וְלָקַח

אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם

וְהֶעֱמִיד

אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְנָתַן

אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת

גּוֹרָל

אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל.

(ויקרא

טז, ז-ח)

וגורל אחד לעזאזל. כתב ר"א בן עזרא: כשתגיע לשלשים ושלש תדענו. וצריך פי' לפירושו: לשלשים ושלש, היינו גלעד דכתיב

בפרשת 'ויצא יעקב' ואותה תיבה יש בה משמעות; ב' תיבות גל עד. שהגל עד בדבר.

וג"ל בגימ' שלשים ושלש.

והכא נמי לעזאזל יש בו משמעות ב' תיבות. לעז אזל

כלומר לשעיר ההולך המדברה ולכך קראוהו שעיר המשתלח.

(פירוש בעלי התוספות

שם, שם)

אחרי מות קדושים / בלה שור

עמדנו

שם

זהים

שנינו

הוא

ואני

עצרנו

את נשימתינו

בדקה

הגורלית

יצא

הוא לאלוהים

אני

לעזאזל

כנראה

יש

לשעיר מזל

כמו

לבן אדם

מובן

בן אדם

לא

מישראל

אני

כאיש

שכולו

שעיר

נבחרתי

למה

שנבחרתי

כבר

לפני הלידה

נבחרתי

ידעתי

משמועות

משמעות

גורלי

אבל

בלעדיי

לא

היתה

עבודת

היום

שבת

שבתון

הנורא

והאיום

 נבחרתי אני

גם

שעיר לאלוהים

דרך

עזאזל

ואני

מוכן כולי

למות

על

קידוש ה'

"קדשים תהיו"

גילי זיוון

הדברים מוקדשים לזכרו המבורך של אבי, דוד מבצרי,

שהלך לעולמו לפני חודש בז' ניסן.

לפני שמונה שנים כתבתי לעלון "שבת שלום" על פרשת

"קדושים". הכותרת של דבריי הייתה "קדֹשים תהיו" – על משמעות

המצוות ואחריות האדם. ניתחתי במאמר ההוא את שתי הגישות המגולמות בדברי רש"י

ובדברי הרמב"ן למילים "קדושים תהיו". רש"י

מייצג את הקו הטוען כי הקדושה היא תוצאה של שמירה על איסורי עריות ("פרושים תהיו"),

ואילו הרמב"ן רואה בציווי "קדושים תהיו"

הוראה מרחיבה הדורשת מהאדם לעשות מֵעֵבר לציווי ההלכתי הפורמָלי.

כפי שהוא מסביר גם בספר דברים את הציווי "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח). "…גם

באשר לא צוך – תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו,

כי הוא אוהב הטוב והישר".

מייסדי הקיבוץ הדתי ראו בפירושו של הרמב"ן

אסמכתא לתפיסתם אשר טענה כי הסוציאליזם והקומונה החברתית היא אתגר דתי. אחד מראשוני

המנסחים של גישה זו היה ר' ישעיהו שפירא, המכונה "האדמור

החלוץ":

מי שרוצה לקיים את התורה

בשלמות, אי אפשר לו להסתפק בשמירת הדינים המפורשים […] עכשיו, כשאנו חוזרים לארצנו

ורוצים ליצור כאן חיים יהודיים מקוריים […]. עלינו ליצור כאן צורת חיים שתהיה מותרת

לא רק מצד הדין, כי אם גם מצד ה"קדושים תהיו" וגם "ועשית הישר והטוב".

("ועשית הישר והטוב", בתוך "ילקוט

מאמרים על רעיון תורה ועבודה" ירושלים תרצ"א, עמ' 43-38)

לפני שלושה שבועות, שעות ספורות לפני ליל הסדר, קמנו מ"השבעה"

על אבי, דוד מבצרי, שהכול קראו לו "מושבניק". הוא היה בין מקימי קיבוץ עין

צורים בגוש עציון (סתיו 1946) שנשבו בשבי

הירדני לאחר נפילת הגוש ועם חזרתם ארצה הקימו מחדש את קיבוץ עין צורים בשפלת שפיר

(אביב 1949). כל חייו עסק אבי ביישובה

של הארץ. מילא תפקידים כלכליים וחקלאיים בקיבוצו ובהתיישבות כולה. זכה להיות בין מובילי

