אחרי מות – ראה מה היו חביבין בניו של אהרן שאחר מיתתן מזכירן הכתוב שמתו כשם שהזכיר למשה אחר מיתתו, משה עבדי מת (יהושע א׳ ב׳).

(אוצר מדרשים, ילמדנו, קונדריס אחרון ממדרש ילמדנו מ״ג)

אדם / דידי מנוסי

אדם מת
הוא חי אחר מותו
הואיל ומעשיו
הנציחו את דמותו
אדם מת
הוא חי אחר מותו
כל עוד יש דור המשך
דוגל במורשתו
– אדם

הוא חי אחר מותו
אם ארץ שאהב
שומרה אהבתו
אדם מת
הוא חי אחר מותו
כל עוד שחבריו
זוכרים זוכרים לזכור אותו

כי מוות
אינו סוף החיים
למרות כאב צורב
למרות הנכאים
כי מוות
אינו סוף החיים
אפילו שבסתיו
שמיים בוכיים
– אדם

הוא חי אחר מותו…

כי מוות
אינו סוף החיים
כל עוד אביב פורש
שדותיו הפרחיים
וכל עוד
שרים עליו שירים
כי השירים אחי
לנצח נשארים
– אדם

הוא חי אחר מותו
אם ארץ שאהב
שומרה אהבתו
אדם מת
הוא חי אחר מותו
כל עוד שחבריו
זוכרים זוכרים לזכור אותו

הוא חי אחר מותו
כל עוד שחבריו
זוכרים לזכור אותו
וכל עוד
שרים עליו שירים
כי השירים אחי
לנצח נשארים
– אדם

ספר ויקרא: קרבת ה' – תשוקה וסכנה

שלומית רביצקי טור-פז

לכל פרשת שבוע עלילה, סיפור וגיבורים משלה. אולם, כאשר מרימים לרגע מבט מן הפרשה עצמה ומבקשים להתבונן בחומש כולו, ניתן להבחין בקו סיפורי מוביל, בציר עלילה מרכזי, בגיבורים וגיבורות, בהתחלה, אמצע וסוף. יתירה מזאת, בכל אחד מן החומשים אפשר לאתר רגעי שיא מובחנים, כאלה אשר החומש כולו מתחלק בין 'לפני' ו'אחרי' התרחשותם. רגע השיא של חומש בראשית הוא כנראה עקידת יצחק. רגע השיא של חומש שמות הוא מן הסתם מעמד הר סיני ומעשה העגל. רגע השיא של ספר במדבר הוא אולי האדמה שפותחת את פיה ובולעת את קרח ועדתו. אבל מה לגבי ספר ויקרא? האם יש בכלל סיפור עלילה שסביבו נטווה החומש?

הרייטינג המודרני של ספר ויקרא איננו גבוה. אנו רגילים לקרוא בו כספר חוקים ולא כספר סיפורים. במדרש (ויקרא רבה) ובמסורת זהו הספר הראשון שמוגש לילדים צעירים, בבחינת "יבואו טהורים [ילדים שלא חטאו] ויתעסקו בטהרות [דיני קורבנות טהורים]". במציאות המודרנית, לעומת זאת, מדובר בספר קשה ללמידה, רחוק מן החיים בהעדר בית-מקדש, ושונה מהעולם הערכי והאתי המוכר לנו. בבתי-ספר רבים דוחים את לימוד חומש ויקרא לאחרי חומש במדבר. אני מבקשת לטעון כי גם חומש ויקרא, כחומשים שלפניו, מספר סיפור. מרבית פרקיו ופרשותיו מהווים אקספוזיציה לסיפור המרכזי ולרגע השיא או עוסקים בהשלכותיו.

ומהו אותו אירוע? מותם של שני בני אהרון המתואר בפרשת שמיני. פרשתנו, פרשת אחרי מות, נושאת בשמה את זיכרון האירוע הקשה השורה כענן כבד על הספר כולו, ובכך היא מחלקת כבר בכותרתה את הספר למה שהיה "לפני מות", ולמה שמתרחש "אחרי מות".

