וַתִּטְמָא הָאָרֶץ

וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ

וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת

ישְׁבֶיהָ. (ויקרא

יח, כה)

נטמאו הגויים… ותטמא הארץ – בדרך כלל הדברים אמורים בכל כדור

הארץ – מבחינת יחסו לאנושות; כי הארץ כולה קרויה "אדמה"; וכשמה כן היא –

יסוד להתפתחות האדם… ברכת הארץ תלויה בדרגתו המוסרית של האדם. הואיל והארץ היא

"אדמה", הרי היא ארורה בעבור האדם (עיין בראשית ג, יז); האדמה שלקחה את דמי האח מידי רוצחו – לא

תוסף תת כוחה לו (עיין שם ד, יא-יב)…

והשחתת הדרך של מין האדם גוררת את כל חי לאותה השחתת דרך… הנה זה היחס שבין

התנהגותו המסורית של האדם לבין כדור הארץ בכללו, אך הקב"ה קבע קשר אמיץ הרבה

יותר בין ישראל לבין ארצו; שהרי שני אלה נבחרו להיות כלי מלאכה לתחייתו המוסרית של

מין האדם…הארץ קיפחה את תכלית קיומה – אם החברה שעליה השחיתה דרכה וקיפחה את

תכלית קיומה. משום כך אוכלוסיה מושחתת מבחינה חברתית ומוסרית – אין לה עתיד בארץ

הזאת.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

והארץ לעולם עומדת – אמר ריש לקיש: כל מה שברא

הקב"ה באדם ברא בארץ. האדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש שנאמר וראש עפרות

תבל, אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים, שנאמר 'ויכס את עין כל הארץ', אדם יש לו

אזנים והארץ יש לה אזנים, שנאמר 'והאזיני ארץ', אדם אוכל והארץ אוכלת שנאמר ארץ

אוכלת יושביה היא, אדם שותה והארץ שותה, שנאמר 'למטר השמים תשתה מים', אדם מתגעש

והארץ מתגעשת, שנאמר 'ותגעש ותרעש הארץ', אדם משתכר והארץ משתכרת, שנאמר 'נוע תנוע

ארץ כשכור', האדם מקיא והארץ מקיאה, שנאמר 'ותקיא הארץ את יושביה', אדם יש

לו ידים והארץ כן, שנאמר 'והארץ רחבת ידים', אדם יש לו טבור והארץ כן, שנאמר 'היושב

על טבור הארץ', אדם יש לו ירכים והארץ כן, שנאמר 'וקבצתים מירכתי ארץ', אדם יש לו

רגלים והארץ כן, שנאמר 'והארץ לעולם עומדת', עומדת ומעמדת תפקידה, רבי אחא אמר

מזוניה, והארץ לעולם עומדת, אלו ישראל, שנאמר 'כי תהיו אתם ארץ חפץ'.

 (ילקוט שמעוני קהלת פרק א, רמז תתקסז)

תגמול, נקמה ומידה

כנגד מידה: "אחרי מות-קדושים"

דבורה וייסמן

מוקדש לזכר שני הוריי

אבי מורי ד"ר נחום וייסמן ז"ל

 שהלך לעולמו בכ"א ניסן תשנ"ג

ואמי מורתי סילביה וייסמן ז"ל

 שהלכה לעולמה בכ"א אדר תשנ"ו

בעבודתי בהוראת היהדות לנוצרים, שמגיעים לישראל מכל העולם, לא

פעם אני נתקלת בפרשנות שונה מאד שלהם לכתבי הקודש המשותפים להם ולנו. דוגמה מצוינת

לכך נמצאת במספר מופעים בתורה, כולל בשמות כ"א: כ"ד או בויקרא כ"ד:כ'

– "עין

תחת עין." משפט זה קיבל את השם הלטיניlex talionis :

המילה הראשונה בצמד פירושה "חוק" והשנייה קשורה

למושג  retaliation דהיינו: תגמול. חלק מהנוצרים מבקשים

לראות בחוק זה דבר "פרימיטיבי" שבו היהדות נמצאת במקום נחות מבחינה

מוסרית ביחס לנצרות. נוצרייה ערבייה אפילו התעקשה וטענה שפסוק זה אינו מופיע כלל

בתנ"ך שלהם! אחרים מצטטים מהבשורה על פי מתי (ה: ל"ח-ל"ט) כשישוע אומר, בדרשה

על ההר: "שמעתם כי נאמר עין תחת עין, שן תחת שן. אבל אני אומר לכם: אל

תתקוממו לרע אך המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת". נוצרים

ויהודים כאחד כנראה שוכחים שרעיון זה מופיע לראשונה באיכה (ג: ל): "ייתן למכהו

לחי ישבה בחרפה". הקטע המצוטט ממתי ממשיך בביקורתו של ישוע על התורה. לדוגמא (ה: מ"ה-מ"ז): "למען תהיו

בנים לאביכם שבשמיים אשר הוא מזריח שמשו לרעים ולטובים וממטיר על הצדיקים וגם על

הרשעים… ואם תשאלו לשלום אחיכם בלבד מה יתרון לכם הלא גם המוכסים יעשו זאת".

