וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם…

וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד.

(ויקרא כו , ה-ו)

איור: הרי לנגבהיים

וישבתם לבטח בארצכם. בארצכם אתם יושבים לבטח ואין אתם יושבים לבטח חוצה לה.

(תורה תמימה ויקרא שם, שם)

 ונתתי שלום – שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל וכן הוא אומר (ישעיה מה) עושה שלום ובורא את הכל. וחרב לא תעבר בארצכם – (ת"כ) א"צ לומר שלא יבאו למלחמה אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה.

(רש"י שם, שם)

ונתתי שלום בארץ. לפי שיש בני אדם בעולם שיושבים בטח ואינם שמים פחד על לבם, אבל היה להם לירא אם היו שמים על לב. ויש בני אדם שיריאים ומתפחדים אע"פ שאין צריך, לכך נאמר – "וישבתם [ל]בטח", שלא יהיה לבבכם נרעד, ולא לשווא תבטחו, כי נתתי שלום בארץ, ואין שום מזיק שיחריד, לא חיה רעה ולא חרב, וחרב לא תעבור. אפילו חרב של שלום, שיש לו שלום עמכם והולך על עם אחר, שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה, ונכשל בה יאשיהו.

 (רבי יוסף בכור שור שם, שם)

"ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם"

יונתן מוס

לע"נ פרופ' אלימלך (אליוט) הורוביץ (תשי"ג-תשע"ז)

"איש מבית לוי" שגילם באישיותו ובמחקריו

שילוב נדיר בין האוניברסלי ("איש") לפרטיקולרי ("מבית לוי")

פרשת בהר עוסקת ברובה בגאולה שמביאה עמה שנת היובל, ובאפשרויות הגאולה שקיימות לפני בוא שנת החמישים. דיני הגאולה משתנים בהתאם לשלוש קטגוריות מכירה שונות: עבדים, שדות, ובתים. ביחס לעבדים ושדות הדין דומה במהלך השנים שקודמות לשנת החמישים: את העבדים ניתן לפדות בכסף בכל עת, ואת השדות ניתן לפדות כמעט בכל עת, אבל יש להמתין שתעבורנה שנתיים שלמות מיום ממכרם. בשני המקרים, הן שדות והן עבדים, כאשר מגיעה שנת היובל, הגאולה היא שלֵמה ואוטומטית: השדות חוזרים בחינם לבעליהם המקוריים והעבדים משתחררים ללא פדיון כספי.

בבתים, קטגורית המכירה השלישית, הדין מפוצל. אם מדובר בבתי ערי חומה, דהיינו בתים בתוך ערים המוקפות חומה (חז"ל מגבילים זאת לערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, בדומה להלכה שנקבעה בנושא קריאת המגילה בפורים), ניתן לקנות חזרה את הבתים במהלך השנה הראשונה מיום המכירה. במידה והמוכר לא עשה זאת, הבית נשאר אצל הקונה לעולם, ואינו יוצא אף ביובל. בתי חצרים, "אשר אין להם חומה סביב", דינם כשדות—מחכים שנתיים מיום מכירתם ואז אפשר לפדותם בכסף עד שנת היובל, עת הם חוזרים לבעליהם.

דינים אלו נוהגים בכל ישראל, מלבד שבט לוי: "וערי הלוים, בתי ערי אחוזתם, גאולת עולם תהיה ללוים" (ויקרא כ"ה, ל"ב). לויים רשאים לגאול חזרה כל פיסת נדל"ן, בין שדות, בין בתי ערי חומה ובין בתי חצרים, בכל עת שירצו. הם אינם צריכים לחכות שנתיים במקרה של שדות ובתי חצרים, והם אינם מוגבלים לשנה במקרה של בתי ערי חומה. והכול, כולל בתי ערי חומה, אוטומטית חוזר אליהם בשנת היובל.

מהי מהות הפריווילגיה לה זכה שבט לוי? ספר החינוך (מצווה שמ"ב) מסביר ששורש המצווה הוא עובדת היותם "השבט הנבחר לעבודת השם, וכל עסקם היה בחכמה, שלא היו טרודים בעבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר (דברים ל"ג, י') 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.'" תפקידם של שבט לוי כמחנכיהם של ישראל, "שכל עסקם בחכמה," פוטר אותם ממגבלות הנדל"ן החלות על שאר אחיהם.

