"יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתו"

 (ויקרא כ"ה, יא-יג)

טֹוב לָאָדָם / זַלְמָן שַׁזָּר

טֹוב לָאָדָם הֱיֹות פַּעַם בָּדָד.

לֹא סֵפֶר, לֹא רֵעַ, לֹא צִבּור וְלֹא פְּרָט,

רַק הוּא עִם לִבּוֹ, עִם הַלֵּב רַק בִּלְבַד.

טֹוב לָאָדָם הֱיֹות פַּעַם בָּדָד.

וְטֹוב כִּי יֵצֵא פַּעַם רֵיק מִנְּכָסָיו.

לֹא בַּיִת, לֹא שָׂדֶה, לֹא נִדרָשׁ, לֹא חַיָּב.

רַק יָקְשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְיַחְִרישׁ חֶרֶשׁ רַב.

טֹוב כִּי יֵצֵא הָאָדָם מִנְּכָסָיו.

כִי יָקְשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְיָבִין לְחַיָּיו

וְיֵדַע אֲשֶר יֵשׁ, וְיָחוּשׁ מַה חַיָּב.

מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת?

סגלית אור

פרשת בהר עוסקת בהרחבה במצוות השמיטה והיובל, ומפרטת שורה של עבודות חקלאיות האסורות בשנים אלה. לא רק הזריעה, הזמירה, הקציר והבציר אסורים, אלא אפילו איסוף הספיחים (אם כי ישנה מחלוקת בחז"ל האם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן). האיסור על עבודות האדמה בשנה השביעית מעורר בעיה פוטנציאלית של מחסור חמור במזון, ולכן צוֹפה התורה את השאלה המתבקשת: "וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ" (ויקרא כ"ה, כ). כמה מן הפרשנים מפנים את תשומת לבנו לכך שהשימוש בלשון "כי" (ולא בלשון "אם") משמעה שהתורה בטוחה שהשאלה אכן תתעורר. ואנו עשויים לתמוה על כך: הלא רבות ממצוות התורה מעמידות קושי אמיתי בפני הַמְצֻוֶּה, ועליו מוטל להתמודד עם הקושי! מדוע שהתורה תתייחס לקטני האמונה שיערערו על ציוויה? האם זו אכן משמעותה של השאלה? באיזה טון היא נשאלת?

הרב חיים בן עטר (אור החיים) מציע שתי אפשרויות לפירוש השאלה: בראשונה, השאלה נשאלת בטון לעומתי, כפתיחה לסירוב לקיים את המצווה. השואלים אומרים את המובן להם מאליו, שאם לא יזרעו ולא יאספו לא יהיה להם אוכל, ומנמקים בכך מדוע לא יישמעו לדרישה להימנע מעבודת האדמה.

על פי האפשרות השנייה, השאלה נשאלת בטון ענייני, כדי לברר מעשית כיצד להתמודד עם השלכות המצווה. השואלים קובעים כמובן מאליו שייענו למצווה ולכן לא יזרעו ולא יאספו, אך הם מעוניינים לדעת מהו הפיתרון החלופי שבאמצעותו יתפרנסו. רק למי ששואל ברוח זו, מזהיר אור החיים, יתקיים: "וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃"

הרב אברהם סבע (צרור המור) שומע טון אחר בשאלה: לדבריו, אין כאן לא סרבנות ולא בירור ענייני, אלא הבעת מצוקה. בנוהג שבעולם בני אדם זורעים ואוספים וניזונים מפרי עמלם, אך אם עיבוד האדמה נאסר עליהם – ממה יאכלו? הרב שלמה אפרים מלונטשיץ (כלי יקר) מזכיר לנו את התנהגותם של בני ישראל במדבר, בעת שהחלו להיזון מן המן שירד מן השמיים. למרות שהמן ירד דבר יום ביומו, עדיין חוו מה שאנו קוראים היום "חוסר ביטחון תזונתי" שהביא אותם לחוש מצוקה ממשית. אולי משום כך, למרות הוראותיו המפורטות והמפורשות של משה, הם המרו את פיו ואספו יותר ממנת אוכלם היומית. אנשים רוצים להרגיש שהם שולטים על מקורות המזון שלהם ויכולים בעמלם לדאוג לפרנסת עצמם ומשפחותיהם. גם כאשר יש בידיהם אוכל מספיק לפרנסתם במיידית, הם אינם מסוגלים ליהנות מן היבול הקיים משום שהחשש מפני הבאות מטיל עליהם את צילו הארוך.

