"…וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'"

(ויקרא י"ט, י"ח)

אלו דברים שאין להם שיעור | אורית קלופשטוק

בְּכָל בֹּקֶר אֲנִי מַחְתִּימָה

כַּרְטִיס

לְתַקֵּן עוֹלָם. רְאֵה אֱלֹהִים,

בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ חֲסֵרִים

וַאֲנִי רַק עוֹבֶדֶת סוֹצְיָאלִית

אַחַת

וְאֵין לִי שִׁעוּר קוֹמָה

לְתַקֵּן כָּל זֶה.

אֲנִי הוֹלֶכֶת בִּשְׂדוֹתֶיךָ, מַנִּיחָה

לֶקֶט, פֵּאָה וְשִׁכְחָה

וְאֵין לִי קֶרֶן

וְאֵין לִי פֵּרוֹת,

רַק תּוֹרָה שֶׁנָּתְנוּ לִי הוֹרַי,

מַפַּת דְּרָכִים

כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

 מתוך ספרה: 'לא יכולתי לרשום את זה בתיק – שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית' הוצאת פרדס, 2020

איך מתגברים על השנאה ומגיעים לאהבת ה"רֵעַ"?

קארן שוחט

לעילוי נשמות הורי ז"ל אבי מורי יצחק בן ניסן ושרה ואמי מורתי לאה בת רחל ואברהם צבי

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה': (ויקרא יט, יז–יח)

פסוקים אלה מפרשת "קדושים" מביאים  סדרה של מצוות, רובן מכוונות אל הרגש.  יש הנחה ששנאה יכולה להתהוות בין שני אנשים ואיתה גם רצון לנקום. אנחנו מצווים לרסן את השנאה ולהגיע לאהבה.  האם זה אפשרי? האם התורה מצווה אותנו על הרגש?

הרב נפתלי הרץ ויזל  בפרושו "הבאור" טוען שלא, ומתרגם את מצוות הרגש למצווה מעשית:

"…גם אין לצוות על אהבה או על שנאה, שאין האדם מושל עליהן…ובא הלל הזקן ופרש הדבר: "מה דעלך סני לחברך לא תעביד", שעל כל פנים לא תעשה לו דבר שאם יעשנו לך תצטער…".

הרבה פרשנים אחרים סוברים שבהחלט שאנחנו מצווים על הרגש.  רש"י, למשל

"לא תקם. אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, אָמַר לוֹ לָאו, לְמָחָר אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְּךָ, אָמַר לוֹ אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי, זוֹ הִיא נְקִימָה; וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי אֶת קַרְדֻּמְּךָ, אָמַר לוֹ לָאו, לְמָחָר אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, אָמַר לוֹ הֵא לְךָ, אֵינִי כְמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי, זוֹ הִיא נְטִירָה, שֶׁנּוֹטֵר הָאֵיבָה בְּלִבּוֹ, אַעַ"פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם"(ספרא; יומא כ"ג)

על מנת להבחין בין "לא תיקום" לבין "לא תיטור", רש"י מפרש את "לא תיטור" כמצווה שבלב.

הפרשנים נוטים לסייג את מצוות "ואהבת לְרֵעֲךָ כמוך".  רשב"ם טוען ש"רֵעֲךָ" לא כולל את הרשעים.  מספר פרשנים (למשל רמב"ן) טוענים ש"כמוך" פירושו "כמו" אבל לא באותה מידה ומציינים שעל פי רבי עקיבא במצב של פיקוח נפש, אדם אמור להעדיף את חייו הוא על חיי הזולת.

איך מגיעים לאהבת ה"רֵעַ"?

ראשית כל, דרך המעשים.  אפשר לפרש, כמו הרב נפתלי הרץ ויזל, שמצוות "ואהבת" היא מצווה מעשית בלבד, אך אפשר לפרש שהתורה מְצווה על הרגש ומנחה אותנו לעשות מעשים שיובילו לאותו רגש. אם נעשה טוב לזולת נגיע לאהוב אותו, כדברי בעל ספר החינוך (בקונטקסט אחר, מצווה טז), "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" .