בספר החינוך ברור שהפריוויליגה הזו נובעת ממעמדם הפרטיקולרי של שבט לוי העובר בירושה מדור לדור והמוגבל לשבטם בלבד. שבט נבחר בתוך עם נבחר בגבולות ארץ אחת ויחידה. בהתחשב בכך, קצת מפתיע לגלות שהרמב"ם, שספר החינוך, כידוע, השתמש בו כמקורו המרכזי, רואה את הדברים אחרת. בפסקאות האחרונות של הלכות שמיטה ויובל מפרט הרמב"ם את מעמדם המיוחד של הלויים בנוגע לגאולת שדות ובתים (פרק י"ג, הל' ז'). הוא ממשיך ומנמק באופן שדומה, בראשיתו, לספר החינוך. שבט לוי "הובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'… הם חיל ה', שנאמר 'ברך ה' חילו' (דברים ל"ג, י"א) והוא ברוך הוא זיכה להם." (שם, הל' י"ב). אבל אז, בהלכה האחרונה בפרק שהיא גם ההלכה האחרונה בהלכות שמיטה ויובל, ועל כן גם ההלכה האחרונה בכל ספר זרעים, הרמב"ם מוסיף:

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר, כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכהנים וללוים. הרי דוד אומר 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי' (תהלים ט"ז, ה').

באופן נועז ביותר, הרמב"ם הופך דין מאוד פרטיקולרי המצומצם לשבט ספיציפי בעם ספיציפי, לקריאה אוניברסלית הפונה לכל איש ואיש מבאי העולם. הוא מרחיב דין החל באופן אוטומטי על יהודים מסויימים רק מתוקף לידתם אל תוך משפחה מסויימת, לאפשרות כללית התלויה ברצון כל אדם באשר הוא אדם. הוא ממיר קדושה הנטועה בקרקע מסויימת, המשתייכת לעם מסויים, לרעיון כלל עולמי, לקדושה שהיא "קדש קדשים" השייכת בכל זמן ובכל מקום.

ברור שהרמב"ם ייחס חשיבות גדולה להלכה הזו, שהרי הוא בחר למקמה בלב ליבו של פאר יצירתו. ספר זרעים הוא הספר השביעי מתוך ארבעה עשר ספרי ה"יד החזקה" והוא גם הספר היחיד שמתחלק לשבעה קבצי הלכות (כלאים, מתנות עניים, תרומות, מעשר, מעשר שני ונטע רבעי, בכורים ושאר מתנות כהונה, שמיטה ויובל). את ההלכה שעכשיו ציטטנו בחר הרמב"ם למקם בסוף סופו של הקובץ השביעי של הספר השביעי מבין ארבעה עשר ספרי ה'משנה תורה': בדיוק באמצע כל החיבור.

אל ייפלא בעינינו שהרמב"ם בחר לתת להלכה פרטיקולרית כל כך מובן אוניברסלי. עבורו התורה יונקת את משמעותה דווקא מכוחה האוניברסלי. בארבעה מקומות במשנה תורה נוקט הרמב"ם במטבע הלשון "כל באי (ה)עולם". בשניים מהם הוא כותב במלים שלו הלכות או רעיונות שנמצאים כבר בחז"ל (הל' סנהדרין י"ב, ג', הל' מלכים ח', י') אבל בשני המקומות האחרים הוא נוקט בלשון הזו על מנת לנסח רעיונות חדשים משלו.

מקום אחד הוא כאן, בסוף הלכות שמיטה ויובל, והמקום השני הוא בסוף הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה. שם נאמר (י', י"א): "…כל מי שישב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש ובאימה ופחד שהוא העד הנאמן על כל באי העולם, שנאמר 'והיה שם בך לעד' (דברים ל"א, כ"ו) ויכבדנו כפי כחו."

בדרשתו העצמאית, הרמב"ם מוציא את הפסוק מדי פשוטו. אם בהקשרו המקורי, בפרשת וילך, הפסוק מדבר על כך שספר התורה משמש כעד עבור בני ישראל, אצל הרמב"ם ספר התורה משמש כעד בעיני "כל באי העולם." עלינו לנהוג כבוד מירבי בספרי תורתנו מתוקף כוחם האוניברסלי של התכנים הכתובים בהם.