ראשיתו של הסיפור בשלוש הפרשות הראשונות של ספר ויקרא. שבעה ימים הכינו עצמם הכוהנים שומרי משמרת ה' ליום השמיני, שבעה ימים של 'הסגר' בפתח אהל מועד, לא ממש במחנה ולא לגמרי במשכן. מעשים מועטים והמתנה מרובה. והנה, מגיע סוף-סוף היום השמיני המצופה, בו עתידים הכוהנים לראות את כבוד ה' ולהתחיל לשרת בקודש. כמו תינוק הבא בקהל ובברית ביום השמיני לחייו; כמו כלה וחתן המתחילים את חייהם כזוג לאחר שבעת ימי משתה, ולהבדיל, כמו אבל המסיים את שבעת ימי האבל ונדרש לחזור ל(חלק מ)שגרת חייו. הפרשות הראשונות של החומש בונות את המתח. כל-כך הרבה ציפיות ותקוות מוטלות על כתפי הכוהנים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ" (ויקרא ח 35). ואז מגיעה הנפילה. בא השבר. מוות בבית ה': "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ… וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'… וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". (י 1-3)

אם נרחיק מעט את העדשה מהסיפור עצמו, נראה כי הצל שהוא מטיל מתפשט אל ספר ויקרא כולו. ספר 'תורת כהנים' מכיל ביחד עם הנחיות העשה והאל-תעשה של עבודת הכוהנים גם את האופציה של אי-הציות או הציות השגוי. לצד השירות לפני ה' ישנו גם המוות לפני ה'. אם עד פרשת שמיני, הוצגו המזבח והקרבן כמקום וכאופן הכפרה עבור חטאים ושגגות שהתרחשו מחוץ למשכן, הרי שכעת מקום הקודש הוא גם מקום הסכנה, מקום החטא הוא גם מקום העונש. כעת, סכנת המוות המרחפת על ראש הכוהנים מהווה את ההצדקה להנחיות עבודת המקדש בהן הם מתחייבים. חשש זה מובע בפי משה החושש לגורל אחי נדב ואביהוא: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ… וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ" (שם 6-7). החשש מובע גם בפי הקב"ה לאחר שלכאורה מסתיים סיפור האש הזרה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ… וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (שם, 8-9).

המשכו של סיפור העלילה של ספר ויקרא בחוויה המתקנת של הכוהנים לאחר טראומת היום השמיני. כעת תפקיד הכוהנים הוא להשיב אל החברה את המצורעים, הזבים, הנידה. שבעת הימים שהולידו ביום השמיני את ההרחקה של אחיהם, יולידו מעתה את שבעת ימי הקבלה והשיבה אל החברה. מערכת היחסים בין הכוהנים ובין הקב"ה היא כזו שיש לבנות עתה מחדש. לולא דמסתפינא, הייתי אומרת שהקב"ה מתמודד עם 'משבר האמון' שבפרשתנו ונאלץ 'להתאמץ' כדי לחזור ולייצר את אופציית ההתקדשות וההתקרבות כבראשונה. לאחר פרשת נדב ואביהוא מקפיד הקב"ה להסביר את עצמו ואת טעם דרישותיו: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (י9), וכן, " כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (י"א 45). מסר הממשיך לאורך כל הפרקים שלאחר מכן ומתעצם בפרשת קדושים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (י"ט2).

פרשת אחרי מות היא חלקו השלישי של הסיפור. מטריית האבל על נדב ואביהוא פרושה על הכול. כאמור, העולם של ספר ויקרא מחולק ל'לפני' המוות ול'אחריו', והפסוקים חוזרים ומזכירים לנו את האבל, כאילו לאחר יד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (שם ט"ז1). והקב"ה מזהיר-מבטיח באופן חוזר ונשנה- "וְלֹא יָמוּת". כך בפסוק השני של פרשתנו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (שם, ט"ז2). הצורך לדבר במוות הזה, 'אחרי-מות קדושים אמור', נמשך ומוזכר אף בחומש במדבר: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם" (ג4). לא רק מוות וכליה מקומיים היו כאן, אלא אובדן הזרע וההמשכיות. אלה מצטרפים ל'אבדן התמימות' שאפפה את הדרישות מן הכוהנים לפני המעשה. עולם הקודש והקרבנות אפוף בענן המוות השורה מעל המשכן. גם בהמשך הדורות, יבואו הקודש והסכנה זה עם זה. קורח ועדתו יבלעו באדמה (במדבר טז, שם האיש הזר מחליף את האש הזרה), ארון הקודש יכה בבחורי פלשתים (שמואל א, ה-ו) וגם בבכירי ישראל (שמואל ב, ו'). ההיצמדות לדבר השם וסכנת האקסטזה המובילה לאש זרה הופכים לחלק מהד.נ.א היהודי.

