כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא

גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.

(ויקרא כ"ה, כ"ה)

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ

וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.

 (ויקרא

כ"ה, ל"ה)

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא

תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.

(ויקרא כ"ה ל"ט)

דע

כי בני אדם על פי דת תורת משה המקובל ביד חכמים נחלקים לג' חלקים. הא' הם העם אשר בחר

בו הש"י באבות ובזרעם אחריהם ונתן להם תורה וחוק ומשפט ע"י משה עבדו, חלק

השני שאר בני אדם שאינם בכלל ישראל השייכים בתורת משה, ומ"מ אינם יוצאים מן הראוי

להפוך הקערה על פיה לעבוד זולת הש"י אשר הוא הכל ואינם עובדים רק הסבה הראשונה

אשר אליו הכל. כי מה שאמרו בכל מקום גוי עובד ע"ז, הכוונה שהוא עובד זולתו ית',

שבלשון אשר אמרו ע"ז כללו כל אשר הוא זולתו יתברך נקרא ע"ז שהכל זר אצל הש"י,

ולכך אין לומר גוי עובד אלילים, משמע דוקא עובד פסילים והם אלילים אבל עובד לחמה ולמזלות

שאין זה אלילים לא היה בכלל זה, ולכך אמרו עובד ע"ז, ר"ל כל דבר בעולם אף

חמה ולבנה ומלאכים הכל הוא זר אצל השם יתברך. וכאשר קבל עליו לעבוד הסבה הראשונה

נקרא גר תושב, ודבר זה הוא נזכר בכמה מקומות בתורה שאף אין מקיים תורת משה רק שאין

עובד זולתו נקרא גר תושב, בתורה כתיב (ויקרא כ"ה) 'כי ימוך אחיך

ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' ופי' רש"י אף אם הוא גר או תושב,

ואיזה גר תושב? כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות, ע"כ… הרי

הכל אלו שיש להם חלק בפני עצמם מי שקבל עליו שלא לעבוד זולתי הש"י, כי אף אם אינם

מקיימים המצות אשר נתן הש"י לישראל, רק שהוא אינו עובד זולתו יתברך הוא בכלל גר

תושב, רק שלא נקרא גר צדק שהוא מקיים כל מצות תורת משה אבל גר תושב נקרא כמו שבארנו

למעלה, וחלק הזה יש בו דין מיוחד שמצווה עליו להחיותו…

(המהר"ל מפראג: ספר באר הגולה – הבאר השביעי)

גר

ותושב וכו' – הואיל וגר צדק הוא בכלל "אחיך", יש לפרש את

"גר ותושב" כעין האמור באברהם: "גר ותושב אני עמכם" (בראשית כג, ד); באתי אליכם מן הנכר והריני יושב

עמכם; לא נולדתי כאן ולא התאזרחתי ביניכם – אך אני יושב עמכם… ובכן עליך לסייע

לנכרי היושב בקרבך – שעדיין איננו בכלל "אחיך" – למען ימצא את קיומו

עמך; עליך לתמוך בו כך, שימצא את קיומו עמך – וחי עמך.

(הרש"ר

הירש ויקרא כה, לה)

שמיטה

ויובל: "כי ימוך אחיך"

יהונתן

צ'יפמן

לזכר

אמי ומורתי היקרה, פאני (פייגע גיטל) צ'יפמן לבית גאלנטי,

שנפטרה

לפני 28 שנה, בכ"ד באייר תשמ"ה

כשקוראים

בפרשתנו את פרק כה, תשומת הלב ממוקדת לרוב בשנת השמיטה, עם האיסור הגורף על עבודת

האדמה והבעיות ההלכתיות המתעוררות בעקבות איסור זה. ואכן, מאז ראשית הציונות, עם שנת

