"וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"

(ויקרא כ"ו, ו')

תפילות לשלום אמת

יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם ותמשיך שלום גדול ונפלא בעולם, ולא ישאו עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, רק יכירו וידעו כל יושבי תבל האמת לאמתו, אשר לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת, חס וחלילה, ולא בשביל שנאה וקנטור ושפיכת דמים, חס ושלום, רק באנו לעולם כדי להכיר ולדעת אותך יתברך לנצח

ויתגבר מידת החסד על מידת הדין ותעורר ברחמיך העליון עלינו ומשם יהיו נמשכים עלינו

צדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום כל עת בשלומך הטוב ויתרבה השלום בעולם

(רבי נתן שטרנהרץ, ליקוטי תפילות)

שבת שלום ועיר השלום

הרב רונן לוביץ

ברכה מוזרה ביותר היא הברכה "שבת שלום" שבה אנו מברכים זה את זה בשבת. מה הקשר בין המילה "שבת", המתארת זמן, למילה "שלום" המתארת מצב? ומדוע לא נברך איש את רעהו בברכת "שבת טובה" או "שבת שמחה"? התשובה נעוצה, כמדומני, בעובדה ששביתת השבת אכן מכוננת מצב של שלום בין גורמים שונים הנמצאים במאבק וביריבות בשאר ימי השבוע.

עיקרון זה בא לידי ביטוי בשורה של היבטים משלימים:

*       השלום של האדם עם עצמו יכול להתקיים רק כאשר האדם שובת מהמרוץ היום-יומי, שטורד את מנוחתו. בששת ימי המעשה האדם עסוק במלחמת הקיום, ובשבת הוא שובת ממלחמה זו. השבת מכוונת את האדם להפנים את העיקרון שמטלות ימי החולין אינם מטרה לעצמם, וכי אסור להפוך לעבד נרצע לעבודה ולשעבד להם את הנפש והתודעה. השבת עוצרת את האדם מהנהייה אחרי עניינים שבחומר, ומכוונת אותו ליצור פנאי נפשי לעניינים שברוח, וכך היא מקדמת אצלנו את השלום האישי, הפנימי.

*       שלום בין הגוף לנשמה נוצר בשבת לפי תורת החסידות. בימות השבוע מתחוללת מלחמה בין נטיית האדם לתענוגות הגוף והחומר ובין הכמיהה לרוחניות ולקרבת
א-לוהים. בשבת הופך העונג הגופני אף הוא למצווה, וכך נוצר שלום בין הגוף לנפש. הקידוש על היין מסמל יפה את פעולת השבת להשלים בין גוף לנשמה. בקידוש אנו לוקחים את המשקה המשכר והממכר שאנשים שותים לסובא, ומעלים את שתייתו לדרגת מצווה. מהאוכל – עושים בשבת סעודת מצווה, והאכילה לשם שבת מקדשת ומעלה אותו. אף הקשר בין איש לאישה מתקדש אצל תלמידי חכמים בשבת. החול והקודש, הגוף והנפש עושים בשבת שלום ביניהם. בשבת מתגלה שהנשמה והגוף משלימים זה את זה, הנשמה באה לידי ביטוי באמצעות הגוף, והגוף שואב את חיותו מהנשמה. לכן מצוות השבת להתענג ברוחניות ובגשמיות, בתורה ובתפילה, בסעודות ובשינה.

*       שלום בין איש לאישה – בימות החול אנו אומרים כל יום שלום לבית, אך מרגע הדלקת הנרות נכנס שלום בבית. בבתים רבים, בעיקר במשפחות עם ילדים, מפלס המתח עולה ברגעים האחרונים שלפני כניסת השבת, אך מרגע שנדלקים נרות השבת, המתח מתפוגג, העולם נח מזעפו והשלום מאיר את הבית.

