בראשית תש"ף, גיליון 1124

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ;

וַיְהִי בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

(בראשית ד' י"ז)

איור: הרי לנגבהיים

ויהי בונה עיר – אין הוא אומר "ויבן עיר", אלא "ויהי בֹּנה עיר". עם קין החלה שאיפה חדשה: העיר. קין היה תלוש מן הקרקע, – מנושל מן השדה, עזוב מאת ה' ומנודה מחברת האדם. מה עוד נותר לו? הוא נותר לעצמו; נותרו כוחותיו הרוחניים והכשרונות הטמונים באישיותו. התוצאה הטבעית היתה – להיות בונה עיר. העיר- בניגוד לכפר – תלושה מן הקרקע ומנותקת מן החקלאות. יושביה מתפרנסים מכוחות האדם. התוצרת החקלאית מגיעה לערים, ושם יעבדוה בהתאם לצרכי האדם; האמנות והתעשיה ממטביעות עליה את חותם השכל האנשוי. הכוח, הרוח והכישרון – הם "שדות" ליושבי הערים. והם הולכים ומתפתחים, – כפי שיסופר מיד להלן. הכפר שקוד על תרבות הקרקע, והעיר – על תרבות האדם. הכוחות הנמים באדם מתעוררים בעיר; כביכול, האדם ניעור; ואלי מכאן שם ה"עיר" – משורש "עור". והפסוק מתקיים פשוטו כמשמעו: "ויציצו מעיר כעשב השדה" (תהלים עב, טז): האדם יפרח בעיר – כעשב השדה. ניגוד זה שבין עיר לכפר מתגלה גם בחוקים מאוחרים יותר. שבט לוי לא נטל חלק בקרקע, – והוא זכה בערי הלויים; הרוצח הוגלה מאדמת הקודש, – כדרך שקין גורש מכלל האדמה, – והוא גלה לערי המקלט. ובכך, בתי ערי חומה נדונים כתלושים מן הקרקע; הם עוברים לצמיתות מיד ליד – כנכסי דניידי. ולפיכך: אופייני הדבר, שהעיר הראשונה נוסדה על ידי קין, שהיה תלוש מן הקרקע ותלוי רק בעצמו. עם הולדת בנו הראשון ראה צורך לבסס את עתידו; ולא היתה לו דרך אחרת, אלא להיות בונה עיר.

(הרש"ר הירש שם, שם)

ותהר ותלד את חנוך. ולא נזכר טעם זה השם כי מובן שהולד מעצמו נקרא כן שהיה הראשון מחונך מאביו ולמדו מוסר ומש״ה ויהי בונה עיר . שהבין קין רצון ה׳ שטוב להיות מרבה בצרכיו ולא לחיות כחיה ובהמה על ידי עבודת האדמה לבדו אלא לבקש חיי אנושי ביחוד וכדעת הבל ע״כ בנה לו עיר. כשם בנו חנוך. באשר הוא בעצמו היה מקולל ונסתר מהשגחת ה׳ על כן לא רצה לקרות את העיר על שמו כ״א על שם בנו כדי שיהא חל בה השגחת ה׳ לטובה.

(העמק דבר שם, שם)


 שבת ובראשית – פרשת הבריאה כדגם לחיי אדם

אריאל פיקאר

את מעשה בראשית לא ניתן לפרש כתיאור היסטורי של מעשה הבריאה על ידי הבורא, "מפני שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות" (רמב"ן, בראשית א, א). אולם, אפשר ללמוד את הפרשה כך שתסייע לנו לכונן את הקיום האנושי בתבנית הבריאה. בורא עולם מסר לנו את סודות הבריאה כדי שנלך בדרכיו – בבחינת, 'מה הוא בורא אף אתה היה בורא', 'מה הוא שובת אף אתה תשבות'. הבה נקרא את תיאור הבריאה 'בלשון בני אדם', כלומר, כדגם הנכון לחיי אדם.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ – בכל רגע בהווה נמצא העולם בתהליך של פירוק וניוון, ערבוב וטשטוש, תהו ובהו. אנושות חפצת חיים אינה יכול להתמזג עם הטבע עליה לעצב אותו על ידי יצירה ותיקון. "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה).

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ – האדם צריך לברוא את אש ואור ולהבדיל בין האור הטוב לבין החושך

וַיִּקְרָא לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה – האדם קורא שמות לתופעות וכך מגדיר אותן ומציב אותן במקומן ובגבולותיהן הראוים. השפה היא אבן יסוד של התרבות האנושית.

תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ – האדם זקוק לאדמה שבה אפשר לזרוע. האדם נדרש לשלוט באיתני הטבע, לשים גבול בין ים ליבשה, לזרוע ולנטוע ולדאוג להמשך הקיום והפריון.

וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם – הבריאה מחולקת לימים שבהם ערב ובוקר, אך לחלוקה זו אין כל משמעות ביחס לאל עצמו הנשגב מן הזמן. חלוקת הימים בבריאה נועדה עבור האדם. זוהי תמונת עולם אנושית המשקפת את עבודתו ופעילותו של האדם "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" (תהלים קד).

וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים – האדם יוצר את מושג הזמן ואת חלקיו ונותן להם משמעות. אך יש לשים לב, היממה, החודש הירחי והשנה השמשית מובנות בתוך הטבע עצמו. אך השבוע, שבסופו השבת, הוא יצירה תרבותית ולא טבעית, שרק בני אדם יכולים לתת לה משמעות. המסורות המקבילות למקרא תיארו את הבריאה ללא שימוש בימים. תיאור ששת ימי המלאכה ויום השביעי המקודש מעצב עבור האדם את הזמן בתבנית הימים והשבועות שבסוף כל שבוע – השבת.

תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ – על האדם לראות את עצמו כמי שאחראי לקיום של המגוון העצום של המינים השונים בטבע, בארץ, במים ובשמים.

נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ – בסופו של היום השישי מתלכדים הבורא והנברא. האל בורא אדם בצלמו כדמותו שהוא מעתה זה שיברא אדם ויעסוק בתיקונו של עולם ובהפיכתו מתוהו ובוהו וחושך לעולם מתוקן, מסודר ומואר.

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם – התבנית הטבעית של ערב ובוקר מסתיימת ביום השביעי. זהו יום של שביתה, של ברכה ושל קדושה עבור האל הבורא ומכאן שזהו הדגם הנכון לקיום האנושי. האדם הוא היצור היחיד האומר ועושה, לפיכך הוא גם היחיד השובת כמו האל עצמו. האמונה בבריאה מעצבת תודעה של ראשית ותכלית, של התחלה וסוף. האדם אינו נידון לחזרה אין סופית ולפעולה סיזיפית. עליו לכונן את חייו על מקצבי הזמן, ולראות את חייו ופעולותיו כחלק מטבע שנוצר ומתכלה, נולד ומת. השבת היא היכולת של האדם לעצור את הזמן, את המירוץ האינסופי ולהתבונן על עשייתו וחדלונו.

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה – אלוהים משלים את בריאת השמים והארץ. זו אינה רק הפסקה ושביתה, אלא סיום והשלמה, מבחינת האדם זהו אתגר קשה: "'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך'. וכי אפשר לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו). כדי שהאדם יוכל להתעלות ולהתברך ביום השבת עליו להניח את עבודתו ולחשוב כאילו כל מלאכתו עשויה. נדרש מאמץ רגשי ורוחני של השלמה, של קביעת גבול למלאכה וליצירה, גבול המאפשר מנוחה וקדושה. באותו מדרש נאמר: "דבר אחר: שבות ממחשבת עבודה", כדי לשבות באמת צריך לשבות ממחשבת העבודה, ולא רק מן העבודה עצמה.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ – המשמעות האנושית של הברכה היא היכולת להתבונן בתופעה ולהעניק לה משמעות. כאשר אנו חשים שמלאכתנו עשויה, אנו יכולים לברך את העשיה ולהתברך במנוחה. השביתה ביום השבת מאפשרת את הקדושה. צריך לפנות מקום לקדושה על ידי השביתה ממלאכת היום-יום, שביתה המאפשרת דרגת קיום אנושית אחרת, קדושה, התעלות, התרוממות רוח וחירות. שני היבטים לשבת: האחד, סיום מלאכת השבוע וברכתה. השני, פינוי מרחב ומקום (על ידי שביתה) כדי לאפשר את הופעתה של הקדושה. אנו שובתים ביום השביעי לא עבור האל, אלא בעקבות האל ועבור האדם. "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם" (בבלי, ביצה טז ע"א).

ד"ר אריאל פיקאר, מנהל מרכז המחקר במכון שלום הרטמן וחבר קהילת ידידיה בירושלים.


האדם, נזר הבריאה, הוא מורכב ורבגוני. האם היה נכון לברוא אותו??

אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא,הה"ד (תהילים פ"ה) חסד ואמת נפגשו,צדק ושלום נשקו. חסד אומר: יברא, שהוא גומל חסדים, ואמת אומר: אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר: יברא, שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא ?

נטל אמת והשליכו לארץ. הה"ד – כפי שכתוב – (דניאל ח): ותשלך אמת ארצה.אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה (חותם) שלך? תעלה אמת מן הארץ, הה"ד (תהילים פ"ה) אמת מארץ תצמח.

(בראשית רבה, ח, ה)

האדם נברא יחידי

אדם נברא יחידי בעולם שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו. ומה עכשיו שנברא יחידי מתגרות זו בזו, אילו נבראו שניים, על אחת כמה וכמה.

 (תוספתא סנהדרין פרק ח, ב)

לפיכך נברא אדם יחידי… מפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך.

(משנה סנהדרין ד, ה)

האדם נברא אחרון

תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת ומפני מה, שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, דבר אחר , שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית.

(בבלי סנהדרין, ל"ח, א)

האדם נברא בצלמו של הקב"ה

…וסיפר ראשונה כי הוא יתברך ברא האדם בצלמו כדמותו, למען יבחר להדמות ליוצרו כפי האפשר, כי בזה ישלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פועל זולתו, כראוי לו יתברך המרומם על כל זולתו. והוא רחום בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער, ויניחהו בגן עדן, עד שהרע מעשיו וקלקל את פרנסתו שגרשו האל יתברך משם לעבוד את האדמה, ולטרוח כמה טרחות עד שלא אכל פת.

