וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת

גּוֹרָל אֶחָד לַה'

וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאל.

(ויקרא ט"ז, ח)

ונתן

אהרן על שני השעירים גרלות

– מעמיד א' לימין וא' לשמאל ונותן ב' ידיו בקלפי ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל ונותן

עליהם את שכתוב בו לשם הוא לשם ואת שכתוב בו לעזאזל משתלח לעזאזל. עזאזל – (יומא ס"ז ת"כ) הוא הר עז וקשה צוק גבוה שנא' 'ארץ גזרה'

חתוכה.

(רש"י, שם שם)

…התפיסה

הפשוטה ביותר של תיבת "עזאזל" מבארת תיבה זו כ"עז אל"; העז

ברוחו – שאזל ללא עתיד; כסבור שהוא עז – ובכך אזל וחלף. היא החושניות, שהעלוה

לדרגת עיקרון; וה' שלל ממנה כל עתיד בייעוד האדם והאנושות. ברייתא במסכת יומא (סז, ע"ב) מבארת את המילה מלשון "עזז

אל" או "עזָאֵל", וגם ביאור זה מביא לידי אותו מושג. הוא העזוז,

המתאים לטבע האֵלים ולייעודם. כי האלים הם כוחות הטבע שמחוץ לאדם. והבורא נתן להם

רק כיוון אחד, שממנו לא "לא יסבו בלכתם" (יחזקאל א, יז); אל להם לנטות מכיוון זה – ולפיכך לא

יוכלו לנטות מעליו. הם עושים את רצון קונם – בעצם העובדה שהם הולכים בדרך טבעם;

שהרי טבעם הוא הכיוון היחיד, שניתן להם לחלקם. זה חלקו וגורלו של עולם היסודות ושל

העולם האורגני נטול החירות. ואילו ייעוד האדם הוא שנונה ונעלה יותר; ורק במידה

שהוא מקיים ייעוד נעלה זה, הרי הוא ראוי לשם אדם. כי האל היחדי, החופשי והכל-יכול

הוא עליון על כל חוק האלים. הוא בראם והשליט בהם את חוקיו, והם כפופיםלחוקים אלה.

כוחם הוא בכך שלא ישנו את תפקידם לעשות רצון קונם.

(הרש"ר הירש

ט"ז, י)

על קִרבת ה'

לאה קליבנוף

לעילוי נשמתו של אבי האהוב,

משה בן אברהם ופסיא לאה,

במלאות חמש שנים לפטירתו.

שתי קבוצות של

פסוקים, הנמצאות בחומשים ויקרא ובמדבר, מספרות לנו שני סיפורים הנראים לכאורה ממש

כהפכים. האחד על ריחוק, השני על קרבה. קבוצת הפסוקים הראשונה:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ

בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה

אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (ויקרא י, א).

וַיָּמָת

נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר

סִינַי… (במדבר ג, ד).

וגם:

וַיָּמָת

נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה לִפְנֵי ה' (במדבר כו, סא).

ואילו בפסוק הפותח את הפרשה שלנו, פסוק א' בפרק ט"ז בספר

ויקרא, נאמר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ (ויקרא טז, א).

הפסוק המופיע בפרק

י' בספר ויקרא ואלו שבספר במדבר מספרים על מוות שהגיע בעקבות הקרבה, אבל

הקרבה של אש זרה; ואילו הפסוק הפותח את הפרשה שלנו, פרשת אחרי מות, מספר על

מוות שהגיע מתוך שהתקרבו אל ה'. לכאורה, אין רחוקים משני הסיפורים הללו, משום

שההקרבה של "אש זרה" לפני ה' הרי היא סיפור הריחוק הרב ביותר

מה'. ובכל זאת, אנו יודעים כי שני הסיפורים הללו סיפור אחד הם. יתרה מזו, בהמשכו

של פרק י' עצמו בספר ויקרא, אומר משה לאהרן: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי

אֶקָּדֵשׁ." הקב"ה בכבודו ובעצמו מספר כי נדב ואביהו, בני אהרן אשר אש

ה' אכלה, היו קרוביו. אש זרה מתוך קרבה. ריחוק וקרבה.

מהי קרבת ה'? מהי האמת

שבה? ומהי האש הזרה – השקר שבהתקרבות אל ה'?