*       שלום בין הורים לילדים – מנהג מקובל שהשתרש ברוב קהילות ישראל, הוא לברך את הילדים בתחילת ליל שבת בברכת הכוהנים החותמת בשלום: "וישם לך שלום". ההורים והילדים שהיו שקועים כל השבוע בענייניהם השונים כל כך אלה מאלה, מתאחדים בשבת לשלום משפחתי סביב שולחן השבת.

*       שלום קהילתי בין אדם לחברו –השבת יוצרת אחדות קהילתית ואווירה נינוחה, שבה אנשים מרבים לברך לשלום אלה את אלה אחרי שלא נפגשו במשך כל ימות השבוע.

* שלום כלכלי בין מעמדות – בימות השבוע פועלת ופועמת תחרותיות והישגיות, וניכרים הבדלי המעמדות בין אנשים במקומות העבודה, אך אלה נמוגים ומתבטלים בשבת. בבית הכנסת בשבת כולם שווים. הפועל הפשוט עשוי להיות דמות מרכזית בהובלת תפילות או פעילויות, בעוד שהמנהל הבכיר נחבא אל הכלים.

בהקשר לכך חשוב לציין שפרשת "בהר" עוסקת במפורט בדאגה לשכבות החלשות ובצמצום פערים כלכליים, וראוי לשאוב ממנה השראה בזמננו, כאשר יוקר המחיה מאמיר ומצבם של רבים מחמיר. ארגונים החברים ב"פורום יהדות וצדק חברתי" יחד עם עשרות רבנים ורבניות קוראים בימים אלה לנבחרי הציבור לקחת אחריות על יוקר המחיה ולהבטיח מזון בסיסי ובריא לכל משפחה.

*       שלום בין האנושות לעולם הטבע מתהווה בשבת, שכן האדם מפסיק להתערב בטבע, לשנותו ולשעבד אותו לצרכיו. אריך פרום מתאר בספרו "השפה שנשכחה" את העבודה כהתערבות מצד האדם בעולם הפיסי. ואילו השבת היא יום השלום בין האדם לעולם הפיסי, בו אסור לאדם לשנות את הטבע בכל דרך שהיא, לא לבנות ולא להרוס דבר, וכך היא יוצרת יחס של הרמוניה ושלום בין האדם והטבע.

*       שלום בין בני האדם למלאכים – מיד עם כניסתנו מבית הכנסת הביתה מדי ליל שבת אנו פוצחים בשירת "שלום עליכם". זו, כמדומני, הפעם היחידה שאנו מברכים את המלאכים לשלום, והם, לפי הפיוט, מתבקשים לברך אותנו בברכת השלום.

*       שלום בין עם ישראל לקב"ה, כאשר בזכירת מעשה בראשית בשבת, השבת הופכת לאות ברית בין עם ישראל לבורא עולם.

מכאן אנו יכולים להבין את פרשת "בהר" הפותחת בשבת הארץ: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (ויקרא כה, ד) ומסתיימת בשבת השבועית: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (כו, ב). מייד לאחר מכן פותחת פרשת 'בחוקותי' בהבטחה: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". הפועל "לשבות" חוזר ונשנה בפרשות 'בהר'-'בחוקותי' י"ד פעמים. די פעמים כדי שכל הקורא פרשות אלה יבין עד כמה חשוב לבלום את קדחת העשייה, ולרסן את המתחים הסוציו-אקונומיים ואת שעבוד האדם לאדמה והאדמה לאדם, שבהם עוסקת הפרשה, כדי למצוא איזון נכון של שלום עם עצמנו ועם סביבתנו.

מקור לזיהוי השלום עם שבת אפשר למצוא בספר הזוהר (ח"ג קעו, ב, בתרגום) האומר: בא וראה, אין העולם מתקיים אלא על השלום, כאשר ברא הקב"ה את העולם, לא יכול היה להתקיים עד שבא והשרה עליו שלום. ומה הוא? שבת, שהיא שלום של עליונים ותחתונים, ואז נתקיים העולם. ספר הזוהר מציין עוד שמריבות בשבת פוגמות באיכותה ובקדושתה, ולכן יש להיזהר מהן בשבת, ולדבריו, שבת היא זמן נכון להשלמה בין אנשים, שנפלה קטטה ביניהם (תקוני זוהר נז, א).