בבואנו לדון בהתחדשות עבודת ה' בימינו, אנו מבקשים להאמין ששני הצדדים לברית עשו דרך מאז משבר האמון של ספר ויקרא. אנו מבקשים לבוא אל הקודש, מבקשים קרבת אלוקים, אך גם ערים לחרדת הקודש הדרושה לעבודת השם ולסיכון האש הזרה שבה, "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ויקרא י3). והקב"ה, שגם הוא ניחם על אותו היום השמיני והתעצב אל לבו, רוצה את קרבת האדם ולא חפץ במיתתו, "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (במדבר יא 29).

עו"ד שלומית רביצקי טור-פז היא מנהלת המרכז ללאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה. עמדה בראש בית המדרש 'אלול' וניהלה בשותפות את מכון 'עתים', חברת קיבוץ כפר עציון ואם לחמישה.

וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת; גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

(ויקרא טז, ח-י)

ואבותינו סיפרו לנו במשנתם את מעשה ה' כי נורא הוא, וזהו עניין 'עזאזל' שנכתב למעלה, כי מילה זו כוללת עניין השנוי במשנתנו, שמילת עזה תואר לרוח, כמו 'רוח קדים עזה' (שמות יד, כא)

ולפי שהה"א אינה נחה באמצע תיבה, נתחלפה באל"ף, ומילת 'זל' גם היא תואר לרוח פתאומי קשה מאד המפרק בניין אדם כרגע, ורוח זה מצוי במדינת ארבי'ה (ערב), שעליו נאמר 'ורוח זלעפות מנת כוסם' (תהלים י"א, ו) ועף וממית כרגע, ואם כן בדרך הטבע הנהוגה, כל שכן כשיוצא בדרך פלא, ואם כן עזאזל מורכב מן 'עזה' ו'זל', כלומר רוח עזה של זל, שכדוחפהו לאחוריו רוח עזה מלפני ה' ומפרק עצמות השעיר, ולא ישאר עצם אל עצם, שהוא מדרך הנפלאות לרמוז על מחיית עוון בית ישראל, וכן תירגם יונתן בן עוזיאל: 'וידחפיניה רוח זיקא מן קדם ה' וימות'.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו – ויקרא טז, כב)

…כל אחד מאתנו הוא בבחינת "שעיר". ניתן לו כוח ההתנגדות; והוא מוכשר להתנגד בעוז לכל דרישה שהוטלה על רצונו. וערכם המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כוח זה. בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו. בידינו להיות בבחינת 'שעיר לה": להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים, המפתים אותנו לסור מעל ה'. או בידינו להיות בבחינת 'שעיר לעזאזל': להפעיל את כוח ההתנגדות על-ידי סירוב לשמוע בקול ה'.

(הרש"ר הירש ויקרא טז, י)

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ.(ויקרא יח, כה)

והארץ לעולם עומדת – אמר ריש לקיש: כל מה שברא הקב"ה באדם, ברא בארץ. האדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש, שנאמר 'וראש עפרות תבל'; אדם יש לו עיניים והארץ יש לה עיניים, שנאמר 'ויכס את עין כל הארץ'; אדם יש לו אזנים והארץ יש לה אזנים, שנאמר 'והאזיני ארץ'; אדם אוכל והארץ אוכלת, שנאמר 'ארץ אוכלת יושביה היא'; אדם שותה והארץ שותה, שנאמר 'למטר השמים תשתה מים'; אדם מתגעש והארץ מתגעשת, שנאמר 'ותגעש ותרעש הארץ'; אדם משתכר והארץ משתכרת, שנאמר 'נוע תנוע ארץ כשכור'; האדם מקיא והארץ מקיאה, שנאמר 'ותקיא הארץ את יושביה'; אדם יש לו ידיים והארץ כן, שנאמר 'והארץ רחבת ידים'; אדם יש לו טבור והארץ כן, שנאמר 'היושב על טבור הארץ'; אדם יש לו ירכיים והארץ כן, שנאמר 'וקבצתים מירכתי ארץ'; אדם יש לו רגליים והארץ כן, שנאמר 'והארץ לעולם עומדת', עומדת ומעמדת תפקידה, רבי אחא אמר מזוניה, והארץ לעולם עומדת, אלו ישראל, שנאמר 'כי תהיו אתם ארץ חפץ'.