בשונה מרבים מבני דורנו שרואים סתירה או מתח בין צדדיה הפרטיקולריים של התורה לצדדיה האוניברסליים, ניכר שהרמב"ם, אולי בדומה יותר למלומדים אחרים בני דורו, דוגמת אבן רושד, המוסלמי שהתעקש שאין סתירה בין הפילוסופיה הכללית לדתו הספציפית, שאף למזג ביניהם.

 ד"ר יונתן מוס, עמית מרטין בובר למדעי הרוח והחברה, מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.

"וקדשתם את שנת החמישים, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" – הרהורים ליום ירושלים

בתחילת פרשת בהר אנו קוראים על השמיטה והיובל, כאשר אולי עיקרון העל העומד מאחורי ההלכות הספציפיות המוזכרות בפרשה הוא: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

אין לנו, כבני אדם, גם לא כיהודים, בני אברהם, בעלות על הארץ, אלא יש לנו את הזכות לשבת בה וליהנות מפירותיה, בתנאי שננהג בה כפי שהתורה מחייבת.

לפני חמישים שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, נוצר מצב בו חלקים נוספים מארץ ישראל הועברו לשליטתנו וקיימת היום מחלוקת ערכית חשובה על האופן בו יש לציין – יש האומרים לחגוג, ויש האומרים להתבונן – את ה"יובל" הזה.

אינני בא להמעיט בחשיבות הניצחון במלחמה זו, כי אני מניח שהאלטרנטיבה לניצחון היתה גרועה בהרבה. אינני יודע בוודאות אם מלחמה זו היתה הכרחית, או שניתן היה למנוע את מותם של רבים, ויתכן שלשאלה הזו אין היום תשובה חד-משמעית וגם אין לה משמעות.

יחד עם זאת, שאלת המשמעות של אותו "ניצחון" עדיין שנויה במחלוקת; האם, כפי שחשבו – ועדיין חושבים – לא מעטים בציבור הדתי-לאומי, מדובר בשלב נוסף בגאולה השלמה של עם ישראל?

והאם, בעקבות כך, עלינו לראות בכל הקשיים בהם אנחנו נתקלים ביטויים של "חבלי משיח", ובמקביל עלינו לחיות במתח משיחי מתמיד, לקדם כל דבר שיחזיר "עטרה ליושנה", כגון תרגולים לקראת הקרבת קרבן פסח, עלייה להר הבית,השלטת חוקי ההלכה ככל האפשר על החברה הישראלית?

האם, לעומת זאת, האלטרנטיבה הדתית היחידה היא , כפי שכתב הרבי מסאטמר , לראות בניצחון הזה פיתוי של השטן, הגורם גם לאנשים מאמינים להתחבר לממלכת הרשע הציונית ולהזהיר מפני האסון הזה?

האם יש לנתק את כל מה שקרה מהרצף ההיסטורי המסורתי של עם ישראל ולהסתכל על זה בעיניים "חילוניות" מנוכרות למסורת?

דומני שיש אלטרנטיבה המחייבת אותנו כציונים דתיים לראות במה שקרה לפני 50 שנה אתגר מוסרי שאיננו יכולים להתעלם ממנו; איננו יכולים להיות עוורים לקיומו של עם אחר בארצנו ולא יתכן להנציח מצב בו נמשיך לשלוט לאורך זמן על בני אדם נטולי זכויות.

גם אם כוונותיהם של אנשים טובים שהחשיבו את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל כמצווה היו טהורות, השנים שעברו הראו לנו, לצערנו, שהדבקות העיוורת באידיאל הזה, תוך כדי התעלמות מקיומו של עם אחר שאינו מעוניין בשליטתנו עליו, הובילו לתוצאות חמורות הנוגדות את ערכינו הדתיים והאנושיים וגם לא תרמו לביטחונינו. אין מקום, במסגרת הזו, לדון בפתרון הפוליטי של בעיה זו, אבל עלינו, לדעתי, לראות ביובל הזה הזדמנות להתייחס למציאות הבלתי נסבלת הזו אתגר מוסרי ותורני. גם אם אין מדובר כאן בשנת יובל "הלכתית", עלינו להקדיש מחשבה לאפשרות של ההכרה בעובדה שלה' הארץ ומלואה ושעלינו למצוא את הדרך לקדש את שנת החמישים ע"י קריאת דרור לכל יושביה.