שנית, דרך תיקון המצב. ר' יוסף בכור שור אומר שחשוב לתקן את המצב קונקרטית אם אפשר.  למשל אם אדם לקח מאיתנו כלי עבודה, יש לקחת אותו בחזרה ממנו.   גם רשב"ם וגם רמב"ן מדברים על תיקון דרך דו-שיח, הוכחת הזולת. עלינו לגשת לאדם שפגע בנו ולהגיד לו שנפגענו. רמב"ן טוען שאם אדם יוכיח את חברו והחבר יתנצל אז ישכך הכעס. נראה לי שעצם קיומה של תקשורת כלשהי משפר יחסים בין אנשים. הייתי מוסיפה שבמידה שהאדם שפגע בנו אינו מסוגל לקבל תוכחה אפשר להיעזר גם בדרך של  סיפור  הפגיעה לאדם ניטרלי, בעילום שם על מנת להימנע מלשון הָרַע. עצם הדיבור על הרגש מווסת וממתן אותו. 

גישה שלישית היא להתבונן על ולהתחבר אל מגוון הרגשות שבתוכינו.

"ואומר לך הקב"ה – תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עמו ותשאיל לו בשביל אהבתי ולא תקום, ומתוך כך יבא שלום ביניכם." (רבי יוסף בכור שור)

אם האדם יסתכל על מכלול רגשותיו הוא יראה שהשנאה כלפי האדם שפגע בו מתגמדת מול אהבתו כלפי הקב"ה וכך הוא יוכל להתנהל ללא טינה מול אותו אדם מתוך אהבתו לקב"ה. נראה לי שהאדם האוהב את הקב"ה גם מרגיש אהוב על ידי הקב"ה ולאדם המרגיש אהוב קל יותר לגייס אהבה כלפי הזולת.

ה"חזקוני", כנראה בעקבות ה"בכור שור" כותב:

"לפיכך אמר הקב"ה תנצח האהבה שיש לך עמו את השנאה שיש לך עמו ומתוך כך יבא שלום בעולם."

ההקבלה הלשונית מבליטה את ההבדלים בין דעותיהם של שני הפרשנים. כמו "בכור שור",  גם "חזקוני" מציע לנו להסתכל פנימה על מכלול של רגשות, אבל כאשר "בכור שור" מפנה אותנו למכלול רחב כולל רגשות כלפי האלוקים, "חזקוני" מפנה אותנו לרגשות כלפי אותו אדם שפגע בנו.  הוא מניח שיש בנו גם אהבה וגם שנאה כלפי אותו אדם ואם ניתן לאהבה להתגבר, יבוא שלום לא רק בין הפוגע לנפגע אלא גם בתוך העולם. נראה שהוא מרמז על שלום בין עמים.

מאין יכולה לנבוע אותה אהבה?

ראשית כל, אסייג ואומר שלדעתי, כפי שהרשב"ם אומר, לא נכון לאהוב כל אדם. יש אנשים רשעים שאסור לאהוב אותם, אבל נראה לי שקבוצה זו די מצומצמת.

פרופסור נחמה לייבוביץ (עיונים חדשים בספר ויקרא מהדורה 13) טוענת שפשט הפסוק שונה מדברי הרשב"ם:

"אבל אף על פי שהרשב"ם נחשב לפשטן גדול בכל פרושו לתורה ספק גדול הוא-ולמעלה מספק- אם כיוון כאן לפשוטו של מקרא כי מלבד מה שאין כל רמז בפסוק לחלוקה כזו בין צדיק לרשע, הנה אין כמלת "רֵעַ" ביטוי כולל ומקיף כל אדם."

היא מוסיפה הוכחה לכך שהמילה "רֵעַ" כוללת גם לא-יהודים,

"ולסוברים שמלת "רֵעַ" מתייחסת לאדם מישראל כבר ניתנה תשובה ניצחת בספר שמות (יא,ב):            "וישאלו איש מאת רֵעֵהוּ ואשה מאת רְעוּתָהּ כלי כסף…" ושם הלוא בוודאי הכוונה למצרי ולמצרייה".

(מדובר בפסוק בו בני ישראל מצווים לשאול כלים יקרים משכניהם המצרים ולהוציא את אלה ממצרים על מנת להתעשר ולנצל את מצרים.)