השמיטה הראשונה אחרי העלייה הראשונה, בשנת תרמ"ב (1882), נושא זה מהווה את

אחת מנקודות המחלוקת החריפות בתוך היהדות הדתית בין המצדדים בהיתר המכירה לבין

המתנגדים לו. אך פרקים אלו בתורה מתייחסים לנושאים רבים בתחום הכלכלה ואחריות הכלל

לחבריה. החל משנת היובל, בה הקרקע חוזרת לבעליה המקוריים, מוצגים כאן סדרה של

דינים במקרה ש"ימוך אחיך": כאשר אדם נאלץ למכור את אחוזתו, או ביתו בתוך

עיר חומה, או ללוות כסף, או למכור את עצמו לעבד כדי להחזיר את חובותיו, בין אם הוא

מוכר את עצמו לישראל או לנכרי. ככלל, מוטל על קרובי משפחתו, הקרובים והרחוקים, ולאנשי

העיר או החברה כולה, לעשות את כל מה שאפשר – כולל הוצאות כספיות משמעותיות – לעזור

לו, להציל אותו מצרתו, ולהחזירו למצבו הקודם.

קיצורו של

דבר: דינים אלו מייצרים "רשת בטחון חברתית" רחבה. בנוסף לדינים בפרק זה

יש מצוה אחרת, עוד יותר רדיקאלית: שמיטת חובות כל שבע שנים, המפורטת בפרשת ראה (דברים יז,

א-יא). הקונספציה העומדת ברקע היא כפולה: ראשית, שהאדמה, והרכוש בכלל, שייכים

למי שהוא מקור העושר – הקדוש ברוך הוא: "עבדי הם אשר הוצאתי

אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, מב). בסופו של דבר, ההון ניתן לבני אדם על-ידי

האלהים כמעין ערבות: הוא איננו שייך באמת למי שנחשב לבעליו. שנית: עוני, התרוששות

וחובות נתפסים,כאירועים מקריים שאינם מורידים מכבוד האדם או מערכו האנושי, ולכן בסופו

של דבר התורה דואגת לכך שהאיש העני יצא ממצבו הקשה (אמנם רק בתום מספר לא-מעט של שנים)

ושחלקו בארץ ישראל יובטח לו.

אפשר לראות בדינים

אלו השלמה לדינים החברתיים בפרשת קדושים (ויקרא יט): לא לעשוק את רעיך,

לא לגנוב ולא לרמות אותו או לשקר לו, לא ליקום ולא לנטור, לא להלין שכרו, לא לעמוד

על דם רעיך, וכו' וכו'. המושג היסודי בפרשת קדושים ובפרשתנו הוא שאסור להתייחס

לזולת כאובייקט לניצול, וגם לא כמתחרה או כאויב בנפש במאבק להישרדות בעולם אכזרי,

אלא לראות אותו כאדם הנברא בצלם אלהים כמוך, וכאחיך שכמוך יצא ממצרים. יש כאן

השלמה מסוימת לדינים בפרק יט, שרובם מנוסחים כאיסורים; כאן, יש סדרה של דינים "חיוביים"

שמחייבים אותנו להתייחס לריע כמונו, במיוחד בתחום הכלכלי.

לאור קריאה

בפרשה זו, מתבהר הקשר בין מצות פאה – להשאיר חלק מהיבול, בסוף השדה, עבור העניים –

לחג השבועות, כפי שמופיע בפרק כג, כב. מהתפיסה שהאלהים הוא שולט על הכל והוא בעליו

של הכל נובעות שתי מסקנות משמעותיות: א) שאנחנו צריכים להודות לכך בדרכים שונות,

כמו הבאת העומר מראשית הדגן לבית המקדש, והבאת ביכורים; ב) שמוטל עלינו להתייחס

לזולת באחווה ולשתף אתו בברכת הארץ – ועקב כך, למשל, להשאיר את פאת השדה עבור העני,

וזהו הקשר בין הפאה והעומר (הנמצאים באותה פרשה ממש) ולעוד מצוות הדומות להן. מעבר

לכך, יש קשר בין שבועות, כחג מתן תורה, ומצוות המייצגות אחראיות והדדיות בין בני

אדם.