למרבה הצער השבת במדינת ישראל הופכת פעמים רבות להיות סלע מחלוקת ולא צור שלום. "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת": יקבעו הסכמות, יישמו אמנות בין מגזריות ויפסיקו במלחמות השבת שאינן נגמרות.

כמו שהשבת היא זמן השלום, כך ירושלים, שיום שחרורה מצוין בשבוע שלאחר פרשות בהר-בחוקותי", אמורה להיות מקום השלום, ושמה אף רומז להגדרתה כעיר השלום. נאמר על ירושלים שהיא "עיר שחוברה לה יחדיו" – "שהיא עושה כל ישראל לחברים" (תלמוד ירושלמי, חגיגה כא, ד). כמו השבת גם ירושלים אמורה לאחד את עם ישראל, אך דווקא ממנה יוצאים פירוד ופלגנות. בירושלים יש גם פוטנציאל להיות דגם אידיאלי להכלה ולחיים משותפים של עמים, דתות ותרבויות שונות, אולם למרבה האירוניה היא הפכה לסמל לסלעי המחלוקת הקשים ביותר. 

גולת הכותרת של הבטחות התורה בפרשת "בחוקותי" היא: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" (כו, ו) הבטחה זו באה על רקע על רקע המאבקים בין עם ישראל לאויביו, ועליה מביא רש"י את אמרת חז"ל (בספרא כאן): "אם אֵין שָׁלוֹם אֵין כְּלוּם […] שֶׁהַשָּׁלוֹם שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל". בכל שבת כשכל איש ואישה מברכים את רעהו ורעותה בברכת "שבת שלום", ראוי לזכור את השלומות שאנו מייחלים להם בחיינו האישיים, בחברה בה אנו חיים, בעמנו ובעולם כולו, שסוף בריאתו הוכתר בכתר השלום. שבת שלום!

הרב דר' רונן לוביץ משמש כרב היישוב ניר עציון, מלמד במכללה האקדמית לחינוך "שאנן", ומכהן כנשיא "נאמני תורה ועבודה"

שבוע היהדות והצדק החברתי

אבי דבוש

אחת מהפרשנויות המפעימות ביותר של רש"י, הפרשן הקלאסי של התורה, נמצאת בפרשת "בהר". פסוק ל"ה בויקרא כ"ה אומר:

"וְכִֽי יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ: "

הפרשנות של רש"י על "והחזקת בו" היא: אל תניחנו שירד ויפול ויהא קשה להקימו , אלא חזקהו משעת מיטת היד. למה זה דומה?  למשאוי שעל החמור:  עודהו במקומו – אחד תופס בו ומעמידו , נפל לארץ – חמשה אין מעמידין אותו.

בדיוק המופלא שלו מדגים לנו רש"י מהי רשת ביטחון חברתית ומהי המחויבות שלנו, כבני אדם ערכיים וכשומרי וזוכרי תורה ומצוות. המחויבות שלנו היא לפקוח עיניים ולראות את מי שנפל חברתית וכלכלית ולסייע לו, אבל לא פחות מזה אנחנו מחויבים לראות לאתר ולהחזיק את מי שעדיין לא נפל אבל נוטה ליפול, נמצא בסכנה ברורה ומיידית לא רק "לתמוך" אלא ממש להחזיק בו בכל כוחנו כדי למנוע את נפילתו.

המחויבות התורנית הזו נעלמה בשנים האחרונות, כאשר את מוקד זירת הדיון והעשייה היהודית- ערכית מעסיקות שאלות של קדושת הארץ, עליונות יהודית, שלום וביטחון. עד כמה אנחנו מצליחים להיות רגישים ולממש את הציווי שנכרך באמירות מהר סיני, על שיטת השמיטה ועל האחריות החברתית- כלכלית שלנו? ועד כמה אנחנו מצליחים לתרגם את הציווי הזה למציאות ריבונית, שבה הכלי המרכזי ל"והחזקת" הוא מדיניות ממשלתית ופתרונות מערכתיים ולאו דווקא צדקה וסיוע בקהילה, המבורכים כשלעצמם?