 (ילקוט שמעוני קהלת פרק א, רמז תתקסז)

נטמאו הגויים… ותטמא הארץ – בדרך כלל הדברים אמורים בכל כדור הארץ – מבחינת יחסו לאנושות; כי הארץ כולה קרויה "אדמה"; וכשמה כן היא – יסוד להתפתחות האדם… ברכת הארץ תלויה בדרגתו המוסרית של האדם. הואיל והארץ היא "אדמה", הרי היא ארורה בעבור האדם (עיין בראשית ג, יז); האדמה שלקחה את דמי האח מידי רוצחו – לא תוסף תת כוחה לו (עיין שם ד, יא-יב)… והשחתת הדרך של מין האדם גוררת את כל חי לאותה השחתת דרך… הנה זה היחס שבין התנהגותו המוסרית של האדם לבין כדור הארץ בכללו, אך הקב"ה קבע קשר אמיץ הרבה יותר בין ישראל לבין ארצו; שהרי שני אלה נבחרו להיות כלי מלאכה לתחייתו המוסרית של מין האדם… הארץ קיפחה את תכלית קיומה – אם החברה שעליה השחיתה דרכה וקיפחה את תכלית קיומה. משום כך אוכלוסייה מושחתת מבחינה חברתית ומוסרית – אין לה עתיד בארץ הזאת.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה'.

(ויקרא י"ח, ה') 

כבר היה ר' ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת? 

… נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה שהיא אחד ממאתיים וארבעים ושמונה איברים שבאדם דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת.

רבי יוסי בר' יהודה אומר (שמות לא, יג): את שבתותי תשמורו יכול לכל ת"ל אך חלק רבי יונתן בן יוסף אומר (שמות לא, יד) כי קודש היא לכם היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה 

ר' שמעון בן מנסיא אומר (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו (ויקרא יח, ה) 'וחי בהם' – ולא שימות בהם.

 (בבלי יומא פה, ע"ב)

וטעם ושמרתם את חקתי ואת משפטי. לבאר שהם חיים לעושיהם בשני עולמות כי המבין סודם חי העולם יחיינו ולא ימות לעולם על כן כתוב אני ה׳‎ אלהיכם כאשר פירשתיו:

(אבן עזרא שם, שם)

וחי בהם.ת"א ויחי בהון לחיי עלמא, וממקומו הוא מוכרע שעל חיי הנפש ידבר, כי איך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כלו' שבשמירת החקים והמשפטים שבתורה יחיה האדם יותר מבשמירת חוקי שאר אמונות, וה"ז דבר נגלה הכזב, כי לא יחיה שומר התורה חיים הגשמיים יותר ארוכים מזולתה, אבל אין ספק שעל חיי הנפש ידבר, ולא על חיי הגוף, והוא אחד מן המקומות שהוזכר שכר הרוחני בתורה(ר"י אלבו).

 (הכתב והקבלה שם,שם)

"כתוב בעיפרון בקרון החתום" – דן פגיס

כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני

"אחרי המלחמה הזאת יישטף העולם, לא רק בזרם של הומניזם, אלא גם בזרם של שנאה." ואז ידעתי: אני אצא לקרב נגד השנאה.

22 בספטמבר 1942. אדם צריך לחיות עם עצמו כאילו הוא חי עם עם שלם. ואז הוא לומד להכיר בתוך עצמו את כל התכונות הטובות והרעות של האנושות. ורק אם ילמד לסלוח לעצמו על התכונות הרעות, יוכל גם לסלוח גם לאחרים. וזאת אולי המשימה הקשה ביותר שאדם יכול לקחת על עצמו; אני רואה את זה שוב ושוב אצל אחרים (בעבר גם אצלי, אבל עכשיו כבר לא): הקושי לסלוח לעצמם על טעויות וכישלונות. ובראש וראשונה: להודות בטעויות וכישלונות.

(מתוך: יומנה של אתי הילסום, "השמים שבתוכי", עמ' 133)