ספק אם אפשר לחשוב

על שאלות גדולות יותר, נוקבות יותר, מאיימות יותר מאלה. ספק גם אם אלה הן שאלות

שניתן כלל להשיב עליהן תשובה ברורה, ודאית; למען האמת, קשה אפילו להשיב עליהן

תשובה חלקית. וחשוב גם לזכור כי כבר בעצם שאלת השאלה, אנחנו נכנסים אל תוך גֶדֶר

הסכנה משום השאלה עצמה כבר היא חלק מתהליך החיפוש, ואולי אף יותר מכך, ייתכן שהשאלה

מהי קרבת ה' היא-היא עיקר קרבת ה' האפשרית לאדם בעולם הזה.

ועכשיו מגיעה הפרשה

והסיפור על בני אהרן, המסופר בשני אופנים כל כך שונים. אבל אולי הניגוד הזה שבין

שני המקורות הוא דרכו של המקרא לספר לנו כי בקשת קרבת ה', חיפוש הדרך אליה, נמצאים

בתחום שהוא מעבר לעולם הקונקרטי שבו ישנן תשובות של כן ולא, וטוב ורע, עולם שבו לא

תמיד ישנה תשובה אחת ברורה וחדה, עולם שהוא חלקי ומטושטש מעיקרו ואין בו שלמות,

שיכול אדם לחשוב כי הוא מתקרב אל ה' – ואולי במובנים מסוימים אפילו להתקרב באמת – ובה

בעת לערב במלאכתו אש זרה…

עומד על כך

הנצי"ב בפירושו לפסוקים אלו בפירושו "העמק דבר": "שנכנסו מאש

התלהבות של אהבת ה', ואמר תורה שאע"ג (אף-על-גב) דאהבת ה' יקרה בעיני ה' אבל

לא בזה הדרך אשר לא ציווה." כלומר, שנכנסו מתוך אהבת ה', ביקשו באמת להתקרב

מתוך אהבה, ובכל זאת לא פגשו במעשיהם את רצונו, ולפיכך הייתה האש שהקריבו אש זרה. יכולים

שני הדברים להתקיים יחדיו.

המלבי"ם מפרש

את האש הזרה כמבטאת את המקום שממנו פעלו נדב ואביהו: "מפני אהבת הכבוד, שכשראו

שהם אחר משה ואהרן". נדב ואביהו ביקשו להיות הראשונים. אבל גם את דברי

המלבי"ם אי-אפשר לקרוא במנותק מדברי הכתוב, על כך שהיו נדב ואביהו קרובי ה'

ועל כך שמתו בהתקרבם אליו. מתוך חיפוש אחר נקודת המפגש שבין הכתוב ופירוש

המלבי"ם, אפשר לראות ולהסיק כי בקשת הכבוד הזו לא התייחסה לרצון להיות

הראשונים בעושר חומרי, לדוגמה, אלא הייתה בקשת הכבוד שבהובלה הרוחנית הנובעת מתוך

הקרבה אל דבר ה'. ובכל זאת, נגיעה זו שלהם אש זרה היא.

בדברי רש"ר

הירש אפשר לראות חיבור בין שני הפירושים: הרש"ר כותב כי בני אהרן נהגו

ביהירות במעשם, אך מוסיף כי כוונתם הייתה רצויה, שהרי נקראים בהמשך

"קרוביי", קרובי ה', וזאת גם לאחר שחטאו. הרש"ר מסביר כי חטאם היה

בכך שהוסיפו "אהבה על אהבה", הם פעלו מתוך אהבת ה', אך לא ביטלו עצמם

לגמרי במעשיהם, ולכן בעת שבה זכה כלל עם ישראל לגילוי של קרבת ה' חשו הם צורך

בקרבן מיוחד משלהם.

קל לטעות בתוך

החיפוש אחר האש האמתית. קל לטעות ולפעול כאשר בתוך הכמיהה לקרבת ה' טמון גם הרצון

האישי, מקום שבו האדם רואה את עצמו ואינו פוגש באמת בדבר ה'. אבל האם ישנה דרך שבה

יכול בן אנוש שלא לערב משהו מרצונו האישי בתוך מסע החיפוש אחר קרבת ה'? ואם נדב

ואביהו, בימים של נבואה שבגלוי, נפלו בכך, קל כל כך עוד יותר לטעות בימים שאין בהם

נביא ובהם החיפוש אחר קרבת ה' מוטל על כל אחד ואחת מאתנו. ללכת בדרך הארוכה, לעתים

להצליח, לעתים לטעות. אבל ממעשה הפרשה, אנחנו למדים כי במסע אחר אהבת ה' יש צורך

במפגש עם דבר ה', כי סיכון גדול טמון בכך שהאדם פועל מתוך הדחף הלוהט אל הקדושה

הטמון בו, ואינו ממתין ומקשיב ומברר מהי באמת מצוות ה'.