וממשיך הרב סבע וקובע שהמצוקה הזו היא היא, מטרתה של מצוות השמיטה, וקהל היעד הם העשירים (למעשה – כל מי שאינו עני, משום שבעיניו העולם נחלק לעניים ועשירים):

"באופן שכשהעשיר יראה עצמו בעושרו, יזכור הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל, ויאמר: אני, בשתי שנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי. והייתי בצרה וצוקה ובצער ובדאגה והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה. מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה, ועיניו נשואות לשמים ולבריות כי עולליו שאלו לחם פורש אין להם? בענין שבזה יזכור העני וירחם עליו." (צרור המור)

שנת השמיטה (ולעיתים נדירות יותר גם שנת היובל) היא מעין תרגיל סימולציה שנועד להמחיש לעשיר את הצרות, המצוקות והדאגות שאותן חווה העני בכל שנה ושנה. בשנים רגילות מזונותיו של העשיר מזומנים לו, וגם אם ינהג כיאות ויתרום לפרנסת העני, יעשה זאת כמצוות אנשים מלומדה. אך לאחר שיתנסה על בשרו בתקופה ארוכה של פרנסה רעועה, תקופה המתרחשת פעם בשבע שנים, העשיר יוכל להזדהות עם העני ולרחם עליו. מתוך החוויה הזו הוא  יבין לעומק לא רק את מצוקתו הגופנית של העני הרעב אלא גם את מצוקתו הנפשית, ולכן יירתם בכל לבו לסייע לעני ולתמוך בו.

כדאי לשים לב לכך שהתגובה שמתאר הרב סבע אינה התגובה היחידה האפשרית או המתבקשת בהכרח. מצוקת מחסור יכולה אמנם להביא אנשים להזדהות ולחמול על אחיהם לצרה גם כאשר מצבם הם, משתפר. אך באותה מידה היא עלולה להביא לתגובה הפוכה של אגירה אנוכית וצבירת רכוש שימנע חוויות מחסור עתידיות. אם כן פירוש צרור המור אינו מתווה תהליך הכרחי, אלא מעמיד בפנינו משימה לבחור בצמיחה מתוך המצוקה והסבל.

עד כה, התבוננו בתגובתו של האדם מישראל לאתגר הקשה המושם לפתחו – אתגר השמיטה. ראינו שלוש פרשנויות לשאלה שהוא שואל בעקבותיו: "מה נאכל", פרשנויות המציעות שלוש תגובות שונות למדי. אך ניתן להכליל ניתוח זה וללמוד מכך על שלוש תגובות אפשריות לאתגר המגיע מגורם חיצוני, לעיתים – מן החיים עצמם:

• בריחה – אין באפשרותנו לעמוד באתגר, ולכן נברח ממנו.
• התמודדות – אנו נכונים לאתגר, ומחפשים כיצד להתמודד עמו.
• למידה לעתיד – האתגר מעמיד אותנו במצב חדש, שממנו נוכל לרכוש תובנות שישמשו אותנו גם להבא.

מובן שניתן להגיב לאתגרים תוך שילוב של יותר מאחד מסגנונות התגובה שלעיל. כנראה שלרוב האתגרים אנחנו נענים בטווח הקצר באופנים שבין בריחה להתמודדות, ואין פלא בכך – דעתנו נתונה למיידי והבוער.