גידול הכותנה בארץ ואף ניהל את המנפטה הדרומית, תמך בהקמת יישובים חקלאיים בדרום הר

חברון ובגוש עציון וזכה לפעול למען הקמת יקבים ושבעה מאגרי מים בדרום הארץ ובנגב. ובכל

העשייה הארצית כל כך, כשרגבי אדמה הם הבושם האמיתי של חייו, לרגע לא הזניח את היסוד

האנושי. 'צדקה היא המצווה החשובה ביותר' שמענו ממנו לא פעם. פרשת "קדושים"

על מצוותיה החברתיות והחקלאיות מתאימה יותר מכל לתיאור עולמו של אבי.

בפרק יט אנו קוראים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא

תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר. וְלֶקֶט קְצִירְךָ – לֹא

תְלַקֵּט וְכַרְמְךָ – לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ – לֹא תְלַקֵּט: לֶעָנִי וְלַגֵּר

תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"

(פס'

ט-י). אמנם מצוות אלו אינן מתממשות כלשונן בחקלאות המודרנית, אך על רוחן הקפיד אבי

בכל מאודו. לא רק שבאורח חייו הקיבוצי תמך ברווחת חבריו לקהילה ומימש בכך את המעלה

הגבוהה ביותר של מצוות הצדקה לפי הרמב"ם ("מעלה גדולה שאין למעלה ממנה – זה

המחזיק ביד ישראל שֶׁמָּךְ […] עושה עמו שותפות […] עד שלא ייפול ויצטרך"

(משנה תורה, הלכות מתנות עניים, פ"י הלכה י'), אלא אף פעל באופן אישי לגיוס כספים למען חברים שנפלו כלכלית,

כורם שפשט את הרגל, או קרוב רחוק שאיבד את רכושו.

דרישה נוספת הנזכרת בפרשתנו

גם היא מאבני היסוד של אבי. "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (שם, טו). פסוקים אלו מכוונים אל השופטים היושבים

במשפט. התורה דורשת מהם שלא להיות מושפעים מהטיות חברתיות ביושבם

בדין. עליהם לשפוט בצדק את העשיר, אשר לרוב יש נטייה להקל בעונשו ולהתהדר בקרבתו, ובאותה

מידה לא לסלוח בקלות רבה מִדַי לעני אשר מעורר רחמים בלב שופטיו. הכוח לחרוץ משפט ולהיות

נאמן לאמת המשפטית דורש תעצומות נפש גדולות ורבים הסיפורים התלמודיים על כך (ראו בבלי כתובות ק"ה, ע"ב).

אבי לא היה שופט, ולא

חרץ דינם של דלים או עשירים, אך אימץ בכל ליבו את הדרישה ליושר ונאמנות לערכיו שלו.

בדברים שנשאתי לזכרו לפני צאת מסע ההלוויה אמרתי:

הוא לא הכיר את המושג של אחד בפה ואחד בלב. מה שהוא האמין בו ומה

שחשב לנכון, את זה אמר בקול רם וצלול, ללא עיגול פינות, גם כשכולם ראו בו דון-קישוט.

יושרו היה בראש וראשונה מופנה כלפי עצמו. הוא בחר בדרך חיים דתית – ולפיכך דרש מעצמו

מחויבות בלי הנחות. כמו הקפדה של שלוש תפילות ביום גם כשהעייפות ביקשה להטביעו. צדקה

– כי זו הייתה בעיניו המצווה הכי חשובה מבלי להתחשב בתקציב הקיבוצי הזעום. […] הוא

בחר בדרך חיים קיבוצית, ולכן מעולם לא חשב לרמות את המערכת ולעשות לביתו. כשהאמין במשהו

– הוא אמר זאת. וידע לשאול והתריס, כשדברים היו למורת רוחו. הוא לא קיטר בחדרי חדרים,

אלא הלך להשמיע קולו, ביקש לנסות להשפיע גם כשלפעמים לא היה מי שישמע לו. הוא את שלו

אמר. יושרו הנדיר וכנותו גרמו לו גם להודות בטעויותיו ולקחת אחריות על שיקולי דעת מוטעים

שעשה.

