"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"

(שמות כח, ב)

"אמר רב ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, מכנסיים מכפרים על גילוי עריות, מצנפת מכפרת על גסי הרוח, אבנט מכפר על הרהורי הלב, חושן מכפר על הדינין, אפוד מכפר על עבודה זרה, מעיל מכפר על לשון הרע, ציץ מכפר על עזות פנים"

 (נוסח מקוצר, זבחים פח, ב)

יהודים של פורים ויהודים של פסח

דבורה וייסמן

המאמר מוקדש לזכרם של הוריי היקרים.

וכן לזכרם של הנופלים והנופלות בשבעה באוקטובר ובמלחמה שבאה בעקבותיה

ולשלומם של כל החטופים שעדין בשבי החמאס.

על אף שיום הולדתי חל בסוף ניסן, לאחר חג הפסח, בבית הכנסת הקונסרבטיבי באוהיו שבו חגגתי בת מצווה קבעו את החגיגה לשבת זכור. מאז יש לי קשר אישי מיוחד עם הטקסט של פרשת 'זכור' וככל שחולפות השנים (וחלפו שנים רבות!) גם הקשר עם חג הפורים רק הולך ומתחזק.

השנה, הירושלמים שאוהבים את חג הפורים כמוני, התברכו בפורים משולש, דהיינו, שלושה ימים של חגיגות. את המגילה נקרא בי"ד אדר, יחד עם כל עם ישראל. זה חל השנה ביום שישי, ונקיים בו גם את מצוות מתנות לאביונים. ב-ט"ו באדר, שהוא שושן פורים שיחול השנה בשבת, נקרא את פרשת עמלק בתורה ונוסיף את "על הניסים" לתפילה ולברכת המזון. בט"ז באדר, נקיים את מצוות משלוח מנות ומצוות סעודת פורים. למי שאינו כל כך אוהב את פורים—כמו רבים מחבריי!—זה יהיה נטל. לי זאת תהיה חגיגה אמתית.

הסופר והעיתונאי יוסי קליין הלוי ,שקשור למכון הרטמן ,אמר שיש שני סוגים של יהודים—יהודים של פורים ויהודים של פסח. היהודים של פורים זוכרים את אשר עשה לנו עמלק והם לא רוצים להיות תמימים או נאיביים. יהודי פורים צריכים להיות ערים לסכנות ולאיומים. בשנה ושלושת החודשים האחרונים, הן בישראל הן בתפוצות , ראינו בפועל את הסכנות הללו מתממשות, אפילו בקהילות גדולות וחשובות, כגון ניו יורק, מלבורן וטורונטו. אחוז היהודים בצפון אמריקה, כולל בקמפוסים של האוניברסיטאות האליטיסטיות שמדווחים על תקריות אנטי-שמיות, עלה פלאים.

לעומת זאת, אמר קליין הלוי שיהודים של פסח זוכרים את נפש הגר והעבד, כי גרים היינו בארץ מצרים. לא רוצים להיות אכזריים. מגלים אמפתיה לסובלים אחרים ולמדוכאים.

לי זה מזכיר בסדר הפוך את הרש"י הידוע על המילה הראשונה בפרשת 'יתרו'- "וישמע יתרו…מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק." התודעה של פורים לפי גישה זו היא תודעה של עמלק, של עוינות, של אויבים ושל אנטישמיות. כמי שגדלה בארה"ב בשנות החמישים והשישים של המאה ה20, באזור ה"מידווסט" לא חוויתי בעצמי אנטישמיות. ידעתי על קיומה, אך עד לשנה האחרונה, ייחסתי אותה יותר לאירופה או לזמנים עברו. כישראלית, המתקפות מצד איראן(פרס של ימינו) באביב ובלילה לפני ראש השנה- היו קשורות אצלי בתודעה של פורים וברוך השם, לא גרמו לאבדות של ממש.