פנחס לייזר, עורך

תהליכים היסטוריים וחזון אחרית הימים

קודם ביאת המשיח, יתגבר השקר בעולם וזה סימן גדול על זמנינו אלה כי קרבה זמן ישועתנו, ועל כן מתחזק ומתגבר השקר מאד, אפילו בין אנשים שתעודתם להיות מבקשי אמת. וצריך כל איש חיזוק גדול מאד שלא ייתפס בפח השקר… ויש להתמלא רחמנות על איש הנלכד בפח זה ומתגברת בו מידת השקר.

(שם משמואל, בחוקותי, עמ' שסח)

וכל ימי עולם הבא כולו סעודה ומשתה שמחה ויום טוב רינה והודאה, גילה רינה וצהלה, תהילה וברכה, השקט ובטח, חיים בלא צער, ימים טובים בלא יגון ושנים רבות בלא צרה ובלא צוקה ובלא יצר הרע ובלא מלאך המות, בלא פחד ובלא רעדה, בלא ריב, בלא משפט, בלא בכי, בלא זעקה, בלא מלחמה, בלא מחלוקת, כי בכל העולם כולו שלום, שנאמר (תהלים לז יא) 'וענוים ירשו ארץ והתענגו על רב שלום'… בלא מלחמה ומחלוקת מנין? שנאמר: (הושע ב כ) 'וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ' כי כל בני עולם הבא כולן שלום, מנין? שנאמר: (ויקרא כו ו) 'ונתתי שלום בארץ'.

(בתי מדרשות מדרש אותיות דר"ע (נוסח ב) – ב)

האם הגאולה הכרחית או מותנית?

רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו, אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה, אין נגאלין? אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

(בבלי סנהדרין צז, ע"ב)

התורה, כשהיא אומרת לנו את ההבטחה הגדולה " וזכרתי את-בריתי", ושגם בהיותנו בארץ אויבינו אין ה' שוכח את הברית – אין היא מבטיחה לנו גאולה, משום שזכות אינה קיימת. כדי שהברית, הקיימת בכוח, תהיה לה תוצאה בפועל, דרוש מעשה מבעל-הברית השני. ובעל-הברית השני זה אנחנו.

גם זה צריך להיאמר כנגד אותה אמונה אלילית, הרווחת גם בקרב הציבור הרואה את עצמו כבעל אמונה בה' ובתורתו: שמובטחת לנו גאולה ללא תנאי. יש מאמר מדרשי מפורש: "שלשה ניתנו על תנאי – ארץ ישראל בית המקדש ומלכות בית-דוד". ללא תנאי ניתנה התורה (וכהונת בית אהרן).

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 84-85)

…השלום איננו רק דבר של נטייה מוסרית, עבודת-השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכוחות היותר פוריים שבאומה. אנו צריכים לשום אל לב: מה יהיה האחרית מכל הפירודים ההולכים ומתרבים, המפלגות הפדרציות והפרקציות, האגודות והמניינים, הזרמים והבמות, אם לא ימצא לנו תל-תלפיות אחד שישא את הדגל הכללי של האומה ויעסוק בלא-הרף בכל התעמולות היותר רצויות בעבודת אחדות האומה, השויית המחלוקת והתקשרות-השאיפות. כשם שאנו מכירים ומאמינים שתשועת ישראל תבוא על-ידי התחלה של קץ-המגולה, שנעשה אנו בכח אשר נתן לנו ה' לעשות חיל, לרכוש את הארץ, לגאול אותה לעבדה ולבנותה, לכבש אותה בכיבושים קולטוריים ומעשיים, כן עלינו לדעת יותר ויותר, כי רוח ה' אשר על אליהו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת (מסכת עדויות), צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה כולה, על-ידי כוחותיה היותר טובים, תלמידי-חכמים המרבים שלום בעולם.

 (הראי"ה קוק, אגרת תקעא: מתוך מכתב אל נציגי המזרחי בקונגגרס הציוני)