עד כאן בנוגע

לטקסט. אך כשנתבונן על החברה המודרנית, נראה הבדל תהומי בינה ובין ערכי התורה. בדורות

האחרונים, הפתגם "אדם לאדם זאב" התקבל בחוגים רחבים בדמוקרטיות המערביות

כדבר נורמטיבי. אנו חיים בעידן של "ניאו-ליברליזם", שבו הקפיטליזם

הגלובלי מסוגל לקיים את האג'נדה שלו בלי הפרעה. מוסכמות ומיתוסים חדשים נותנים

למצב דברים זה הילה של מכובדות אינטלקטואלית; כאילו קריסתה של ברית המועצות והקומוניזם

שלה "הוכיחו" את ניצחונה של שיטת ההון הקפיטליסטית וכאילו ברור שאין שום

סיכוי לגישה סוציאל-דמוקרטית; לפי מוסכמות אלו, כאילו מבון מאליו שתיאוריית הכלכלה

של ה-drip-down

לפיה גידול כלכלי ורווחים מקסימליים לחברות הענקיות יגיעו, בסופו של דבר, לאזרח

הפשוט, תיאורייה המתעלמת בשיטתיות מחמדנות אנושית, היא אמת מוחלטת.

אך לאמיתו

של דבר, יש קשיים בקריאת פרשתנו כמשקפת את המציאות התנכ"ית האקטואלית. פרופ'

בנימין אופנהיימר המנוח, בשני מאמרים חשובים המתייחסים לפרשה הזאת, משתמש במונחים

כמו "מיתוס ומציאות" או "אוטופיה ומציאות", כדי לרמוז לכך שהתמונה

המצויירת כאן אף פעם לא התממשה במציאות, אלא היתה אידיאל אוטופי.¹ כמו

כן אין איזכור בספרים ההיסטוריים של התנ"ך לקיומן של מצוות אלו בתקופת בית

ראשון, וגם לא בתקופת המשנה והתלמוד. חז"ל מצאו שמצוות שמיטת חובות בשנת

השמיטה אינה ניתנת ליישום. התורה ניסתה לחזק דין זה על ידי הטפה מוסרית (דברים יז, ז-יא:

"פן יהיה דבר עם לבבך בליעל…"), מתוך ידיעה שבני אדם יהססו להלוות כסף,

אם יידעו שלעולם לא יקבלו אותו בחזרה. בתקופת המשנה פיתחו הערמה (פיקציה משפטית) כדי

לעקוף איסור גביית החובות בשנת השמיטה: הפרוזבול של הלל הזקן, שהוא אולי הדוגמה

הקלאסית לתקנה רבנית ההופכת על פיה דין הנמצא בלתי-ישים או "מיושן". (היום

בחברה הישראלית יש "שמיטת כספים" רק לטייקונים, הידוע בשם

"תספורת") כמו כן, ההלכה בפרק זה האוסר הלוואה בריבית (ויקרא

כה,לו-לז) מיושם היום על-ידי הערמה הנקראת "היתר עיסקא",

הנהוג היום בכל הבנקים בישראל, אפילו החרדיים ביותר.

באגדת

חז"ל נמצא גם מוטיב בו מפרשים עוני ואיבוד הון כתוצאה של חסרונות מוסריים,

כגון מסחר בפירות שביעית. כך, האסונות האישיים המתוארים בפרק זה מתפרשים במקום אחד

בתלמוד כסדרה של שלבים בנפילתו של אדם כזה, אם אינו חוזר בתשובה בכל שלב נתון (עי' בבלי קידושין

כ,א). גישה זו משקפת מוסר כמעט קולוניאליסטי, בו העושר מתפרש כסימן של חן אלהי,

ולהיפך.²

שאלת היסוד היא זו: למה,

מכל החסרונות האנושיים, חמדנות כלכלית היא כל כך עיקשת ומסרבת לציית להוראות החוק

הדתי. אינני מתיימר לומר שיהודים אינם חשופים לפתוייו של יצר הרע בתחומים אחרים,

אבל בכל זאת נראה שהתורה הצליחה, במידה מסוימת, ליצור חברה שבה אנשים המקבלים על

עצמם עול תורה ומצוות מהססים לעבור על נורמות בסיסיות, לפחות בפרהסיא – כגון דיני

שבת, כשרות, ועריות (לפחות עד העידן המודרני). בשונה מכך, בתחום הכלכלי, הרבנים

נאלצו להיכנע ללחץ ציבורי ולפרש מוסדות בסיסיים כאילו הם חדלו להתקיים בפועל. דבר

זה הוא אומר משהו עצוב על טבע האדם.

