וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ

 כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

(ויקרא כ"ה, כ"ג)

כי לי הארץ – אל תרע עינך בה, שאינה שלך.

(רש"י שם, שם)

הכלל העולה: יושבי הארץ צריכין להיותן בהכנע וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו. וזה שאמרו רז"ל (ב"ר פד, א): וישב יעקב [בארץ מגורי אביו] בארץ כנען (בראשית לז, א) ביקש לישב בשלוה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים כו', רק יהיה בארץ מגורי, גר אנכי, ויהיה ארץ כנען, ויהיה מגורי אביו סוד פחד יצחק הוא מידת הדין מגור מסביב וסביביו נשערה מאוד (תהלים נ, ג). וזהו (ויקרא כה, כג): כי גרים ותושבים אתם עמדי, בשעה שאתם רוצים לישב בשלום, תהיו גרים. וסימנך (במדבר יג, לב): ארץ אוכלת יושביה, היא מכלה הרוצים לישב בה בשלוה ובתוקף לאכול פירותיה וליהנות בה לבד. ואף שהמרגלים דיברו זה הפסוק, הם דיברו לרעה והוציאו דברי קדושה לחולין, חולין הוא להם.

 (רבי ישעיהו הלוי הורוביץ: שני לוחות הברית, תורה שבכתב, לך לך, תורה אור כ״ה)

כי גרים ותושבים אתם עמדי יש לומר בזה בדרך רמז להבין זה ע"פ ששמעתי מחכם אחד על פסוק 'גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך', כי ידוע מן איכות טבע העולם כי מי שהוא גר אין לו עם מי לידבק ולקרב עצמו ולספר לו כל מאורעותיו וכל לבו, שאין לו חבר לא ישראל ולא גוים, אך כשרואה חבירו הגר, אזי מספר כל אחד בפני חבירו כל מאורעותיו, וידוע הקב"ה הוא כמו גר בעולם הזה שאין לו על מי להשרות שכינת כבודו יתברך כי זעירין אינון וכו' (כי קטנים אנחנו) והוא שהתפלל דוד המלך ע"ה 'גר אנכי בארץ' היינו אני גם כן איני רוצה להיות תושב בעולם הזה, ואני רק כגר בעולם הזה, ולכך 'אל תסתר ממני מצותיך', כמו גר אחד בפני חבירו שמספר לו כל לבו וזה יש לומר הרמז בפסוק 'כי גרים ותושבים' כשתהיה בבחינת גר בעולם הזה ותושב בעולם הבא, אז 'אתם עמדי', כי אני ג"כ גר בעולם הזה כנ"ל, וממילא אל אסתיר מכם מצותי כנ"ל והבן.

(דגל מחנה אפרים, בהר)

"והחזקת בו" -סולידריות ואחריות

קובי וייס

שלוש פעמים בפרשה, בזה אחר זה, אנו מוצאים מצוות המתחילות במילים "כי ימוך אחיך":

כִּי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.

וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית.

וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ לֹא־תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.

התלמוד הבבלי במסכת קידושין רואה כאן סיפור הידרדרות אחד ארוך: ראשית נאלץ אדם למכור את אחוזתו – מקור מחייתו. במידה ואין לו גואלים סופו שנאלץ להתגלגל בחובות. הריביות הנשכניות גורמות לניסיון להחזר החובות להיות מרדף בלתי אפשרי, עד שהלווה נאלץ לבצע את המהלך הנואש של מכירת עצמו כעבד כדי לכסות את חובותיו.

אולם, בסופו של דבר, בקריאה ההלכתית, כל אחד מהפסוקים עומד כמצווה בפני עצמה. כאן עומדת התמיהה: איך אנו כחברה מגיעים למצב של "וכי ימוך אחיך ונמכר לך כעבד"? הנפילה ממצב של בעל אחוזה לבעל חוב אפשרית, שהרי לא לכל אחד יש גואל, ולא כל גואל מסוגל לגאול. אולם איסור ריבית הוא מוחלט וקבוע- כאשר מתקיימת המצווה של "והחזקת בו" ושל הלוואות ללא ריבית (ובמיוחד שמיטת הכספים שנזכיר בהמשך) לא אמורים להיות בחברה היהודית עבדים עבריים.

כפי שמגדיר הרמב"ם בשמונה מעלות בצדקה, על בסיס פסוקים אלו ממש:

מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ". (הלכות מתנות עניים י)

ברגע שמתקיים מנגנון המונע את ההידרדרות הנוספת, איך מגיעים למצב בו אדם מישראל נופל לדיוטה התחתונה של מכירתו כעבד? מתי חלה המצווה של "לא תעבד בו עבדת עבד?

כידוע מצוות ההלוואה מקבלת משנה תוקף בשנת השמיטה, בספר דברים נמצא את מצוות שמיטת החובות: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל־בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא־יִגֹּשׂ אֶת־רֵעֵהוּ וְאֶת־אָחִיו כִּי־קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" – שמיטה זו אכן משלימה לחלוטין את מצוות "והחזקת בו" ומביאה למצב המתואר בפסוק שלאחר מכן – "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה־בְּךָ אֶבְיוֹן". עניים המתגלגלים מחוב לחוב – מצליחים בזכות מצווה זו לעצור את הצורך הנואש להחזיר את החוב ויכולים להתחיל את חייהם מחדש.

אולם המשנה במסכת שביעית (פרק י, משנה א) קובעת: "הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, [החייבים בפיצוי כספי לקורבן העבירה] וְכָל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין [קנסות] – אֵינָן מְשַׁמְּטִין".

שמיטת חובות משלימה את "והחזקת בו". אולם חובות שנוצרו שלא מתוך הלוואה של צדקה, כפי שמתאר הרמב"ם, אלא מעבירות וקנסות אין שום חובה לשמוט אותם. שמיטת הכספים אינה עילה לפטור מעונש וחובות ציבור. מכאן שבעל עבירה החייב כספים ואין לו להחזיר, נמכר לעבד על מנת להחזיר אותם. כך אנו מוצאים בספר שמות: "אִם־בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב… שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם; אִם־אֵין לוֹ, וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ".

מכאן שניתן לענות על התמיהה שהעלינו – "איך מגיע האדם בפרשה שלנו לכדי היותו עבד, הרי אמורים להחזיק אותו?" – בכך שישנם מצבים בהם אין מצווה להחזיק. לא מצפים מאדם להחזיק את האונס והמפתה ולשלם את החובות שלו שנוצרו בגלל העבירה. אין מצוות צדקה בכיסוי חובות של קנסות של גנבה. במהלך הדורות עם ישראל התגייס לפדיון שבויים למען יהודים שנכלאו ועונו בגלל חובות לפריץ או לשודדי ים, אבל אדם המחויב בקנס כעונש – תהיה זאת פעולה אנטי חברתית לבטל את העונש שבית הדין השית עליו. במקרה כזה האדם משלם את חובו בעבודת עבד – וכאן מגיעה המצווה לנהוג בו בהגינות ובכבוד.

אם נחזור למשנה במסכת שביעית נראה דוגמאות נוספות למקרים בהם אין מצוות שמיטת חובות: "הַקָּפַת הַחֲנוּת אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. שְׂכַר שָׂכִיר אֵינוֹ מְשַׁמֵּט". גם כאן מדובר בחובות שלא נוצרו במסגרת מצוות ההלוואה, אלא במסגרת מסחר ושוק העבודה. למעשה, כל אחד מאתנו הוא בעל חוב. חשבונות המים והחשמל המשולמים רק לאחר צריכתם הופכים אותנו לבעלי חוב. כל מעביד הינו בעל חוב לשלם את המשכורות של העובדים שלו – אלו אינם הלוואות שנוצרו בגלל מצוות "והחזקת בו" ואין עליהם מצוות שמיטת כספים.

מבט לשוק הכלכלי המודרני מראה שרוב החובות הקיימים כיום מנותקים כליל ממנגנון ההלוואות המקראי "והחזקת". אלו הן הלוואות של אשראי המיועדים למנף ולאפשר השקעות ופיתוח. ללא קיום מנגנון אשראי מודרני לא היה אפשר להשקיע במחקרים מדעיים ורפואיים, לא להקים מפעלים ותשתיות ולא הייתה מתאפשרת צמיחה, שהיא ה"גביע הקדוש" של השוק הקפיטליסטי. ההלוואות הן "ביזנס" לכל דבר. והריביות הן עובדה קיימת. הריביות הן בדיוק הצד השני של הצמיחה. תפקידן לפצות את המלווה על ההפסד של אי מינוף הכסף והפקת הרווחים ממנו בזמן ההלוואה. כל ההלוואות הכלכליות כיום נכנסות רעיונית תחת הלוואות שאינם חלק ממצוות ההלוואה והשמיטה המקראיים.

אין זה מפתיע שישנם יותר ויותר אנשים המוצאים עצמם בתהליך הידרדרות שבו השלב של "והחזקת בו" על יד הלוואות אינו קיים. לא צריך להיות גנב או מוציא שם רע כדי לא לקבל הלוואות – מספיק להיות עני, שכן הלוואות לעני אינם משתלמות כלכלית. אין זה משנה האם העני הוא אדם טוב ואמין. חטאו בכך שאין לו "אחוזה" להעמיד כנגד ההלוואה. באופן אירוני היות וגובה הריביות נקבע על פי סיכוי ההחזר של החוב והיכולת שההלוואות יפיקו תועלת כלכלית למלווה, הרי ככל שהאדם עני יותר יש צורך בריביות גבוהות יותר כדי להפוך אותם למשתלמות מבחינה כלכלית. החוק בישראל אינו מאפשר ריביות מעל גובה מסוים (כ-24 אחוז), מכאן יוצא שישנה אוכלוסייה גדולה המודרת מעולם ההלוואות והם נקראים "מודרי אשראי".

בייאושם פונים מודרים אלו אל השוק האפור העוזר להם בשמחה והם מוצאים עצמם מהר מאוד מול ריביות היכולות להאמיר למאות אחוזים בשנה! הם נאלצים לשלם סכומים גבוהים רק כדי שיאפשרו להם לדחות את מועד ההחזר. כמובן שאם לא יעמדו בו הם צפויים לפגיעה פיסית ואף לרצח. מצבם של אלו המסובכים בשוק האפור דומה ביותר לעבד עברי; הם משועבדים כל כולם לחובות מצמיתים.

האם ישנה חובה אזרחית לגאול אותם מבעלי החוב? האם זו גלגולה של מצוות פדיון השבויים מידי הפריץ או שודדי הים? – יתכן, ובהחלט יש כאן מקום לדיון ציבורי נוקב.

במגזר הערבי, למשל, בו תופעת השוק האפור נרחבת יותר מהמגזר היהודי (משלל סיבות, בין השאר מכיוון שהבנקים מסרבים לתת הלוואות ומשכנתאות עקב בעיות של רישומי טאבו ויכולת מימוש ערבויות) – נתוני המשרד לביטחון פנים מעידים כי חלק גדול מהרציחות הן על רקע כלכלי. כל ארגון פשע המכבד את עצמו מקיים בנקאות אפורה להלבנת כספים.

המדרש בו פתחנו המתאר הידרדרות בעל נכסים לעבד עברי מתקיים כיום. אין צורך להיות גנב, אונס או מפתה, אלא "רק" חסר אמצעים בשוק החופשי. נראה שההלכה היהודית קצרה ידה מלמנוע את ההידרדרות.

אמנם, קהילות רבות מקיימות הלוואות חברתיות וגמ"חים, אבל הן מוגבלות ביותר. אנו קרובים היום יותר למצב שבו הלל תיקן את פרוזבול העוקף את שמיטת הכספים ובדיוק מסיבות אלו: המשנה בשביעית מתארת את הסיבה: "כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה,וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו):"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל" וְגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל." בניגוד לטעם המוכר של "תקנת הלווין", הסיבה המקורית לפעולתו של הלל לא הייתה למען הלווים, אלא למען המלווים, מתוך החשש שיעברו על מצוות "והחזקת בו". הפרשנים מסבירים שהשינוי בזמנו של הלל היה שנוצרו קהילות יהודיות מנותקות זו מזו ואנשים עברו מקהילה לקהילה – כך שהיה חשש אמיתי למלווים שהלווים הלא מוכרים ולא מחויבים לקהילה לא יחזירו את הכסף. גם כיום הגמ"חים ניתנים רק לחברי הקהילה, או לאנשים שיש להם המלצות מתאימות – אך מה הפתרון לנזקקים שאינם חברי קהילה? יתרה מכך, האם הפתרון החברתי כלכלי שאנו רוצים ליישם במדינת ישראל ראוי שיהיה מושתת כל כולו על קהילתיות? אכן אצל החרדים שאינם מכירים בתוקפה ההלכתי של המדינה – זהו הפתרון הנפוץ, אבל ציונות דתית המכירה במקומה של המדינה ואחריותה – הפתרון חייב לבוא מהמדינה לטובת כלל אזרחיה.

אכן, כחלק מחקיקת חוק נתוני אשראי (האחראי להחמרת המצב לאלו שנתוני האשראי שלהם נמוכים) התחייב משרד האוצר להקים קרן מיוחדת של חמישים מיליון ש"ח שתעניק הלוואות לאותם אנשים ישרי דרך שכל חטאם שהם עניים ואין להם ערבונות להציג. הקרן תעמיד ערבויות לגופים נותני ההלוואות ותאפשר להם להעניק הלוואות (בסדר גודל של מאתיים מיליון ש"ח ) בריביות סבירות ללא החשש של אי החזר ההלוואה. בנוסף, כל משפחה הזכאית להלוואה מהקרן תחויב לקבל ליווי מקצועי על ידי גופים חברתיים-כלכליים מיוחדים לצורך שיקום וקבלת החלטות כלכליות נכונות. לצערנו, משרד האוצר מתמהמה זה שנים ביישום והקמת הקרן. המכרז הראשון נכשל, כי הבנקים לא נגשו אליו. התברר למצער שאין הם מבינים למה להם לתמוך חברתית באנשים בשולי החברה, הם מעדיפים לצאת בפרסומות על כמה שהם חברתיים ורואים אותנו ופועלים בשבילנו…

אנו, ברבנים למען זכויות האדם עוקבים כבר שנים אחרי התהליכים. אנו עושים כמיטב יכולתנו להצלחתו של המכרז החדש. לפני כמה חודשים אף הוצאנו קול קורא רבני להקמת הקרן עם חתימות של מעל מאה רבנים ורבות ממירב הזרמים הפלורליסטים והדתיים כאחד. תוכנו של הקול קורא ברוח דברינו אלה. מוזמנים לעקוב ולתמוך ציבורית להקמתה של הקרן ולקיים בכך פעילות אזרחית אקטיבית מודרנית של "והחזקת בו".

הקמת הקרן היא הדרך הנכונה להחזיר את המנגנון של הלוואות חברתיות ולהמציא למי שעבר את השלב הראשון של מכירת שדה אחוזתו -אין לו נכסים ואינו בעל דירה, למצוא את היד המחזקת כדי שלא ייאלץ לרדת לדיוטה של עבד לשוק האפור הרצחני אשר אינו מעריך במיוחד את הלכות כבודו של עבד עברי…

ההבטחה האחרונה של החשב הכללי הייתה שהקרן תוקם עוד השנה. הלוואי ונצליח במשימה – כי אז נוכל לומר שהצלחנו להטמיע במוסדות המדינה את הערכים המקראיים של "והחזקת בו". זאת המשמעות העמוקה של מדינה יהודית ודמוקרטית, על אחת כמה וכמה בשנת השמיטה.

הרב קובי וייס, מחלקת צדק חברתי, רבנים למען זכויות האדם

קדושה בחיים קשורה לברית ולזיכרון, לא לאבנים מתות

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה'.

(ויקרא כו, א-ב)

"ומקדשי תיראו" – שנת היובל, כי כן כתוב "קֹדש תהיה לכם".

(אבן עזרא שם, שם)

הסמל המזכיר את השגחתי בכל מקום הוא "שבתותי"; והמקום המקדש את כל חייכם, למען תשרה שכינתי ביניכם, הוא "מקדשי" – מקדש תורתי. ולפיכך: "את שבתֹתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'".

לא בפסל ובמצבה, אלא בשבתות ה' נסמל את הנהגת ה'. שבתות ה' הן שבת בראשית ושבתות הארץ – שבת, שמיטה ויובל. הן מעצבות על ידי רעיון ה' את כל חיינו כבני אדם וכאזרחים; והן מראות את כניעתנו לה' על ידי מעשים גדולים של הקרבה והודאה. ובשתות ה' – במשמעות מורחבת – כוללת גם את מועדי ה'. הללו הם זמני היוועדות, הבאים להזכיר את הנהגת ה'. כל אלה שבתות ה' הן לנו אות, ברית ומועד; הן לא חוטבו מן האבן המתה, אלא הן סמלי הכרה, ברית וזיכרון, הארוגים מן החומר החי של מעשינו. הן מזכירות את הנהגת ה' – לא כשהיא לעצמה – אלא בהשפעתה המעצבת את מעשינו. בהכנעה ובהקדשה של כל חיינו הן מחברות "ומועידות" אותנו אל ה'.

(הרש"ר הירש שם, שם)

מאי ל"ג בעומר? הפסקה במגפה או הפסקת האש והתפכחות מאשליה משיחית ושכרון הכוח?

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מֵתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמֵם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנָאָה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רבי נחמן: אסכרה.

(בבלי יבמות סב ע"ב)

…וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו.

 (המאירי: בית הבחירה שם)

מתוך דברי הגמרא נראה כי תלמידיו הרבים של רבי עקיבא מתו כולם במגֵפה, אולם רב שרירא גאון באגרתו ההיסטורית מסביר כי היה זה "שמדא" – גזירת המלכות או מלחמה שגרמו למיתתם. מדברים אלה נראה כי המדובר הוא במרד בר כוכבא, שרבי עקיבא תמך בו בהתלהבות רבה. מסתבר כי תלמידי רבי עקיבא נמנו עם חייליו של בר כוכבא, ועם דיכוי המרד שנעשה באכזריות, מתוך שפיכות דמים רבה, הושמדו גם הם.

(הרב שטיינזלץ שם)

אמר רבי יוחנן: רבי היה דורש (במדבר כ"ד) 'דרך כוכב מיעקב' – אל תקרי כוכב, אלא כוזב, רבי עקיבא כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא הוה (כאשר היה רואה את אותו בר כוזיבא) אמר: 'היינו מלכא משיחא' (זהו מלך המשיח), אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: 'עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא'.

(איכה רבה פרשה ב)