נולד מזה סטריאוטיפ נוצרי אנטי-יהודי לפיו הנצרות היא דת של

אהבה ומחילת האויב, בעוד שהיהדות היא דת של זעם ונקמה.

יש גם נוצרים המנסים ללמד סנגוריה על התנ"ך. הם בדרך כלל

עורכים השוואה בין החוק המקראי לבין מערכות דומות במזרח הקדום. לדעתם, החוק מדגים

התקדמות מוסרית-הומאנית בזה שהוא מצמצם את היקף התגמול. בעבר היו תרבויות שבהן

תמורת עין, הנפגע או קרוביו היו הורגים את המפגע. אותם נוצרים גורסים שהבנתו

הנכונה של הפסוק צריכה להיות "רק עין (אחת) תחת עין." החוק אפוא

קובע גבולות מותרים לתגמול.

גם החוקר היהודי ג'יימס קוגל הולך בכיוון הזה. בספרו 'כיצד

לקרוא את התנ"ך'¹ קוגל מפנה אותנו לבראשית (ד:כ"ג-כ"ד), שם כתוב: "ויאמר

למך לנשיו: עדה וצילה, שמען קולי, נשי למך האזינה אמרתי – כי איש הרגתי לפצעי וילד

לחבורתי. כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה". קוגל טוען שלמך מכריז את כל

זה על מנת להפחיד כל מי שמתפתה להתקיפו. זה משמעותי, הוא אומר, שבשביל למך, הדוגמא

לנקמה דיס-פרופורציונית היא קין וזרעו – דהיינו, הקֵינים. כנראה שמתקופה קדומה

מאד, לקֵינים היה מוניטין של עם שהרג שבעה על כל אחד מהם שנהרג. ה' העניק להם זכות

מיוחדת זו בהיותם נוודים ללא ההגנה של ערים מבוצרות.

בדרך כלל תלמידיי הנוצרים מופתעים לגלות שלפי התורה שבעל פה,

המשמעות הפשוטה של "עין תחת עין" היא ממון. הם גם אינם מכירים את ההגדרה

ההלכתית המתוחכמת של הפיצוי, לפי הקטגוריות השונות של נזק, צער, ריפוי שבת ובושת. (בבא קמא פרק ח',

משנה א'.) הפיצוי הזה אולי בא גם על מנת למנוע ממשפחת הנפגע לבצע פעולת

תגמול. ההלכה אינה מכירה בתגמול או בנקמה נגד המפגֵע, כדבר ש"מגיע"

לנפגע. בפרשתנו, אנחנו מוזהרים,"לא תשנא את אחיך בלבבך…" (ויקרא

י"ט:י"ז) דהיינו – גם לא לשמור טינה למי שבאמת פגע בנו.

מבקרי מושג התגמול טוענים שצמצום הנקמה אינו מספיק, מפני שגם

נקמה מצומצמת מעודדת את המשך מעגל האלימות. ברוח זו אמר פעם המנהיג ההודי מהטמא

גנדי: "עין תחת עין יעוור את העולם כולו". האם התגובה הנכונה היא לסלוח

ולשכוח? בוודאי שלא, אם התוקפן ממשיך בתוקפנותו ומהווה איום קיומי. כי אז התגמול

אינו מתבצע לצורך נקמה אלא לצורך הפסקת האלימות. בחברה שיש בה מערכת חוק וסדר – משטרה

ומערכת משפט מסודרת – אנחנו מצפים מהם לטפל בעבריינים ובפושעים, על מנת שלא יתפתחו

מעגלי דמים בין משפחות, המוּכרים לנו מתרבויות שונות. ותפקיד הכליאה בחברה

העכשווית איננו כל כך להעניש, אלא לתקן. העבריין אמור לעבור תהליך

"חינוכי" שיביא אותו לחרטה ולשינוי פנימי. אם התהליך אכן מתרחש, הוא

יכול לצאת מהכלא ולחיות כאזרח מן השורה.