באינטרנט גיליתי רַבָּה בקהילה קטנה באזור של שיקאגו- הרבָּה מרגרט פריש קליין. היא קוראת לעצמה the  energizer rabbi  שזה משחק מילים כמו שאני אוהבת, במיוחד בפורים. למי שאיננו שולט באנגלית, המשחק הוא בין rabbi and rabbit , דהיינו רב או רבָּה מולה מילה ארנבת. ממנה למדתי שאנחנו מצווים בעצם לשלב את שתי התוֹדעות הללו ביחד—פורים ופסח. לכל יהודי או יהודייה שמחזיקים רק באחת משתי התוֹדעות חסר חלק חשוב ממאפיניו כיהודי. אנחנו צריכים להיות ערים לסכנות ולצידן גם לגלות אמפתיה וחמלה כלפי אחרים. הרבָּה פריש קליין אומרת שיהודי לא צריך להיות משועבד על ידי עבָרוֹ, עבָרנוּ. מצד אחד אין אנו צריכים לשכוח ביחד עם זה גם לא להיות תקועים בזיכרונות. חשוב לזכור מבלי להיעצר בעבר. עלינו לזכור וביחד עם זה גם להתקדם הלאה.

הזעזוע והזוועות של השבעה באוקטובר, האתגרים של המפונים בצפון ובדרום, והכאב על הנופלים והנופלות במלחמה, היו קשים מנשוא. איבדנו חלק משמעותי ממיטב נערינו ונערותינו. יהי רצון שנזכור תמיד את זכרם הברוך. וביחד עם זאת שנזכור גם את מה שעשינו לגברים, נשים וטף בעזה. ושמעל לכול, שלא נאבד את האמונה באדם שנברא בצלם אלוקים.

ד"ר דבורה (דבי) וייסמן, מוותיקי "עוז ושלום," הייתה בין המייסדים של קהילת ידידיה.

 מקום המנורה במשכן

"באהל מועד מחוץ לפרוכת" (שמות כז כא), שלא יטעה אותך יִצְרְךָ לומר שהוא צריך לאורה, לא היתה המנורה צריכה אלא להנתן לפנים מן הפרוכת אצל הארון והיא נתונה מבחוץ מן הפרוכת להודיעך שאינו צריך לאורה של בשר ודם. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם עושה לו מִטָּה ושֻלחן, נותן את המנורה משמאלו. אבל בבית המקדש המנורה נתונה מימינו של שלחן, שנאמר: "ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נכח השלחן" (שמות כו לה), להודיעך שאינו צריך לאורה שלך אלא לזכותך להאיר לך לעולם הבא כשיבא חשכה לאומות העולם, שנאמר: "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה" (ישעיה ס ב).

(מדרש תנחומא פרשת תצוה, פסקה ז)

 אור מנורה / ר' יהושע בר כַלְפָה

אוֹר הַמְּנוֹרָה / בָּרָה טְהוֹרָה

גַּלֵּה מְהֵרָה / דָּגוּל וְנוֹרָא

הַר מַה נוֹרָא / וּבֵית הַבְּחִירָה

זִקְנֵי הַבִּירָה / חַכְמֵי תּוֹרָה

טְעוּנִים מוֹרָא / יוֹדְעִים אַזְהָרָה

כֹּהֵן לְפָאֲרָהּ / לְבוּשֵׁי טָהֳרָה

מַרְאֵהוּ לְיַקֵּרָה / נוואו לְשַׁפֵּרָה

סֶגֶן לְחַבֵּרָה / עַל כֹּל לְגַבְּרָהּ

פְּאֵר וַעֲטָרָה / צִיץ לִקְשֹׁרָה

קַלָּה בִּכְרָה / רִשְׁעָהּ לְכַפָּרָה

שַׁדַּי בִּמְהֵרָה / תָּחִישׁ שִׁבְּרָה

פִּרְחוֹן נוֹטֵרָה / חַזֵּק בִּשְׂרָרָה

בגדי קודש – פרשת תצוה עם הפנים לפורים

הרב דוד ביגמן

וְאַתָּּה הַקְרֵב אֵלֶיךָּ אֶת אַהֲרֹן אָּחִיךָּ וְאֶת בָּּנָּיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִ שרָּאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָּדָּב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָּזָּר וְאִיתָּמָּר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָּ שיתָּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָּחִיךָּ לְכָּבוֹד וּלְתִפְאָּרֶת. וְאַתה תְּדַבֵּר אֶל כָּּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָּכְמָּה וְעָּשוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. (שמות כח, א-ג)