אך בה בעת, האם התחושות והחוויות שאנו צוברים בתקופות מאתגרות מאפשרות לנו ללמוד ולהתפתח לעתיד? העשיר השומט את קרקעותיו בשנת השמיטה רוכש לו הזדהות עמוקה עם העני, הזדהות המובילה אותו לזכור בכל עת את העני ולרחם עליו. בימים הקשים העוברים עלינו, עִם אֵילוּ מנפגעי המלחמה הרבים, אנו רוכשים הזדהות בתקופה הזו, הזדהות אותה ניקח עימנו גם לימים שעוד יבואו? אילו הרגלים חדשים רכשנו שכדאי לאמצם גם הלאה? מה מלמדת אותנו מצוקת ההווה?

סגלית אור חברה בצוות ההובלה של רשת הרבנות הישראלית, מנחה ומרצה בבתי מדרש ברחבי הגליל

המאבק הנצחי  על 'אמצעי היצור' – מי בעל הבית?

בפרשת "בהר" אנו קוראים כי כל בעלות על אדמה היא בעצם החכרת קרקע אשר איננה שייכת לאיש. האדמה לעולם איננה נמכרת לצמיתות. גם היבול שהצמיחה הקרקע בבעלותי איננו תמיד שלי – אחת לשבע שנים נפרצות הגדרות סביב השדה, הכרם או הפרדס – וכל דכפין ייתי ויקטוף ויבצור ויאכל – האדמה תישאר בבעלות הבעלים אך יבולה שייך לכולם, וכל אחד, ע"פ חז"ל, רשאי לקטוף למזונו, אך בכל מקרה אין רשות לקטוף או לבצור על מנת למכור לאחרים…

בבסיס חוקי השמיטה והיובל עומדת ההכרה שהמאבק על הרכוש, במיוחד על 'אמצעי היצור' של הרכוש, הוא מאבק נצחי. בכל חברה אנושית תמיד יהיו הבדלים בין עשירים ועניים.

לעולם אין לנתק את ה'דרור' -חופש המצפון, המחשבה, האמונה, הבעת הדעה וההתאגדות מן המציאות הכלכלית! בני אדם רעבים לא יישארו בני-חורין לאורך זמן. שחרור העבדים ב'יובל' בפרשת 'בהר' קשור קשר בל-ינתק עם 'רפורמה אגררית' בה זוכה המשוחרר לחלקת אדמה, שהייתה בבעלות משפחתו בעבר הרחוק או הקרוב. אם לא כן, יהיה עליו להשכיר את כח עבודתו לבעלי קרקעות, ובמוקדם או במאוחר ישוב ויאבד את חירותו. בחברה חקלאית הקרקע היא אמצעי היצור העיקרי, ומי שנאלץ למכור את הקרקע שירש מאבותיו מוצא עצמו במדרון שסופו מכירת ילדיו ואח"כ מכירת עצמו לעבדות. בחברה המודרנית הכסף והידע הם אמצעי היצור העיקריים, ומי שאין בידיו כסף והשכלה, גם אם 'חירותו' ו'זכויותיו' מעוגנות בחוק המדינה, בפועל הם מצומצמים מאד.

מצוות שמיטה ויובל בפרשת בהר אינם מצע קומוניסטי משופר, אין הן רק שיטה אחרת לצמצום הפער החברתי – כלכלי. יש בפרשת "בהר" מגמה חינוכית ערכית לא רק ביחסי עניים – עשירים, אלא גם, או בעיקר, ביחסי אדם-אלהים: ההפנמה שתמיד יש שותף עליון ברכושנו הפרטי, גם כאשר השגנו אותו בכישרוננו ובעמלנו.