בקהילה הקיבוצית הסגורה

לא פעם קשה ללכת נגד הזרם וקשה לומר בקול את אשר בלבבך. רבים מאתנו מעדיפים לשתוק ולא

לאבד אהדה בקרב הציבור. אך אבי קיים ברצינות תהומית את "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ

אֶת עֲמִיתֶךָ" (שם, יז). הוא סבר שאם יש עוול

יש להתריע עליו בכל הכוח, שאם עומדת להתבצע החלטה כלכלית או החלטה חברתית מוטעית לפי

הבנתו, הרי שמחובתו להעיר ולעורר …גם כשהרוב חושבים אחרת.

אבי גדל בכפר חסידים

שבעמק זבולון. מושב אשר הוקם על ידי חסידי רבי ישעיהו שפירא ("האדמו"ר החלוץ")

שביקשו להקים ישוב חקלאי דתי שמממש באורחות חייהם של אנשיו את האתגר של "קדושים

תהיו". חייו היו ארוגים בפרשת "קדושים" המצַווה על ערלת העץ

"וְכִי תָבֹאוּ

אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ

שָׁנִים" (שם, כג) ועל חטא ערלת הלב

כלפי הזולת "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל"

(שם, יג).

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" מצַווה פרשתנו. הכיצד? כיצד יכול אדם בשר

ודם להידמות לקב"ה? מדרש מדהים מבסס את רעיון ההידמות לקב"ה דווקא בפעולה

הארצית כל כך של נטיעת עצים. על הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ

מַאֲכָל" (שם, כג), אומר המדרש:

כתוב "אחרי ה' אלהיכם תלכו" (דברים יג, ה),

וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה? […] אלא מתחילת ברייתו של עולם, לא התעסק

הקב"ה אלא במטע תחילה, ככתוב "ויטע ה' אלוקים

גן בעדן מקדם" (בר' ב:ח).

אף אתם, כשנכנסים לארץ ישראל, לא תתעסקו אלא במטע תחילה, ככתוב: "כי תבואו אל

הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".

על פי מדרש זה בנטיעת

עצים יש משום הידמות לקב"ה. "ונטעתם כל עץ מאכל" – יישובו של עולם

ודאגה לצרכי בני אדם יש בהם משום הידבקות במעשי האלוקים. לפני הכול יש לטעת עצי

מאכל. לא הסתגרות במגדל השן של הלימוד וההתנזרות מצרכי החיים תביא ל"קדושים תהיו",

אלא העיסוק בצרכי אנוש, בעצי פרי למאכל, ללא חשש מעולם הארצי והיצרי.

קדושה אינה נחלתם של

כוהנים מתבודדים בפסגות ההרים או במקדשים מבודדים – מלמדת פרשתנו. קדושה מתקיימת דווקא

כאן, בעולם של עשייה, של מסחר וחקלאות. בעולם האנושי על מאווייו ותאוותיו, כאשר

אנו מצליחים לשלוט בהם ולרסנם בזכרנו כי "מֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם.

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם, לו).

 ד"ר

גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד, מנחה

ומרצה במרכז יעקב הרצוג

ומכון מנדל.

וּבְקֻצְרְכֶם

אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט,

לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(ויקרא יט, ט-י)

כל

הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית

המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו.

 (רש"י ויקרא כג,

כב)

"מתנות עניים" לתועלתו של הנותן? המקבל?

תיקון העולם?

כי

ה' יתברך רצה להיות עמו אשר בחר, מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש ברוכה

ורוח נדיבה. וכבר כתבתי, כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת

ה' בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו

ויפקירם, שייהנו בו הצריכים, תראה נפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך

השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין.

 (ספר החינוך: מצות עשה רי"ג)

"לעני

ולגר תעזב אותם" – לא נאמרו הלכות אלו כדי לדאוג לפרנסת העניים. הן העני

עצמו חייב בלקט שכחה פאה ועוללות, אף הוא מניח אותם בשדהו ובכרמו לצורך עניים אחרים.