נדב ואביהו הדליקו

אש אשר לא צוו בה. הם הכניסו משלהם במקום להמתין לאש ה', אשר תרד. ואולי לא תרד?

במקום לפנות מקום לאפשרות המפגש עם נוכחות ה', ולהסתכן בכך שאולי המפגש ההוא לא

יתרחש. להמתין. בלהט הרצון, הם הכניסו אש משלהם. זרה. אבל עיקר האהבה הוא בהקשבה, בפינוי

המקום, המאפשר מפגש, בעוד הם הביאו משהו מעצמם, משהו שלא התבקשו לו, בחוסר

סבלנות, מבלי להקשיב. הרצון להדר, להחמיר, לעתים אולי להפיק התלהבות בכוח להט

בתפילה, להוסיף לתבוע את התגלות דבר ה' כשדברו מבושש. בכוח. חלף המפגש עם ה',

ומתוך התשוקה לפגישה, רואה האדם את עצמו, ומתוך המקום שבו הוא מערב את עצמו, כפי

שעולה מפירושי המלבי"ם והרש"ר, עשוי לעלות גם הרצון להיות הראשון, המיוחד,

בקשר עם ה'.

ואולי כאן נמצא

בידינו קו אחד, גם אם ראשוני ומהוסס, שיכול לשרטט לנו תמרור אימתי אכן מדובר בקרבה

אמתית אל ה' ואימתי מערב האדם את עצמו יתר על המידה, אף אם מפעמת בו רוח אמתית של

אהבת ה', אף אם הוא קרוב באמת. שהרי האגו – הוא האגו, והוא תובע תמיד להיות

"הראשון", או שמא אף "האחד". וכאשר האדם חותר להיות

"הראשון" או "האחד", ייתכן שיש מקום לבדוק אם לא עירב את עצמו

יתר על המידה, אם אין הוא מוסיף מעצמו בכוח כדי להיות היחיד, מקריב אש זרה. אבל

כאשר ישנה המתנה, סבלנית, למפגש אמיתי עם דבר ה', הרי שאין כלל חשיבות

"לבלעדיות" זו, לשאלה מי ראשון ומי שני, ואפשר להכיר בכך שהבורא מדבר עם

אחרים כפי שהוא מדבר אתנו. ומי כמשה רבינו, אשר דיבר עמו ה' פה אל פה, הוא שאמר

זאת בדבריו: "וּמִי

יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כט).

לאה קליבנוף

היא…

"מתנות עניים" לתועלתו של הנותן? המקבל? תיקון

העולם?

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ

לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי

וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(ויקרא יט, ט-י)

כל

קרבנותיו בתוכו.

(רש"י ויקרא כג,

כב)

כי

ה' יתברך רצה להיות עמו אשר בחר, מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש

ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי, כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה

ותחול ברכת ה' בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו ויפקירם,

שייהנו בו הצריכים, תראה נפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השביעו

בטובו וגם נפשו בטוב תלין.

(ספר החינוך, מצות

עשה רי"ג)

"לעני

ולגר תעזב אותם" – לא נאמרו הלכות אלו כדי לדאוג לפרנסת

העניים. הן העני עצמו חייב בלקט שכחה פאה ועוללות, אף הוא מניח אותם בשדהו ובכרמו

לצורך עניים אחרים.

אלא

טעמו של דבר: בשעת קציר ובציר אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו

ביגיע כפיו; באותה שעה יבטא בפיו את המלה הגאה והרת התוצאות: שלי.

ועתה

כל אזרח באומה יודע: כל אדם האומר "שלי", נתחייב לדאוג גם לאחרים, במדינת

ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער… היא זכות שה' נתן

לעניים, והיא חובה שה' הטיל על בעלי-רכוש.

(רש"ר הירש שם,

שם)

המבחן המוסרי האמיתי הוא "בארצכם"

וכי יגור אתך גר בארצכם,

לא תונו אתו.