בטקס החניכה של אהרן ובניו יש מצוות מעשיות רבות רושם, אשר משמעותן אינה רק בשעת מעשה אלא גם בעיצוב הספרותי לדורות. המעשה והסיפור מכוננים הן את תודעת הייחוד של אהרן ובניו והן את תודעת הסובבים אותם בימים ההם ובזמן הזה. בולטת במיוחד בטקס החניכה עשיית הבגדים המיוחדים ולבישתם :

וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּּנָּיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָּחַצְתָּּ אֹתָּם בַּמָּּיִם. וְלָקַחְתָ אֶת הַבגָדִים וְהִלְבשְתָ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָּאֵפֹד וְאֶת הָּאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָּפַדְתָּּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָּאֵפֹד. וְ שמְתָּּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָּתַתָּּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָּפֶת. וְלָּקַחְתָּּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָּה וְיָּצַקְתָּּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָּשַׁחְתָּּ אֹתוֹ. וְאֶת בָּּנָּיו תַּקְרִיב וְהִלְבשְתָם כֻּּתֳּּנֹת. וְחָּגַרְתָּּ אֹתָּם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָּנָּיו וְחָּבַשְׁתָּּ לָּהֶם מִגְבָּּעֹת וְהָּיְתָּה לָּהֶם כְּהֻּנָּּה לְחֻּקַּת עוֹלָּם וּמִלֵּאתָּ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּּנָּיו.(שם כט, ד- ט)

החשיבות היתרה של הבגדים ושל טקס הלבשת הכוהנים אינה רק תחושה עמומה של המקשיב לקריאת התורה, אלא מקרא מפורש בהמשך דרכם של אהרן ושל אלעזר בנו :

קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָּזָּר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָּם הֹר הָּהָּר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בגָדָיו וְהִלְבשְתָם אֶת אֶלְעָזָר בנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָּסֵף וּמֵת שָּׁם. וַיַּעַש מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָּהָּר לְעֵינֵי כָּּל הָּעֵדָּה. וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָּדָּיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָּם אֶת אֶלְעָּזָּר בְּנוֹ וַיָּּמָּת אַהֲרֹן שָּׁם בְּרֹאשׁ הָּהָּר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָּזָּר מִן הָּהָּר. (במדבר כ, כה–כח)

העברת תפקיד הכהן הגדול נעשית באמצעות מעין טקס. על פי מצוות ה', משה מפשיט את בגדי אהרן ומלביש את אלעזר. ברגע אחד אהרן מופשט מבגדיו, מסיים את תפקידו ואת חייו. ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו! אמנם לאהרן היו חיים לפני שלבש את בגדי הקדש, אך אין לו חיים אחרי הפשטתם האחרונה. אולי מבלי משים (ואולי עם), התורה קוראת תגר על תפיסת השניות הרווחת היום. תפיסה זו טוענת שלכל אדם יש מהות פנימית, והוא משתדל לבטא אותה בתפקידו, במלבושיו ובהלכותיו. תפיסה זו באה לידי ביטוי חריף במושג "מימוש עצמי". זוהי תפיסת העולם של המן הרשע, שאינו מסתפק במקומו הרם, "וַיְנַשאֵהוּ וַיָּּשם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּּל הַשרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (אסתר ג, א), אלא דורש שהאני העצום והמגלומני שלו יתממש, ולו לרגעים ספורים, בלבוש מלכות.