1.   See B.

Uffenheimer, “Utopia and Reality in Biblical Thought,” Immanuel 9

(1979), 5-15; idem., “Myth and Reality in Ancient Israel,” in The Origins

and Diversity of Axial Age Civilizations, ed., S. N. Eisenstadt (Albany:

SUNY Press, 1985), 135-168, esp. 152-156.

2.    עיינו במאמרי שפורסם ב"שבת שלום" לפני

כמה שנים: יהונתן צ'יפמן, "בין יהדות וקלוניזם," שבת שלום, פרשת

בהר, תשס"ט (2009).

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף

שבועי בשם "חיצי יהונתן" על פרשת השבוע (באנגלית). המעונינים יכולים

לכתוב לדואר אלקטרוני yonarand@internet-zahav.net.

קדושה בחיים קשורה לברית ולזיכרון, לא לאבנים מתות

"ומקדשי תיראו" – שנת היובל,

כי כן כתוב "קֹדש תהיה לכם".

(אבן עזרא ויקרא כו, ב)

הסמל המזכיר את השגחתי בכל מקום הוא "שבתותי"; והמקום המקדש את

כל חייכם, למען תשרה שכינתי ביניכם, הוא "מקדשי" – מקדש תורתי.

ולפיכך: "את שבתֹתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'". לא בפסל ובמצבה, אלא

בשבתות ה' נסמל את הנהגת ה'. שבתות ה' הן שבת בראשית ושבתות הארץ – שבת, שמיטה

ויובל. הן מעצבות על ידי רעיון ה' את כל חיינו כבני אדם וכאזרחים; והן מראות את

כניעתנו לה' על ידי מעשים גדולים של הקרבה והודאה. ובשתות ה' – במשמעות מורחבת – כוללת

גם את מועדי ה'. הללו הם זמני היוועדות, הבאים להזכיר את הנהגת ה'. כל אלה שבתות

ה' הן לנו אות, ברית ומועד; הן לא חוטבו מן האבן המתה, אלא הן סמלי הכרה, ברית

וזיכרון, הארוגים מן החומר החי של מעשינו. הן מזכירות את הנהגת ה' – לא כשהיא

לעצמה – אלא בהשפעתה המעצבת את מעשינו. בהכנעה ובהקדשה של כל חיינו הן מחברות

"ומועידות" אותנו אל ה'.

(הרש"ר הירש ויקרא כו, ב)

זכות אבות וברית אבות

אחרי ההתראה על החורבן ועל הגאולה, נאמר: "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף

את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר"…: " ואף גם זאת

בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלתם, להפר בריתי אתם, כי אני ה'

אלהיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות

להם לאלהים, אני ה'."

נתבונן בפסוקים אלו: אמור שה' זוכר את הברית, ולא נאמרה מלה ולא חצי-מלה על

מה שיארע. הברית זכורה בתודעת ה' "זוכר הברית". והפסוקים האלו מקובלים

בתודעה האמונית הרווחת והעממית כהיתלות בזכות אבות: "וזכרתי את בריתי אברהם

אזכר, והארץ אזכר" – יש לנו זכות אבות.

אבל כל הנתלים בזה מתעלמים מכך שחכמינו, דנים בשאלה: "מאימתי תמה זכות

אבות?" (שבת נ"ה, ע"א)… ודעת גדולי האמוראים היא, שזכות אבות תמה מכבר.