(הרב גיל נתיב, באתר התנועה הרפורמית)

בשורת הדרור והשחרור

בפרשת "בהר" מובאים גם דיני שנת היובל. נאמר בה (ויקרא כ"ה, י'): "וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". בשנת היובל מפסיקים העבדים העבריים לעבוד ושבים לביתם ולמשפחתם, זוהי שנת הדרור והחירות. מצווה זו מורה על ההתייחסות הנכונה לזולת, גם לעבד מקנת כספנו. גם לאורך כל השנים עד היובל יש לנהוג באנשים המשועבדים העובדים קשה עבור פת לחם, בדרך של חרות וכבוד. גם בזמן עבודתם אין להעלים עין מעובדת היותם אנשים בעלי רגשות כמונו, אבות למשפחות ובעלי לב אנושי. הם אינם רק עובדים, הם גם אנשים. אותה תחושת דרור שעליה מורה התורה- כאשר היא תהפוך נר לרגלם של "הבוסים" בעלי הנכסים, היא תהפוך את העולם לטוב יותר, לעולם שבו תשמע בשורת הדרור והשחרור בכל אתר.

(דוד ברוורמן פורסם באתר ערכים)

התשתית למדינה רווחה ולחקיקה חברתית

מצוות השמיטה והיובל בפרשתנו, מניחה לנו את התשתית המכוננת ,למדינת הרווחה, לחקיקה החברתית ,לצדק החברתי ולצדק החלוקתי, של משאבי ההון החברתי של המדינה ותושביה …ערכי מצוות השמיטה והיובל רלוונטיים, לדיון המתנהל אודות המדיניות החברתית שיש לנקוט בה ודמותה של מדינת הרווחה בימים ללא קורונה ובוודאי בימים של קורונה שאנו חווים כיום.

הדיון בסוגיה בה אנו דנים, משקף את מנעד ההשקפות ,מהקצה האחד של הסוציאליזם ,מבית מדרשו של קרל מרקס ופרידריך אֶנְגֶלְס במאה ה-19 , שכתבו את "המניפסט הקומוניסטי", השקפה הגורסת התערבות ובעלות מלאה של השלטון ליישום קיצוני של מדינת הרווחה, ועל אמצע המנעד המציג את ההשקפה של הסוציאל דמוקרטיה, מבית מדרשו של הסוציולוג אנתוני גידנס במאה ה20,הגורס שילוב ראוי ומידתי, של מעורבות השלטון ביישום מדינת הרווחה ,אך גם עידוד ליוזמה פרטית ושוק חופשי, ועד לקצה השני על המנעד , של הניאו ליברליזם והקפיטליזם ,מבית מדרשם של הפילוסוף והכלכלן אדם סמית מהמאה ה 18 והכלכלן מילטון פרידמן מהמאה ה20, על "היד הנעלמה" והשוק החופשי ,ללא התערבות ומעורבות הממשלה.

דומה אפוא , שמצוות השמיטה והיובל בפרשתנו, בחרה במודל המשלב, של הסוציאל דמוקרטיה, של חברה צודקת, שיודעת להציב איזונים ובלמים ומידתיות בהנהגת הצדק החברתי והחלוקתי של ההכנסות, המשאבים ואמצעי הייצור של המדינה ותושביה. אך בעיקר היא באה למנוע פער גדול, באי השוויוניות בקרב האוכלוסייה.

מצוות שמיטת הקרקע, שמיטת הכספים והיובל, הן אדני הצדק החברתי, הצדק החלוקתי, והחקיקה החברתית הראשונה בהיסטוריה, לעיצוב דמותה הערכית , המוסרית והחברתית של מדינת הרווחה. מצוות השמיטה והיובל, הן כאנטי תיזה לאפלטון, המקדש את מעמדות החברה, בין אנשי זהב, כסף וארד , ואנטי תיזה לאריסטו, שהאמין שיש אנשים שנולדו לשלוט ויש אנשים שנולדו להישלט. עד כמה מרגש לבקר בפילדלפיה בארה״ב, ולראות כיצד מצוות היובל בפרשתנו, חרותה על פעמון החירות :״ וקראתם דרור בארץ לכל יושביה״ (ויקרא, כה׳, י׳).

(ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב)