"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם. וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח."

(ויקרא כ"ה י"ז-י"ח)

הישיבה בארץ לבטח תלויה בקיומה של חברה מתוקנת.

(על פי רש"י והמדרשים)

"ועשיתם את חוקותיי ואת משפטיי תשמרו ועשיתם אותם" – ליתן שמירה ועשייה לחוקים,

ושמירה ועשייה למשפטים. "וישבתם על הארץ" – ולא גולים, "לבטח" – ולא מפוזרים.

(ספרא בהר פרשה ג פרק ד סימנים ג-ד)

כי מה נשתייר להם שלא נגעלו ולא נמאסו?! והלא כל מתנות טובות שנתנו להם, ניטלו מהם. ואילולי ספר תורה שנשתיירה להם לא היו משנים (ס"א משונים) מאומות העולם כלום!

(ספרא, בחוקותי, פרק ח')

"אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ"

בשמת חזן 

השבת נקרא את פרשות ׳בהר – בחוקותי׳, הפרשות המסיימות את ספר ויקרא. 

פרשת בחוקותי פותחת במתן אפשרות בחירה – "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…" (ויקרא כ"ו, ג') – וממשיך הכתוב ואומר – אם כך תעשו – תזכו ליחסים טובים עם הקב"ה וכתוצאה מכך  גם יַחֲסֵיכֶם עם האדמה, עם הטבע ועם השכנים יהיו טובים יותר. 

לרוב כשאנו חושבים על חוק, אנו חושבים על משהו נוקשה וקבוע. אנחנו רגילים לומר "שומרי חוק", אולם בפרשה הפועל המוצמד לחוק הוא דווקא פועל ההליכה: 

"אִם-בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת-מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם…"

ואחת התוצאות הרצויות של ההליכה הזו גם היא קשורה באותו פועל. 

אומר הקב״ה: 

"וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ-לִ֥י לְעָֽם". 

שתי אמירות מהדהדות זו את זו  והיחס ביניהן מושתת על דינמיקה ותנועה. 

הדרך היא מקום חשוב. היא מאפשרת מפגשים. היא פוקחת עיניים. ההולכים צריכים להיות פתוחים וקשובים לשינויים. נשים ואנשים ההולכים בדרכים חייבים להתחשב במה שקורה מסביב. 

יש פה שתי צורות של הפועל: הליכה והתהלכות. אנחנו מצווים ללכת בתוך החוק על מנת לאפשר את התהלכות של האל בתוכנו. 

אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב: "הצדיק נקרא בבחינת מהלך, לפי שהולך ממדרגה למדרגה", כלומר העניין הוא בעצם התהליך שמאפשר הליכה ממקום למקום, שמאפשר לעלות ולהתעלות ולא לקפוא על השמרים. הליכה שמביאה לגילוי אורחות ונתיבים ישנים וחדשים. 

זה מזכיר כמובן, את הציווי ״לך לך״ שבו מתחיל הסיפור העברי.  "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵֽאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ" (בראשית י"ב, א') – חלק מהפרשנים פירשו את הציווי שניתן לאברהם – "לֶךְ לְךָ",  לך אל עצמך – ההליכה החוצה מאפשרת את ה"הליכה" פנימה. הַהִתְהַלְּכוּת – יש לה בחינה של כניסה פנימה- דווקא מתוך היציאה החוצה. אברהם יכול להתחיל מחדש, לְאַתְחֵל מחדש, רק כשהוא יוצא החוצה.

כיוון נוסף  קשור בנדידה. אותם נדודים בהם מתחיל מסענו כעם במדבר "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (במדבר ל"ג, א') – בני ישראל אינם מסוגלים להיכנס לארץ מיד לאחר יציאתם ממצרים. חטא המרגלים מוכיח שהם צריכים את המסע הארוך, מסע בן ארבעים השנה במדבר, על מנת להצליח להגיע ולהיכנס לארץ כראוי. 

ההליכה מאפשרת חיבור והתחלה. 

אבל בניגוד גמור להליכה (תהליך) הזו ישנה גם הליכה שהיא יציאה לגלות. כשהעם לא הולך בחוקי ה' – ההליכה הופכת לעונש. עם שהוא בבחינת 'נע ונד', עם שאין לו מקום.

במדרש איכה רבה כתוב: "אִלּוּ זְכִיתֶם הֱיִיתֶם קוֹרְאִים בַּתּוֹרָה: (ויקרא כו) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹא זְכִיתֶם הֲרֵי אַתֶּם קוֹרְאִים: (איכה א ו) וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ."

אבל גם כאן הדברים מורכבים ויש לשים לב ולהיזהר. הפילוסוף פראנץ רוזנצווייג חזה בעיני רוחו את הסכנה המאיימת על התנועה הציונית: "הציונים עלולים להשיג את מטרתם, שהיא בהישג ידם", כלומר הסכנה היא שאומה משהשיגה את מטרותיה הלאומית, תחדל "ללכת" ותסתפק במה שהשיגה, תקפא על שמריה עד שיתקיים בה "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ."

ר' מאיר שפירא מלובלין דרש: "'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' – אנו מתפללים כי כאשר נשוב לציון נשמור על החלומות שחלמנו בהיותנו בגולה", כלומר הגולה  עם כל מגרעותיה, יש בה פוטנציאל לשמור על החלום ועל הדינמיקה של מי שנמצא בתהליך. אפשר לומר שזה הוא האתגר הגדול שלנו דווקא כאן בארץ הטובה, כמו שכתב נתן אלתרמן: 

״עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא

וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו

מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אוֹרַח״

מקורה של המילה "הֲלָכָה" כנראה במילה "הליכה", הדמיון בין המילים ניכר. אחד מהמובנים המקובלים לביטוי "הֲלָכָה" משמעו – דרך חיים ומנהגים.

פירש רבי בונם מפשיסחא: "אם בחוקותי תלכו"  שתהיו הולכים בחוקות התורה, עולים ומתעלים מעלה-מעלה, ואל תהיו עומדים במקום אחד.

ואסיים בשירה היפיפה של המשוררת  זלדה: 

מהיכל להיכל / זלדה

לָלֶכֶת מְפֻיָּס

בְּלִי פַּחַד,

בְּלִי שֶׁשְּׁמוּרָה בַּלֵּב טִינָה עַל אֱלֹהִים,

בְּלִי בּוּשָׁה נוֹקֶבֶת כְּלַפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ,

בְּלִי מְרִירוּת פְּתָנִים כְּלַפֵּי קְרוֹבִים שֶׁבִּקְרוֹבִים.

לָלֶכֶת מְפֻיָּס בִּנְשִׁיקַת עֵינַיִם מִכָּל צוּרָה

וּבִנְשִׁיקַת נֶפֶשׁ מִכָּל רֶגֶשׁ,

לַעֲבֹר בְּנַחַת מֵהֵיכַל לְהֵיכַל,

כְּשֶׁהַיָּד הַזְּקֵנָה נוֹגַעַת בִּזְהִירוּת, בְּרֹךְ,

בְּקִירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּצִיּוּרָיו.

בשמת חזן היא אמנית, אשת תיאטרון, יזמית וחוקרת תרבות.

"כי גרים ותושבים אתם עמדי" – הגר כמהגר

שהשלמים הם גרי הצדק אשר בארץ המה ימי שני מגורם והחסרים הם כתות ראשי עם הארץ התושבים בה ושזה יוכר במעשיהם ובדיבורם […]

ששפת כל הארץ אזרחיה ותושביה הלא הוא הדבור החיצוני המוציא תשוקתם הבהמית והמפרסמת לחוץ ודורש אותה תמיד בכל פה. אמנם דבור הגרים והנכרים בה הוא הדבור הפנימי השכלי אשר מעשיהם הטובים מוכיחים עליו גם לשונם הקדוש מסכימים עמו כמו שאמר החכם 'לב חכם ישכיל פיהו וכו'. וכבר ישתתפו אלו האנשים תושבי הארץ במה שיסכים דבורם עם רצונם הדמיוני עם מיני הב"ח שאין דיבורם רק מה שיסכימו פעולותיהם על טבעי בהמיותם.

וזה כי כמו שטעם חוקי הב"ח ונימוסיהם ומעלת קצתם אל קצתם והכנעת קצתם אל קצתם אינו אלא בחוזק גופותם וכלי מלחמתם דכל דאלים גבר. כן האנשים האלה כל ישעם וחפצם הוא בזה הדיבור החיצוני ובמעשים המסכימים עמו והנמשכים אליו וכל מה שירצו דמיוניו הבהמיים. וכאשר לא יספיק להם הדבור גם המה כבהמות נדמו לריב ולהלחם בכובד גופם וחוזק איברים, כמ"ש החכם שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלומות וכו', אם שיהיה דבורם עצמו הוא המהלומות והמכות עצמם כמ"ש לכו ונכהו בלשון. או שיהיה דבורם בקשיו וחזקו קורא ומכין למכות ופצעים גדולים ועצומים.

אמנם חקי האנשים האלהיים הגרים בארץ לא להם כאשר הונח וכל מעלתם ויחסם הנה הנם בדיבור הפנימי השכלי המעולה אשר בו הם עושים כל מעשיהם ובו נוצחים כל מיני מלחמותיהם. וכמ"ש החכם 'טובה חכמה מגבורה, טובה חכמה מכלי קרב'. כי חוזק החכמה ונצחונה שהוא הדבור הפנימי הוא ענין אינושי שכלי וחוזק הכלי קרב והדבור המביא להם הוא ענין בהמי וכבר הועד במלאת הארץ דעה את ה' וכתתו חרבותם לאתים וכו' […] זאת תורת האדם אם טוב ואם רע כגר כאזרח בשני אלו העניינים אשר זכרנו.

(ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק, שער ל')

מניין שאין אדם רשאי למכור את שדהו ולהניח באפודתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית, אלא אם כן הֶעֱנִי? תלמוד לומר: "כי ימוך ומכר" – הא אינו מוכר, אלא אם כן הֶעֱנִי. (ספרא בהר מא) ללמדך: כשם שאין אדם שליט יחיד ברכושו, בממונו, בשדהו לעשות בו כטוב בעיניו, אלא הקב"ה בתורתו מגביל אותו. וכל דיני שמיטה ויובל הם הגבלות בזכותו של מה שנקרא 'שלו', כן אין האדם גופו שייך לעצמו והגבילה התורה אותו בזכותו לעשות בו כטוב בעינו. לפיכך פתח דין העבד ב"כי ימוך". וכשם שמגבילה התורה את הנמכר, את ה"עבד", כן (וביתר שאת) היא מגבילה בהגבלות רבות את הקונה.

(נחמה לייבוביץ בספרה 'עיונים לספר ויקרא')

כל עובד נקרא "עבד". אין במקרא שם מיוחד לעבד ולעובד. "עבד" הוא שמו של המכור והנמכר לאדוניו, וכן "עבד" הוא שמו של ירא אלוהים, של עובד אלוהים. והוא גם שמו של המשיח הנקרא "עבד ה' ". ולפי זה מתאימה כל חוקת העבדים התאמה גמורה לאהבת הזולת של אמונת הייחוד. אין עבד יכול להפוך לעולם לקניין (חפץ), עליו להישאר תמיד אישיות ואדם.

(הרמן כהן בספרו 'דת התבונה על פי מקורות היהדות')

"וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"

 (ויקרא כו, ו)

אנא אַל

וְאָנָּא אַל תַּפְקִיד עָלֵינוּ

אֲפִלּוּ לֹא הִלָּה דַּקָּה שֶׁל בֶּהָלָה

שֶׁלֹּא נִקְדַּח וְלֹא נַקְדִּיחַ.

שֶׁלֹּא נִזְרַע לָרִיק.

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כָּלוֹת עֵינֵינוּ

וְאַל תָּגִיף שַׁעַר בְּפָנֵינוּ

וְאַל תִּשְׁבֹּר גְּאוֹן־עֻזֵּנוּ

וְאַל תִּשְׁבֹּר מַטֵּה־לַחְמֵנוּ

הַלְוַאי נִשְׂבַּע.

וְאַתָּה, הָרַח אֶת נִיחוֹחֵנוּ.

וּבָנוּ אַל תַּשִּׁים שְׁמָמָה

ולמען השם, תֶּן לִנְשֹׁם עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וְקוֹל עָלֶה נִדָּף בָּרוּחַ יִהְיֶה כְּמַנְגִּינָה

בִּצְלִיל עָרֵב, לְלֹא פַּחַד לְלֹא כְּאֵב.

אֶת לִבֵּנוּ אִם עָרֵל, הַכְנַע

אַךְ דַּע

שֶׁלֹּא עָרַלְנוּ בֶּאֱמֶת,

רַק תֶּן קְצָת כֹּחַ

לְקַלֵּף אֶת הַקְּלִפּוֹת

שֶׁמְּכַסּוֹת אֶת הַנָּכוֹן וְהַצּוֹדֵק.

נִבְכֶּה וּנְקַלֵּף, נְקַלֵּף וְנִבְכֶּה

עַד שֶׁהַלֵּב יִרְאֶה.

וְתֶן שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְתֶן קוֹמְמִיּוּת

שֶׁלֹּא נָנוּס מִפְּנֵי רוֹדֵף

וְלֹא נָנוּס כְּשֶׁאֵין רוֹדֵף

וְלֹא נִרְדֹּף בְּסִיבוּבֵי אֵינְסוֹף

אַחֲרֵי הַהֶבֶל. מזל תם כהן, מתוך: שירים לספר ויקרא, משיב הרוח, תש"פ.