(מתוך הקדמתו של רבי עובדיה ספורנו לפירושו על התורה)

קיומו של האדם בכל מקום בעולם תלוי ברצונו של הקב"ה

וגן עדן,שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה,נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם, ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו, וזרעם חטאם גרם להם להפיצם במקומות לזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחות בגוייהם, כפי שנזדמן להם. אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלוהים בארץ מעולם… יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו, כענין שכתוב, ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו (תהילים ק"ה, מ"ד, מ"ה) כלומר שגירש משם מורדיו והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, אם יחטאו לו תקיא אותם הארץ, כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם.

(מתוך פירוש הרמב"ן על בראשית א, א)

האדם מצווה לכבד את החיים

…אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו , והוא פשוטו של מקרא. והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה,והכתוב אומר "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג, כ"א), וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ונגזר שימותו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו, ועם כל זה, לא נתן הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי, והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש… כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה לא הנפש עצמה וזה טעם השחיטה.

(פירוש הרמב"ן בראשית א, כ"ט)

"אדם מאדמה?"

כבר הבאנו ראיות דקדוקיות והגיוניות כדי לסתור את הדעה המקובלת על "אדם". לא "אדם" נגזר מ"אדמה", אלא היפוכו של דבר": "אדמה" נגזרת מ"אדם". זאת ועוד: האדם איננו "יליד אדמה" אופייני; שכן, במוצאו מן האדמה שייך האדם לשאר הברואים; ואילו ייחודו של האדם הוא בכך, שלא נברא כולו מן האדמה; אלא הנשמה בנפוחה בחומר אדמתו, היא היא העושתהו לאדם. עצם ההכרזה כאן מעידה, ש"אדם" מבטא את ייעודו הנעלה של האדם, וכן יעידו גם מקראות אחרים, כדוגמת "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד, א). אדם ודאי לא נתפס כאן כגוש אדמה גרידא. כבר עמדנו על קרבת "אדם" ל"אדום". האור האדום נשבר פחות מכל אור. ואכן, זה כל האדם: הוא ההתגלות הקרובה ביותר של האל, ובו מתגלה שכינה בתחתונים. – כמו כן קרוב אדם להדום; הוה אומר: האדם הוא הדום רגלי השכינה בארץ… כמו כן קרוב אדם לחתם; הוה אומר: האדם הוא חותמת האל בבריאה; הוא החותם, בו יכיר העולם את ריבונו הנעלם. – ובסופו של דבר, קרוב אדם לדמ(ה) בתוספת א' מייחדת. ייעודו של האדם להיות דומה לאלהיו; אך מוטל עליו להידמות לאלהיו בכחו החפשי והפעיל. הוה אומר: האדם הוא נציג ובא כח לאל. כל המושגים האלה חד הם; אחד הוא ייעודו כ"אדום", "הדום", "חותם" ו"א-דם". הכל מסתכם במושג מילוי המקום, אדם הוא אפוא נציג ובא כח.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על בראשית א, כ"ו)

"זה ספר תולדות אדם"

רבי נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית? שנאמר 'זה ספר תולדות אדם' ולהלן הוא אומר (שם ב) 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם' מה להלן בריאה ועשיה, אף כאן בריאה ועשיה.

(אבות דרבי נתן פרק לא, משנה ג)

'ואהבת לרֵעך כמוך' (ויקרא יט) רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה.

(ירושלמי נדרים פרק ט, הלכה ד; ספרא)

'זה ספר תולדות אדם': שאפילו סרגול הספר מסר לו הקב"ה לאדם הראשון, ובתורת כהנים מסיק 'ואהבת לרעך כמוך' אר"ע זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם גדול יותר, פירושו: אסיפיה דקרא קאי (מתייחס לסוף הפסוק) 'בדמות אלהים עשה אותו' דמקרא דר"ע לא שמעינן אלא 'דעלך סני לחברך לא תעביד' (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך), ובא בן עזאי ואמר שאף אם הוא אינו חושש לכבוד עצמו יש לו לחוש לכבוד חבירו, לפי שרואה דמות חבירו ואינו רואה דמות עצמו, ולזה אמר שמקרא זה כולל יותר ממקרא ד'ואהבת לרעך כמוך'.

(דעת זקנים מבעלי התוספות על בראשית ה, א)

'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה" פסוק זה מביע את אחדות המין האנושי. הגדול שבפושעים, הדיוטא התחתונה של ההשחתה, הכל כתוב בספרה' וכלול ב" תולדות אדם"; הכל התפתח מאדם אחד, שנברא בדמות אלהים… ובכן, כל בני האדם קרויים אדם , לעולם לא יאבד אדם צלם האלהים עד תום, – זו האמת הראשונה, הכתובה בראשית ההיסטוריה האנושית.

(הרש"ר הירש ל בראשית ה, א)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.