בזכות אבות השגנו את הארץ הזאת, ובעוונותינו הפסדנו אותה… גם בעלי התוספות

מקבלים עובדה זו כפשוטה :אין עוד זכות אבות. אלא, שרבינו תם מציין, שאם זכות אבות

בטלה – ברית אבות לא בטלה, ועליה מעיד הכתוב שהיא קיימת ועומדת. את המושג ברית,

אפשר לפרש בשני כיוונים. אם בפרשת "נח", אחרי המבול, ה' כורת ברית שלא

יחזור המבול, והקשת היא אות הברית, הסימן שסדרי הטבע לא ישתנו – הרי ברור שבמקרה

זה הברית היא הבטחה אלהית. הטבע עצמו אינו מחוייב לשום דבר ואיננו יכול להתחייב

לשום דבר.

אבל יש ברית שהיא עניין דו-צדדי… ואנחנו מבינים שרבנו תם מבין את מושג

הברית במובן השני הזה. ברית בין ישראל ואלהיו או שמא נאמר בין אלהי ישראל ועמו,

קיימת ועומדת משום שהצד האחד הוא זוכר הברית. אבל אם הברית מקויימת, תלוי גם בצד

השני.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות

השבוע, עמ' 83-84)

דיני התורה נועדו לעיצוב אדם מוסרי יותר, פן יגרר אחרי יצרו הרע

…יראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה

הוא ותמורתו יהיה קדש" כענין שאמר "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית

כסף ערכך עליו", ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה

להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות

משוויו. אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא

יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע

ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף,

ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".

 וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן

דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים.

וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים

אמת לשולחך.

(משנה תורה לרמב"ם הלכות תמורה ד, יג)

האם הגאולה הכרחית או מותנית?

רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו, אין נגאלין.

אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה, אין נגאלין? אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד

להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

(בבלי סנהדרין צז, ע"ב)

התורה, כשהיא אומרת לנו את ההבטחה הגדולה "וזכרתי את-בריתי",

ושגם בהיותנו בארץ אויבינו אין ה' שוכח את הברית – אין היא מבטיחה לנו גאולה, משום

שזכות אינה קיימת. כדי שהברית, הקיימת בכוח, תהיה לה תוצאה בפועל, דרוש מעשה

מבעל-הברית השני. ובעל-הברית השני זה אנחנו.

גם זה צריך להיאמר כנגד אותה אמונה אלילית, הרווחת גם בקרב הציבור הרואה את

עצמו כבעל אמונה בה' ובתורתו: שמובטחת לנו גאולה ללא תנאי. יש מאמר מדרשי מפורש:

"שלושה ניתנו על תנאי – ארץ ישראל בית המקדש ומלכות בית-דוד". ללא תנאי

ניתנה התורה (וכהונת בית אהרן).

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות

השבוע עמ' 84-85)

ומזה

יהיה נכון לבנו בטוח בה' שגם תפלותינו אינם חוזרים ריקם שאנו מתפללים תמיד 'ולירושלים

עירך ברחמים תשוב' הגם שאין אנו זוכים עוד בפועל, אל יפול לב האדם עליו. מפני שבאמת

כל התפלות של נפשות ישראל פועלים ברוחניות כל פרט נפש לפי ערך תשוקתו כך הוא זוכה לתכלית

המכוון להתנחם בלבו, כמו שאמרו ז"ל 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'.

וזה בודאי אין המכוון לעתיד לבא, כי הלא נאמר בלשון הווה זוכה ורואה וכו'. רק שלפי

ערך התשוקה והגעגועים שלו בפנימיות הלב לעומת כן הוא זוכה מיד להיות רואה ומרגיש

בלבו בשמחתה בבחינת שמחו צדיקים בה'. ועבור זה נתקנו כל נוסח התפלות בלשון הווה

'בונה ירושלים' 'מצמיח ישועה' 'המחזיר שכינתו לציון', מפני שבאמת המה נענים בתמידיות,

וכמו שנאמר 'ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם'.

(רבי צדוק הכהן מלובלין: פרי צדיק פרשת ואתחנן – אות יג)