(ויקרא יט , לג)

תניא – רבי אליעזר הגדול

אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים וששה מקומות ואמרי לה בארבעים וששה מקומות בגר?

מפני שסורו רע. מאי דכתיב 'וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים'

תניא – רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך.

(בבלי בבא מציעא דף נט/ב)

"גר

בארצכם": דאי הוא גר בארץ נכריה במקום שאתם גרים גם כן, הדבר מושכל

שתאהבו אותו כמנהג גרים שאוהבים זה את זה (פסחים קי"ג), ותחושו לצערו כדי שלא יגיע לכם כאלה,

אבל אי יגור בארצכם, מכל-מקום לא תונו אותו.

("העמק דבר" לויקרא י"ט,

ל"ג)

"ואהבת לרעך כמוך"

'ואהבת לרעך כמוך'

– רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה.

בן עזאי אומר: 'זה

ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול מזה.

(סיפרא פרשת קדושים, פרשה ב)

אי אפשר לפרש כמשמעו,

כידוע ד'חייך קודם לחיי חברך', אלא הרמב"ם (הלכות אבל י"ד)

פירש 'כמו שאתה חפץ מחברך', והדבר מובן שלא יסכל האדם שחברו יאהבהו כמו נפש עצמו,

אלא בגדר הראוי לפי הקרבה ודרך ארץ, באותו אופן עליך לאהוב בני אדם, ולפי זה

הפירוש קאי [נמצא] בסמיכות לאזהרה הקודמת ["לא תקום ולא תטור"], כמו

שאתה חפץ אם עשית רעה לאדם שלא ינקום ממך, אלא יעבור על פשעך, כך תנהג עם רעך, כך

יש לפרש הסמיכות לפי הרמב"ם.

ומלשון הירושלמי

למדתי פירוש אחר לסמיכות, וזו לשון הירושלמי (נדרים פ"ט, ה"ד):

"כתיב 'לא תקום ולא תטור את בני עמך', היך עבידא? הוה מקטע קופד ומחת סכינא

לידוי תחזור ותמחי לידיה?! (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו

כלל גדול בתורה."

פירוש שהנקמה בחברו

דומה לאדם שמחתך בשר ולא נזהר היד שאוחז בסכין והכה בסכינו על ידו השנית, אם תעלה

על הדעת לחזור ולהכות את היד החותך ולנקום בה? כך 'ואהבת לרעך כמוך' אחר 'לא

תקום', שאף על גב שחיי עצמו וטובתו קודם לשל חברו, מכל מקום הרי הוא כמו האדם

בעצמו, שאף על גב שאין ראוי לאיזה אבר להכות אבר השני, מכל מקום אם כבר הכה אין

לנקום מהאבר המכה, כך אין לנקום מחברו אחר שכבר הזיק אותך, והרי הוא כמוך, שכל

ישראל נפש אחת.

('העמק דבר' לנצי"ב מוולוז'ין ויקרא

יט, יח)

ואהבת

לרעך כמוך – לא שיאהב כל אדם

כאשר אוהב את עצמו ממש כי זה אי אפשר, וכבר בא רבי עקיבא ולמד "חייך קודמים

לחיי חברך, אלא "כמוך" פירושו הדומה לך, כמו "כי כמוך כפרעה",

"אין נבון וחכם כמוך", וכן כאן "ואהבת לרעך (שהוא)

כמוך", שווה לך ודומה לך, שנברא גם הוא בצלם אלהים, והרי הוא אדם כמוך, וזה

כולל לכל בני אדם, שכולם נבראים בצלם, ולפי שהמכבד את צלם האדם ומתבונן במעלתו

מיטיב לנפשו ולכם אדם, חתמה תורה הכל במצוה זו, כמו שהתחילה "איש אמו ואביו

תיראו".

(רבי יצחק שמואל

רג'יו ויקרא יט, יח)

תַּנְיָא,

שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וּבְיַד אֶחָד מֵהֶם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם,

אִם שׁוֹתִים שְׁנֵיהֶם – מֵתִים, וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶם – מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב,

דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא, מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם – וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה

אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתַת חֲבֵרוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, (ויקרא כה) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" – חַיֶּיךָ

קוֹדְמִין לְחַיֵּי חֲבֵרְךָ.

(בבלי בבא מציעא

סב, ע"א)