"וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה"

 (ויקרא ט"ז, י)

בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו. בידנו להיות בבחינת שעיר לה'. כלומר, להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים המפתים אותנו. או בידינו להיות בבחינת השעיר לעזאזל– להפעיל את כוח ההתנגדות שבקרבנו בסירוב עז לשמוע בקול ה'.

(רש"ר, הירש על הפרשה)

יקימנו ונחיה לפניו

רחל קרן

לזכרם של כל הנופלים והנרצחים במלחמות חיינו.

כבכל שנה, ובשנה זאת ביתר שאת, אנו קוראים בפרשת "אחרי מות" בסמוך לימי הזכרון הלאומיים – יום הזכרון לשואה ויום הזכרון לחיילי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.

כבכל שנה זאת סמיכות מטלטלת ומערערת, ובשנה זו על אחת כמה וכמה.
ולא רק אותנו.

בפתיחת מדרש ויקרא רבה ל"אחרי מות" (פרשה כ) מופיעות  פתיחות ואחריהן  דרשות שכולן עוסקות בשאלה הגדולה: כיצד ניתן להבין את מותם של בני אהרון.
כדרכן של פתיחתות במדרש – הנושא נידון באמצעות דרשה על פסוק "רחוק", שכביכול אינו קשור לפרשה. כך פותח ר' שמעון בפסוק מקהלת (ט): "הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא…" פסוק קשה הטוען לשרירותות בגורלם של בני אדם. ודורש ר' שמעון שפסוק זה נאמר על "מקרה אחד לצדיק – אלו בני אהרן שנאמר עליהם: (מלאכי ב) "בשלום ובמישור הלך אתי", ולרשע –  זו עדת קרח שעליהם כתוב (במדבר טז): "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלו", אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופין ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופין." טענה חריפה שאין לה מענה. ר' זירא מצטט פסוק מאיוב (לז): "אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו". "אמר הקב"ה: לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו שנכנס יבש ויצא לח! טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וחרבו שלופה בידו גידר את הפרוכת ויצאת חרבו מלאה דם נכנס בשלום ויצא בשלום ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים!" טענה קשה נגד הנהגתו של הקב"ה את עולמו, אשר מושמת כביכול בפיו.

ועל טענותיהם הקשות של ר' שמעון ושל ר' זירא אין מענה. השאלה מהדהדת בחלל עולמנו. כאז כעתה.
דרשות אחרות מצדיקות את הדין, ומסבירות את מותם של נדב ואביהוא בשורה ארוכה של עבירות שעונש מוות בצידן: שחזו פני השכינה או שנכנסו שלא כדין לקודש הקדשים, שנכנסו שתויי יין למקדש, שנכנסו מחוסרי בגדים או בלא רחיצת ידיים ורגלים. ונמנות עבירות נוספות הקשורות  באורחות חייהם והתנהגותם הלא ראויה: שלא נשאו אשה, שהיו שחצנים – ביחסם לאהרון אביהם ולמשה הדוד, שהורו הלכה בפני משה רבם ושלא נטלו עצה זה מזה.

כנגד כל הדרשות האלו אומר ר' ירמיה בן אלעזר: "בארבע מקומות (בתורה: ויקרא י א-ב; ויקרא טז, א; במדבר ג, ד; במדבר כו, סא) מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכולן מזכיר סורחנן (=חטאם) וכל כך למה? להודיעך שלא היה בידם אלא עון זה בלבד… שלא יהא פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בידם בסתר שעל ידי כן מתו."  ר' ירמיה מבקש מאתנו להימנע מניסיון לראות במי שגורלם קשה כל כך, שמתו שלא בעתם – עונש. אין זאת שאלה של חטא ועונש ואל לנו לעסוק בה. החטא היחיד שנזכר הוא זה הכתוב גם בראש פרשתנו:  "בקרבתם לפני ה' וימותו", ור' ירמיה מדגיש – אסור לנו לחפש הסברים נוספים, כאלו שיתקבלו על דעתנו, למותם של בני אהרון בעיצומו של היום הגדול, יום חנוכת המשכן. רק את זה הכתוב. הכתוב שאינו מובן.
לאחר מותם אומר משה לאהרון: "זה הדבר אשר דבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד". מילים רבות משמעות, מלאות הוד, אשר אינן עוסקות בסיבת מותם אלא במשמעות מותם. אנו לומדים מדברי משה, שגם לאחר מותם, ואולי דווקא בשלו, הם נחשבים בעיני ה' כ"קרוביו".

כל שאנו יכולים ללמוד הוא  – ששמו של הקב"ה מתקדש בקרובים אליו, כפי שאנו נוכחים השנה ביתר שאת.