כל הנאמר עד כאן תופס עד שמגיעים לשאלת הנקמה ברמה הלאומית. אם

כתוב בפרשתנו "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך…" (שם י"ח) מה קורה כשמדובר בבני

עמים אחרים? האם אין במקורות שלנו ובתפילות שלנו חומר רב על הנקמה בגויים?

ברצוני להסתייע כאן בעבודתה של פרופ' רות לנגר, מבוסטון קולג'.

לגבי ביטויי נקמה, כותבת לנגר (התרגום שלי²) :

מצד אחד, אנו זקוקים לתגובות

קהילתיות למצבי הרדיפה והדיכוי שלנו, לאמת את כעסנו וכאבנו, ולאפשר לנו להתמודד איתם.

אבל, מצד שני, מה שהמסורת הליטורגית שלנו עושה בדרך כלל הוא להסיט אותנו מתגובות

אישיות פעלתניות על ידי כך שהיא מטיל את האחריות בידי הקדוש ברוך הוא". לנגר

מוסיפה שבדרך כלל, לא כך פועלת היהדות, במרבית המקרים, מצופה מאיתנו לפעול כמיטב

יכולתנו ברמה האנושית. "אך זה מה שמעצים כל כך את התגובה הליטורגית ועושה

אותה ראויה לתשומת לבנו המיוחדת".

דוגמאות לכך הן:

שפוך חמתך בהגדת ליל הסדר – במקום

"שפוך חמתנו"

בתהילים מזמור

צ"ד, כשכתוב אל נקמות ה' הופיע!

לאחר שמו של קורבן,

הביטוי ה' ייקום דמו (ולא: אנחנו ניקום דמו)

בברכה הנאמרת לאחר

קריאת מגילת אסתר, הנוקם את נקמתנו

לגבי הדוגמה הראשונה, אני חייבת לציין שבניגוד גמור לרבים

מחבריי, אין לי שום בעיה לכלול קטע זה בליל הסדר. נדמה לי שהסיבה לכך היא שבבית

הוריי – שהיו ציונים סוציאליסטים לא דתיים – ניצלנו רגע זה להזכיר את מרד גטו

וורשה שפרץ בא' דפסח תש"ג. קראנו תפילה מיוחדת לזכר השואה ושרנו "אני

מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". לאחר שהתבגרתי נוכחתי לדעת שאנחנו מבקשים

מה' לשפוך את חמתו לא על כל הגויים, חס וחלילה, אלא רק על אלה ש"לא

ידעוך", כדוגמת הנאצים ימ"ש. אלה שיודעים את ה' עשויים להיות חברינו

ובני בריתנו. אישית הזמנתי אורחים נוצרים לליל הסדר ולא התביישתי באומרנו את

"שפוך חמתך".

אך מעבר לכך, הייתי שואלת אם ההצעה של לנגר אכן פותרת את הבעיה

עבור עם – העם היהודי – המצֻווה ללכת בדרכי ה'. אם ה' הוא "אל

נקמות", איפה זה משאיר אותנו? אצלנו בקהילת ידידיה ניטש ויכוח פנים-קהילתי

סביב אמירת התפילה "אב הרחמים" בשבתות. תפילה זו נפתחת במילים אצילות,

"אב הרחמים שוכן מרומים, ברחמיו העצומים הוא יפקוד ברחמים החסידים והישרים

והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם, הנאהבים ונעימים בחייהם, ובמותם

לא נפרדו, מנשרים קלו מאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם אלוקינו לטובה

עם שאר צדיקי עולם."

אם התפילה היתה מסתיימת כאן, לא נראה שהיו צצות בעיות או

הסתייגויות כל שהן באמירתה. ההיפך הוא הנכון – התפילה עד כה אולי אפילו ניתנת

לפרשנות אוניברסאלית שמקשרת בין אלה מעמנו שמתו על קידוש ה' לבין "צדיקי

עולם" .

אך כידוע אחרי השורות הללו בא קטע שונה לגמרי: "ויקום

נקמת דם עבדיו השפוך…כי דורש דמים אותם זכר…" במיוחד בעייתיות הן השורות"

ואומר ידין בגויים מלא גויות, מחץ ראש על ארץ רבה…" קשה לנו לעמוד בתפילה

ושורות אלו בפינו. וכיצד תפילה זו משפיעה על השומעים אותה, כגון ילדינו? הקהילה טרם קיבלה החלטה בנידון.