אלא

טעמו של דבר: בשעת קציר ובציר אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו

ביגיע כפיו; באותה שעה יבטא בפיו את המלה הגאה והרת התוצאות: שלי.

ועתה

כל אזרח באומה יודע: כל אדם האומר "שלי", נתחייב לדאוג גם לאחרים, במדינת

ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער… היא זכות שה' נתן לעניים,

והיא חובה שה' הטיל על בעלי-רכוש. בהלכות הבסיסיות של המשפחה והפרט – בכיבוד

אב ואם ובשבת – החל להניח את יסוד הקדושה; ובהלכה הבסיסית של החברה –במצוות צדקה, זזכותה וחובתה – כילה להניח את היסוד הזה. והבסיס החברתי כולל

בקבוצה אחת – את הדינים ה"פולחניים" של שלמים ופיגול. שכן בחיי ישראל הנישאים

בידי ה' אין ניגוד בין "דתי" ל"חברתי". אףאין

הם חלקים שונים הסדורים זה בצד זה – של כלל אחד נעלה יותר; אלא הם קשורים זה לזה באחדות

אורגאנית – כשורש וגזע, כפרח ופרי. היהדות אומרת:"אוהב את המקום ואוהב את הבריות"

(אבות ו, א); שכן אהבת ה' כוללת את האהבה לבריותיו.

היסוד של שמחת השלמים של אושרנו – הוא גם יסוד חובתנו לאושר זולתנו.

(רש"ר הירש ויקרא יט, י)

"לא תלין" – בימים ההם, בזמן הזה

הלנת

שכר גורמת גם לדמורליזציה של המעביד וגם של הפועל: של המעביד, המאבד את הרגשת העבֵרה

שהוא עושה, עד כדי כך שלא פעם נשמע הסבר והצדקה להלנת שכר, כאילו יש רשות למעביד לקחת

לעצמו אשראי מפועליו בדרך זו כדי לקיים את מפעלו; ושל הפועל, שנראה לו כי אין תמורה

לעמלו אם זו באה לו לאחר זמן רב, והוא יגיע לידי מסקנה, שאין ערך למאמציו להתקיים מיגיע

כפיו. לפי תפיסה יהודית מקורית הלנת שכר היא לאו מן התורה, שחכמינו השוו אותה לדיני

נפשות, תוך הבנה עמוקה של גוף הבעיה. וזו שלון הגמרא על הכתוב: "ביומו תתן שכרו… כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו" – מפני מה

עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?…כל הכובש שכר שכיר, כאילו

נוטל נפשו ממנו (בבא מציעא קיב, ע"א).

 (מתוך

דברי משה אונא ז"ל, חבר קבוצת שדה אליהו, לשעבר י"ר ועדת חוק ומשפט בכנסת, מובא בעיונים חדשים בספר ויקרא

לפרופ' נחמה ליבוביץ, עמ' 244)

המבחן המוסרי האמיתי הוא "בארצכם"

וכי

יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אֹתו.

(ויקרא יט , לג)

תניא

– רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים וששה מקומות ואמרי לה בארבעים

וששה מקומות בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב 'וגר לא תונה

ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים' תניא – רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך.

(בבלי בבא מציעא נט, ע"ב)

"גר

בארצכם": דאי הוא גר בארץ

נכריה במקום שאתם גרים גם כן, הדבר מושכל שתאהבו אותו כמנהג

גרים שאוהבים זה את זה (פסחים קי"ג), ותחושו לצערו כדי שלא יגיע לכם כאלה, אבל אי יגור

בארצכם, מכל-מקום לא תונו אותו.

("העמק דבר"

ויקרא י"ט, ל"ג)

'ועשית

הישר והטוב בעיני ה" – על דרך

הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך

– הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו

פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו

ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר.

וזה

ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם

שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם טז), לא תקלל חרש (שם יד), מפני שיבה תקום (שם לב), וכיוצא בהן, חזר לומר

בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין,

וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) 'פרקו נאה ודבורו

בנחת עם הבריות' – עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

 (רמב"ן דברים ו, יח)