זו הסיבה שלצד הפעילות השוטפת שלנו לקידום צדק חברתי, באמצעות מרכז זכויות חברתיות בעברית וערבית ועבודת שינוי מדיניות מול הכנסת והממשלה, הקמנו את הפורום ליהדות וצדק חברתי. הפעולה המרכזית של הפורום מתמקדת בקידום 'שבוע היהדות והצדק החברתי' מסביב לפרשת "בהר". אנחנו מאמינים שהמחויבות הדתית שלנו לא מתמצת רק בהגנה על זכויות אדם "קלאסיות" בגדה המערבית, בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, על מבקשי מקלט ובנושאי מגדר ולהט"ב. היא חייבת לגעת גם בנושאים חברתיים- כלכליים, בזכויות חברתיות. אנו רואים בהן חלק מרכזי ממערך זכויות האדם, כפי שבאו לביטוי בהצהרת זכויות האדם ובשורה של אמנות ומדיניות הרווחה, שהתפתחו במערב בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה.

השנה, 'שבוע יהדות וצדק חברתי' מתמקד ביוקר המחייה ובזכות לסל מזון בריא גם לא.נשים החיים בעוני. אחד הדברים הקשים בעוני הוא שמדובר במעגל המזין את עצמו וכולא את היחידים, המשפחות והקהילות החיות בעוני בתוכו. עליית המע"מ לאחרונה, הקפיצות במדד המחירים, במחירי פירות וירקות, עליית מחירי התרופות והתחבורה הציבורית, פוגעים בכולנו, מעמד בינוני ומעמד נמוך כאחד. אבל, הפגיעה בחיים בעוני היא אנושה. ובין היתר, היא איננה מאפשרת תזונה סבירה ובריאה. עובדה זו מביאה לפגיעות רבה יותר בקרב החיים בעוני למחלות בכלל ולמחלות הקשורות ישירות לתזונה, כמו סוכרת, בפרט. ניתן גם להבין שהפגיעה הזו היא לא רק במי שסמוי מהעין ומהלב שלנו, אלא מזיקה לנו ישירות. לדוגמה הטיפול הרפואי בהשמנה ותוצאותיה עולה למדינת ישראל כ- 20 מיליארד שקלים בשנה.

ברור שיוקר המחייה פוגע בזכות הבסיסית לתזונה של ישראליות וישראלים רבים (כרבע מהישראלים מוגדרים כנמצאים במצב של חוסר ביטחון תזונתי) וביתר שאת בזכותם למזון בריא. המחויבות היהודית שלנו היא להחזיק כבר עכשיו את מי שנופלים לחיים של תחלואה ותלות כרוניים, בשל הניתוק ממקורות תזונה בריאים. המחויבות היהודית שלנו היא "והחזקת", בכל כוחנו, על מנת שלא יפלו כליל ויהיו במצב שבו כמעט בלתי אפשרי יהיה  להרים אותם. רק עבודה משותפת ומאומצת יכולה לחולל שינוי. אנחנו מחויבים לעבודה הזו.

הרב אבי דבוש – מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם.

בשבוע של פרשת בהר 18 עד 24 במאי יתקיימו פעילויות רבות אליהם הציבור מוזמן https://www.socialjustice.info/  ארועי שבוע צדק חברתי

רועי שלום זמיר

הָאָרֶץ נִשְׁמְטָה

וְהִיא בּוֹעֶרֶת

מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וְאִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ

וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ

לֹא שַׁבְנוּ

הָאֲדָמָה הֶפְקֵר

סְפִיחַ הַקָּצִיר דּוֹקֵר

אַדְמָתָהּ פּוֹצַעַת

אֶת הֲלִיכָתֵנוּ

עַד

שֶׁנִּקְרָא

דְּרוֹר

הַחְזִיקִי בִּי

מהפייסבוק / תשפ"ד