דוּבּר רבות לאחרונה

על המושג של ה"מידתיות". תפיסת התגמול והנקמה מניחה את היסוד של

"מידה כנגד מידה". אך לא תמיד ברור לנו לפי איזו סקלה בודקים זאת ומתי

הפעלת הכוח היא "בלתי מידתית". הפילוסוף מיכאל וולצר טוען³ שכללי המידתיות שונים במלחמות.

למלחמה יש מטרה עתידית – היא איננה באה להשלים חוב מן העבר. בעת מלחמה, המידתיות

צריכה להישפט לא לפי הפרובוקציה שקדמה לה, אלא לפי השגת יעדי המלחמה בעתיד.

יש לי ידיד שפעם אמר לי," הציונות – פירושה

שהיהודים צריכים ללכלך את הידיים. אנחנו חייבים להפעיל כוח משטרתי וצבאי. אבל, הוא

הוסיף,"יש הבדל בין ללכלך את הידיים לבין להתבוסס בבוץ".

יהי רצון שנשכיל להבחין בין השניים.

James Kugel, How to Read the Bible: A Guide to

Scripture, Then and Now, Free Press: NY, 2007, pp. 64-65.[1]

2. לנגר שיתפה אותי

בדרשה שהיא נשאה בבית הכנסת שערי תפילה בניוטון בפורים 2008.

3.  "On Proportionality:

How much is too much in war?" The New Republic, Jan. 8, 2009

דר' דבורה ויייסמן, ממייסדי קהילת ידידיה בירושלים, עוסקת בחינוך

"לא תלין" – בימים ההם, בזמן הזה

לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך

עד בקר.

 (ויקרא יט, יג)

הלנת שכר גורמת גם לדמורליזציה של המעביד וגם של

הפועל: של המעביד, המאבד את הרגשת העברה שהוא עושה, עד כדי כך שלא פעם נשמע הסבר והצדקה

להלנת שכר, כאילו יש רשות למעביד לקחת לעצמו אשראי מפועליו בדרך זו כדי לקיים את מפעלו;

ושל הפועל, שנראה לו כי אין תמורה לעמלו אם זו באה לו לאחר זמן רב, והוא יגיע לידי

מסקנה, שאין ערך למאמציו להתקיים מיגיע כפיו. לפי תפיסה יהודית מקורית הלנת שכר היא

לאו מן התורה, שחכמינו השוו אותה לדיני נפשות, תוך הבנה עמוקה של גוף הבעיה. וזו שלון

הגמרא על הכתוב: "ביומו תתן שכרו… כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו"

– מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?…כל הכובש שכר

שכיר, כאילו נוטל נפשו ממנו (בבא מציעא, קיב, ע,א).

 (מתוך דברי משה אונא ז"ל, חבר קבוצת שדה אליהו,

לשעבר י"ר ועדת חוק ומשפט בכנסת, מובא בעיונים חדשים בספר ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ,

עמ' 244)

מאזני צדק

אסור לנו לקיים

ברשותנו מידה ומשקל פגומים; אסור לנו לנהוג זלזול במדידתם ובשקילתם של חומרים, אפילו

שלא לצורך מקח וממכר – אם רק אפשר שיגיע לידי כך. חובה עלינו- לא רק להתקין אמצעי מדידה

כהלכה – אל גם לדקדק להיזהר שבמירתם הנאותה. עלינו לנקוט באמצעי זהירות לבל ישתנו מחמת

השימוש…

פרשת מידות

מסתיית ביציאת מצרים; למדנו מכאן על חשיבות מעמדה בתורה. ביציאת מצרים נודעה לנו השגחת

ה' "בקרב הארץ" (שמות ח, יח) – בחיי האומות עלי אדמות; כן נודע לנו אז, שאנחנו קנויים לה', והונחו

היסודות לחובתנו בכל עת. ועל יסוד כל אלה מצוות ה'; "לא תעשו עול במשפט… אזני

צדק וכו'…' ולפיכך אמרו בתורת כהנים כאן: 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי

אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' – על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו

עליכם מצוות מידות, שכל המודה במצוות מידות, מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצוות מידות,

כופר ביציאת מצרים". אכן מידות הוקשו לעריות… ריות הן היסוד של מוסריות הפרט

והיסוד לחיי המשפחה; ואילו מידות הן היסוד לחיי החברה…רצונה שרוח משפט ושמירת משפט

– עשיית צדק ומשפט – יהיו קווי יסוד באופי הלאומי היהודי.

 (הרש"ר הירש, ויקרא יט, לה- לו)