וַיָּּבוֹא הָּמָּן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשוֹת בָּּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָּפֵץ בִּיקָּרוֹ וַיֹּאמֶר הָּמָּן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשוֹת יְקָּר יוֹתֵר מִמֶּנִּי. וַיֹּאמֶר הָּמָּן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָּפֵץ בִּיקָּרוֹ. יָּבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָּבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָּכַב עָּלָּיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁו. וְנָּתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָּפֵץ בִּיקָּרוֹ וְהִרְכִּיבֻּהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָּעִיר וְקָּרְאו לְפָּנָּיו כָּּכָּה יֵעָּשה לָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָּפֵץ בִּיקָּרו. (אסתר ו, ו-ט)

אולם למשה ולתורתו תפיסה הפוכה: "וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָּלָּיו." (במדבר טז, יא)

אין אני פנימי המבקש למצוא ביטוי הולם בעולם, מתוך מימוש עצמי. התנועה היא הפוכה: תפקיד האדם בעולם ומלבושיו שמוטלים עליו בעל כורחו, מתוך הקונסטלציות המפותלות של חיי האדם עלי אדמות, המכונות בתרבות היוונית גורל, ובפינו השגחה פרטית, הן שיוצרות את האני.

בעולמנו החדש, נפוץ שאדם מגיע לגבורות, ובמשך השנים עובר ממקום למקום ומתפקיד לתפקיד. הזיכרון האנושי יוצר תודעת רצף ותודעה כוזבת של "אני איתן", שמבטא את עצמו בצורות שונות.  אך במידה רבה המקומות,  התפקידים והלבושים העכשוויים הם היוצרים את הזהות. אמנם, מקומות, תפקידים ולבושים מהעבר אף הם חרוטים בסתר לבו, אך במידה ניכרת האישיות מתעצבת מחדש. במציאות מדברית, בצאת ישראל ממצרים, האדם שימש בתפקיד אחד. מלבושי התפקיד הם היוצרים אותו, וכאשר הוא מסיים את תפקידו ופושט את בגדיו – האני קמל, והוא חוזר לעפר ממנו בא. כך בעולם המדברי הדו־ממדי, אך במציאות שלנו, הרב־ממדית, אי אפשר לדבר על תפקיד אחד היוצר את האני. האדם יכול בעת ובעונה אחת וגם לאורך זמן, להיות אב ובן, רב ותלמיד, מפקד ופקוד ועוד ועוד. התפקידים הרבים בזמן ובמרחב ובאינטראקציה עם הבריות הם כולם בית יוצר של אישיות עשירה, כמגוון תפקידיה בסביבות שונות .

הרב דוד ביגמן מראשי ישיבת מעלה גלבוע

מי עוזר למי?

וכך היו כתובין: ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף על כתף הימנית. שמעון יהודה זבולון דן אשר בנימין על כתף השמאלית. וכל כך למה? כדי שתעמוד לו זכותן שלשבטים בכניסתו וביציאתו. בכניסתו אלו שמות שבחושן שנתון על לבו שלא יכוה מזיו השכינה. וביציאתו אלו שמות שבאפוד שנתון בין שתי כתפיו כדי שלא יכוה מזיו השכינה.

(מדרש הגדול פרשת תצוה כח ז)

בָּאֵפוֹד הַקֵּרָמִי

לֹא מְשֻׁבָּצוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת

וְאוּרִים וְתֻמִּים

לֹא מְגַלִּים נִסְתָּרוֹת

אֶל הַחֻרְבוֹת

בְּרַעַשׁ פְּגָזִים

נִכְנָסִים חַיָּלִים

בְּרַעַשׁ, בְּאֵשׁ

וּשְׁתִיקַת הַשָּׁמַיִם

רַק שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

שׂוֹרְפִים לָהֶם

בַּלֵּב וּבַכְּתֵפַיִם

וְרַק שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

שׁוֹרְקִים כְּכַדּוּרִים

אֶל הֶחָזֶה

מִתּוֹךְ הַסְּבַךְ

מָתַי יוֹפִיעַ שֶׂה?

רועי שלום זמיר

(מהפייסבוק)