ולאמץ אל תודעתנו את תגובתו המופלאה של אהרון: "וידם אהרון".

אולם, הפרשה אינה מסתפקת בכך, אלא מובילה אותנו משאלת פשר מותם לתיאור סדר עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים הפותח באזהרה לכהן הגדול, אביהם, "ואל יבוא בכל עת אל הקודש… ולא ימות", וכפי שאומר רש"י: "שלא ימות כדרך שמתו בניו".

מותם של בני אהרון קורא לנו לחפש פשר אחר. האם בכלל תיתכן התקרבות אל ה'? והתשובה היא שאכן בהתקרבות "בכל עת" יש סכנה מיידית, אולם התקרבות כזאת מבורכת ונדרשת ביום הכיפורים כדי "לכפר על חטאתיהם אחת בשנה".

בטקס המתואר בפרשתנו ביום הכיפורים מוטלת על הכהן הגדול האחריות הכבדה לכפר על עוונות ישראל. לשם כך הוא קרב אל הקודש. לשם כך הוא גם עורך טקס כפרה שבמהלכו מוטל גורל על שני השעירים – האחד לעזאזל והשני לה'. גורלם של השעירים מוכר וידוע מראש: האחד יועלה כקרבן והשני יישלח לעזאזל:  "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

גם הטלת הגורל, ככל פרטי הפרטים של טקס יום הכיפורים, היא חלק מסדרי המקדש. אין אקראיות.

מה משמעות הקשר שיוצרת הפרשה בין גורל לבין מוות?

נראה שפרשת אחרי מות קוראת לנו לא לייחס את מות בני אהרון, או את מותם של גדולים וצדיקים כחיילינו כעת,  לגורל סתמי, גם אם איננו יודעים את סיבת מותם. 

העבודה בקודש נמשכת. ויש בה גם בשורה גדולה – בשורת הכפרה. היא תיתכן על ידי שמירה מדויקת על החוקיות והסדר שמפורטים בפרשה, שעניינם יותר מכל הוא שמירה והגנה על חיי האדם, והבטחה לאפשרות של המשך חיים וקרבה לקב"ה.

הרב סולובייצי'ק במסתו "קול דודי דופק", ובדרכו ניסח זאת אליעזר גולדמן, שעלינו לשנות את מגמת השאלות וחיפוש ההסבר והפשר לנוראות שפוקדות אותנו, ולגורלם הקשה כל כך של רבים וטובים. אל לנו לשאול "לָמָּה?" אלא עלינו לשאול את עצמנו "לְמה", לשם מה. כיצד עלינו להמשיך את אורחות חיינו באופן הראוי והנכון, כדי לתת פשר לחיינו.
יהי רצון שנזכה שבימים האלו, שהם גם ימי הודאה על התקומה, נזכה שתתקיים בנו נבואת הושע: "יקימנו ונחיה לפניו".

רחל קרן ראש בית המדרש במדרשת עין הנצי"ב.

אל יבוא בכל עת אל הקודש

אמר ר' יהודה ברבי סימון: צער גדול היה לו למשה בדבר הזה. אמר: אוי לי, שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו? בכל עת – יש עת לשעה, יש עת ליום, יש עת לשנה, יש עת לי"ב שנה, יש עת לשבעים שנה, יש עת לעולם! … אמר לו הקב"ה למשה: לא כשם שאתה סבור, לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי"ב שנה ולא עת לשבעים שנה ולא עת לעולם. אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס – יכנס, ובלבד שיהא נכנס כסדר הזה.

(ויקרא רבה כא, ז)

מבית המקדש למקדש מעט

בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש, התחיל מצטער. אמר: כמדומה אני שאין אחי יכול לכנוס לפנים מן המחיצה. יש עת לשעה, יש עת ליום, יש עת לשנה, יש עת לשתים עשרה שנה, יש עת לשבעים שנה … אמר ליה הקב"ה: לא כשם שאתה סבור, לא עת ליום, ולא עת לשעה, ולא עת לשנה, ולא עת לשתים עשרה שנה, ולא עת לשבעים שנה, ולא עת לעולם – אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס. התחיל לומר: "תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך" (תהלים י יז). אמר ר' יהושע בן לוי: אם הניבו שפתיו של אדם בתפילה, יהא מבושר שנשמעה תפילתו, שנאמר: "בורא נוב ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיה נז יט). ר' שמואל בר נחמן אמר: אם כיוון אדם לבו בתפלה, יהא מבושר שנשמעה תפילתו, שנאמר: תכין לבם תקשיב אזנך.

