר של עם ישראל מובטח לו בספר ויקרא שהוא לא יישמד ושאלוהים לא ידחה אותו. הברית תישאר בתוקפה ותנאיה לא יפוגו. פירוש הדבר הוא שהיהודים יישארו קשורים זה לזה באותן זיקות של ערבות הדדית שקשרו ביניהם בעת שישבו על אדמתם; שכן המקשר ביניהם והמאחד אותם לאומה הוא הברית, אותה ברית הקושרת אותם לאלוהים. לפיכך, אפילו כאשר ייכשלו איש ברעהו במנוסתם המדומה מאויביהם, הם יישארו כרוכים בערבות הדדית. הם עדיין יהיו אומה עם גורל וייעוד משותפים.

(הרב יונתן זקס בספר 'שיג ושיח' בהוצאת מגיד)

[1] "האם יש חזון אוטופי במקרא?" בתוך "כאן ועכשיו – עיונים בהגותו החברתית והדתית" עמ' 140 ואילך.

[2] שם.

[3] "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" פרשת נשא עמ' 641 ואילך.

[4] לייבוביץ מדגיש "מה שראוי במיוחד לציון היא מילת הסיום ,ודעהו" שהרמב"ם רואה לנכון לחתום בה את פרקו הקצר והעמוק הזה, והיא מעידה על כך שהרמב"ם היה מודע למהפכה הקופרנקאית שהוא חולל לגבי המושג "משיח"

[5] בספר המסות "חירות קשה" הציטטות מעמ' 129.

[6] "נבואה ואפוקליפטיקה" בתוך "על המקרא ועל היהדות" עמ' 159

[7] אבישי מרגלית "החברה ההגונה" 1996. בספרו זה טען מרגלית "שהאידיאל של יצירת "חברה הגונה" (כלומר, חברה שמוסדותיה אינם משפילים את האזרח) חשוב יותר, דוחק יותר ובר-מימוש יותר מן האידיאל האפלטוני והאריסטוטלי של יצירת "חברה צודקת". ספר זה עשה רושם עז על השיח הפילוסופי-הפוליטי, וגרם לתפנית בהערכת המטרות הרצויות של הדמוקרטיה בימינו"[מתוך הנימוקים של ועדת פרס ישראל לשנת תש"ע].

[8] "נבואה ואפוקליפטיקה" בתוך "על המקרא ועל היהדות" עמ' .159