נ. לייבוביץ (באותו מאמר) מביאה את דברי הרב נפתלי הרץ ויזל שמפרש את "כמוך" כ "הדומה לך" ומרחיבה,

"ויש להביא סיוע לדבריו מפסוק לד בפרקנו:

(י״ט  ל״ד) "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם":

"ואילו הייתה מלת "כמוך" מורה על מידת האהבה וחוזקה, היה המשך הפסוק בלתי מובן…אבל יפה יתפרש ההמשך אם נפרש "כמוך" כאחד הזקוק לאהבה כמוך, כאחד הצמא למעשה החסד והאהבה שתעשה עמו, שהרי אתה מתוך עברך ומתוך מה שעבר עליך בעבדות וגרות יודע את צרת מי שנמנעה ממנו בעת דחקו."

לדעתי, כשאנחנו שונאים בן אדם, עלינו להוכיח אותו ואם אפשר, להחזיר את המצב לקדמותו.   לאחר מכן עלינו להיזכר שהזולת סבל כמונו, ומתוך הסבל של עצמינו עלינו להתחבר לסבל שלו ולהגיע לאמפתיה ולאהבה, גם אם אותו אדם שונה מאיתנו או גרוע מכך, אם הוא שייך לעם שמנהיגיו שונאים אותנו.  "ומתוך כך יבא שלום בעולם." 

"שפתי כהן" (על התורה) מציע לנו דרך לפתח אמפתיה בפירושו על פסוק מספר דברים.

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן": (דברים טו,ז)

"לא תאמץ את לבבך. לא תתן ללבך חוזק ואומץ. לפי שעל כרחך כשתראה העני ובפרט אם הוא מבשרך ודמך ודאי שירך ויחלה לבך עליו ואתה נותן לו [ללבך] אומץ וחיזוק כדי שתתאכזר עליו." (שפתי כהן)

אכן מאד כואב להרגיש את הסבל של הזולת ולכן אנחנו נוטים לתת "אומץ וחיזוק" לליבנו על מנת להתגונן מול אותו כאב. עם זאת חובה עלינו להוריד את ההגנות ולהתחבר לרגש הטבעי של רחמים. ההתחברות לרגש הטבעי שלנו, למרות הכאב הכרוך בכך, היא אולי המפתח להבאת שלום בעולם.

ד"ר קארן שוחט היא פסיכולוגית קלינית המקבלת בקליניקה הפרטית במודיעין.

לא רק אהבת האל

בפרק הפותח את פרשת קדושים יש שתי מצוות מרשימות במיוחד: אהבת הרֵעַ ואהבת הגֵר. את שניהם אנו מצווים לאהוב "כמונו". "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'", לשון המצווה הראשונה (ויקרא יט, יח). "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ", אומרת המצווה השנייה, וממשיכה: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם. וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שם לג-לד).

המצווה הראשונה מזוהה לפעמים עם "כלל הזהב", המשותף לכל התרבויות. זו טעות. כלל הזהב שונה ממצוות אהבת הרע שבתורה. בניסוחו החיובי הוא קובע "נהג בזולת כפי שאתה רוצה שהוא ינהג בך"; ובניסוח השלילי, בלשונו של הלל, "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". כללים אלה, אין עניינם אהבה. הם עוסקים בצדק, או ליתר דיוק במה שהפסיכולוגים האבולוציוניים מכנים "אלטרואיזם הדדי". התורה אינה אומרת "היה נחמד כלפי שכנך, למען יהיה הוא נחמד כלפיך". היא אומרת "ואהבת לרעך". זהו דבר שונה, חזק הרבה יותר.

המצווה השנייה רדיקלית אפילו יותר. הגר-התושב אינו מבני ישראל. הוא זר. רוב האנשים ברוב התרבויות ברוב התקופות פחדו מהזר, שנאו אותו ולא-פעם פגעו בו. יש מונח המציין זאת: קְסֶנוֹפוֹבּיה. כמה פעמים שמעתם את המונח המציין את ההפך, קְסֶנוֹפִיליה? הניחוש שלי: אפס. בדרך כלל אנשים לא אוהבים זרים. על שום כך, במעט בכל פעם שהתורה חוזרת על ציווי זה – 36 פעמים, לדברי חז"ל – היא מוסיפה הסבר: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". אינני מכיר עוד אומה אחרת שהולדתה כאומה הייתה בשעבוד ובגלות. אנחנו יודעים מבשרנו מהו להיות מיעוט פגיע. לכן אהבת הגר מרכזית כל כך ביהדות ושולית כל  כך במערכות אתיות אחרות.  אבל גם כאן, במצווה הזאת, התורה אינה מדברת על "צדק". ישנה מצווה לנהוג בגרים בצדק, אך זו מצווה אחרת: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ). אבל כאן התורה מדברת לא על צדק אלא על אהבה.