(מדרש תהלים [בובר] מזמור י')

משמרת למשמרת

בגלות בבל התחילו לעשות תקנות וגדרים לקדש עצמן במותר להם שלא ליגע באיסור תורה וכבר הוציאוה מן התורה כמו שדרשו רז"ל: "ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי". ובאבות דרבי נתן פרק קמא פירשו: "עשה סייג לדברך כדרך שהקב"ה עשה סייג לדבריו". ויראה לי בביאור זה שהוא הזהיר להיות כל אדם שומר פתחי פיו לתת להם בל יכביד השומעים בהם. וכל שכן כשמדבר בדברי תורה, שלא ידבר בהם אלא בזמן הראוי בשיעור הראוי ובמקום הראוי לו ובדברים הראויים לו, אם מצדו אם מצד השומעים. ובמשלי הערב אמרו על חכם אחד שהיה מאריך בדבריו יותר מדאי ושאלו לו: מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל כך? ואמר להם: כדי שיבינו הפתאים. אמרו לו: בעוד שיבינו הפתאים, המשכילים יקוצו. ואמרו כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו, עניינו, כמו שהקב"ה נתן התורה והמצות והחוקים כפי מה שראוי לאדם לסבול לפי המונח בטבע עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כן יהיו דברי האדם במידה במשקל ובמשורה וכל שכן בדברי תורה.

(בית הבחירה למאירי מסכת אבות פרק א)

דת של תקווה

היהדות היא דת של תקווה, וטקסי התשובה והכפרה שלה הם חלק מתקווה זו. אין אנו נידונים לשאת איתנו אל קברנו את שגיאות העבר שלנו. בכוחנו לחזור בתשובה ולנערן מעלינו. זה ההבדל הגדול בין תרבות אשמה לתרבות בושה. אבל היהדות מכירה גם בקיומה של בושה. ומכאן הטקס המפורט של השעיר לעזאזל, הנדמה כלוקח איתו את הטומאה, את כתם הבושה. רק ביום כיפור ייתכן טקס כזה, כי זהו היום היחיד בשנה שהעם כולו משתתף (לפחות באמצעות נציגות) בתהליך של וידוי, תשובה, כפרה וטהרה. כשחברה שלמה מתוודה על אשמתה, היחידים שבתוכה יכולים להיגאל מן הבושה.

(הרב יונתן זקס)

לבוא אל הקודש / מרים קוצ'יק שפר

הַיְּלָדִים שֶׁלִּי בְּקֹדֶשׁ קָדָשִׁים

(מִי אָמַר שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם דָּבָר)

נִכְנֶסֶת לְשָׁם לְהֵיטִיב שְׂמִיכָה

מִתְפַּלֶּלֶת תְּפִלָּה קְצָרָה

עַל חֲלוֹמוֹתַי וְשִׁבְרָם

יוֹצֵאת אֶל הַקֹּדֶשׁ

צַעֲצוּעִים מְפֻזָּרִים מִתַּחַת שֻׁלְחָן

פֵּרוּרֵי לֶחֶם

פָּנִים מְאִירוֹת בִּמְנוֹרַת הַשֻּׁלְחָן.

בַּמָּקוֹם הַזֶּה

יָשַׁן פַּעַם יֶלֶד קָטָן

(וְנֵר ה' טֶרֶם כָּבָה)

מְכֻוָּץ. מְכֻסֶּה מַרְאוֹת יוֹם יוֹם

הִבְהוּבֵי מְנוֹרָה מְרַצְּדִים זָהָב

בְּעֵינֵי אַיָּלִים מֵתִים וּבְעֵינָיו

הַמְּצֻמְצָמוֹת כְּאֵב

נוֹצוֹת קְטַנּוֹת מִתְעוֹפְפוֹת.

טְלָאִים מַבִּיטִים בּוֹ תְּחִנָּה.

חִרְחוּר אַחֲרוֹן.

יוֹצֵאת אֶל הֶחָצֵר

אֲנִי מִזְבַּח אֲדָמָה

שׁוֹתֶלֶת קוֹרָנִית, זַעְתָּר וְגֵרַנְיוּם

בּוֹעֵר אָדֹם לְזֵכֶר

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד

מַעֲבִירָה מֵאֲדָנִית, עֵץ לִימוֹן

לִינֹק דַּם קָרְבְּנוֹתַי שֶׁשָּׁפַכְתִּי עַד יְסוֹד

סוֹמֶכֶת עָלָיו כַּפּוֹתַי

שֶׁיָּבוֹא דְּרוֹר

לִמְצֹא בּוֹ בַּיִת

וְיָשִׁית בֵּין עַלְעַלָּיו אֶת אֶפְרוֹחָיו.

(משיב הרוח לספר ויקרא, חורף תש"פ)