שתי מצוות אלו מגדירות את היהדות כדת של אהבה – לא רק אהבת האל ("בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"), אלא גם אהבת האנושות. כשהעמידה היהדות את העיקרון הזה, היה בכך חידוש שבכוחו לשנות עולם.

(הרב יונתן זקס לפרשת קדושים, במאמר שהתפרסם בעיתון 'ישראל היום' 2018)

הקדושה – תדר מוסרי של החיים

על פי התורה אל הקדושה מגיעים מתוך חיבור עמוק עם החיים עצמם, דרך התערות והשתתפות פעילה בחיי החברה ובאתגרים המוסריים שהם מביאים לאדם. הקדושה מושגת מתוך חיבור מלא לחיים., ומתוך יחס בריא ומוסרי לאנשים אחרים, לעצמנו ולבריאה כולה.

הציווי הכללי מתפרט למגוון רחב של מצוות שונות, כדי לסמן את הכיוון לדרך שעלינו לעשות כדי להיות קדושים. דווקא הניסוח המעורבב של ציווים רבים שלכאורה אין ביניהם קשר, מבהיר לנו שאין מדובר בסט של פעולות או מצוות מסוימות שהופכות אותנו לקדושים, אלא בתדר מוסרי של חיים שעלינו להיות מסוּרים ומחויבים לו.

יותר מכך: הקדושה כאן אינה הישג אישי של יחידי סגולה, וגם לא עניין השייך רק למעמד הכוהנים והמקדש, אלא הבסיס שעליו עומדים כל חיינו האישיים והחברתיים. להיות קדושים זה לא רק מעלה רוחנית, אלא דרישה מוסרית בסיסית.

האתגרים וההתמודדויות שמביאים עימם החיים החברתיים – מערכות היחסים, קשיי פרנסה, החיכוכים והמאבקים הבין-אישיים – כל אלה גורמים לפעמים לחשוב ולהרגיש שהחיים בחברת בני אדם מושכים כלפי מט ושהדבר הנכון הוא להתנתק ולהתרחק.

התורה מלמדת אותנו שפעמים רבות זה הפתרון הקל, ובאמת לא שם נמצאת הקדושה. להפך: המפתח לקדושה טמון דווקא בבחירה האמיצה להיות חלק, לצלול אל תוך החיים, להתערות בחברה – ושם לכוון עצמנו תמיד אל התדר של הקדושה.

(כוכבה (כוכי) כהן בספרה 'גם אני חולמת כמו יוסף')

וָחַי בָּהֶם / מיכל כוכבא-כהן

מָה אוֹמְרִים, אֵיךְ מְדַבְּרִים

כְּשֶׁהַתְּחוּשָׁה שֶׁהַמִּלִּים הֵן אִלְּמוֹת

אֵיךְ מְחַבְּקִים וּמַיְשִׁירִים הַמַּבָּט

מָה עוֹשִׂים אַחֲרֵי מוֹת?

אֵיךְ חוֹזְרִים לָלֶכֶת, מָה עוֹנִים

אֵיךְ שׁוֹמְרִים בִּקּוּרִים בַּחֲלוֹמוֹת

מָתַי הַחִיּוּךְ הוֹפֵךְ לַאֲמִתִּי

אֵיךְ נוֹשְׁמִים שׁוּב אַחֲרֵי מוֹת?

אֵיךְ מַזְמִינִים, מָתַי מְבַקְּרִים

כְּשֶׁהַלְּבָבוֹת מַחֲסִירִים פְּעִימוֹת

אֵיךְ מַנְכִיחִים "אַתֶּם בַּמַּחֲשָׁבוֹת"

אֵיךְ מְנַחֲמִים אַחֲרֵי מוֹת?

אֵיךְ חוֹזְרִים לִחְיוֹת בְּאֶרֶץ גְּזֵרָה

אֵיךְ מַחֲזִיקִים דְּמָעוֹת מְאַיְּמוֹת

אֵיךְ בָּאִים אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּנֶפֶשׁ פְּצוּעָה

מִי יַתְוֶה אֶת דֶּרֶךְ אַחֲרֵי מוֹת?