"דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרֽוּמָתִֽי"

(שמות כה, ב)

"לְכֹל֙ כְּלֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֔ן בְּכֹ֖ל עֲבֹֽדָת֑וֹ וְכָל־יְתֵֽדֹתָ֛יו וְכָל־יִתְדֹ֥ת הֶֽחָצֵ֖ר נְחֹֽשֶׁת"

(שמות כז, יט)

הקשר בין משכן לשלום

פרשת תרומה מסתיימת במילים: "…וכל יתדֹת החצר נחֹשת" (שמות כז, יט) הדבר תמוה, הואיל ותפקיד היתדות היה לייצב אוהל או משכן כדי שלא יתמוטטו, שלא יפלו ברוח. לפיכך, היה מקום לצפות כי היתדות יהיו עשויים חומר קשה כמו ברזל ולא נחושת רכה. כמה מפרשני התורה הרגישו בכך ונתנו לעובדה זו ביטוי בעל משמעות מוסרית. בפרשת "יתרו", בפיסקה הדנה בציווי התורה לבנות את המזבח אבני גוויל (טבעיות) ולא אבני גזית (מסותתות בברזל בידי אדם) נאמר: "לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללהָ" (שמות כ, כא-כב) "לא תניף עליהם ברזל" (דברים כז,ה) ומפרש רש"י: שהמזבח נברא להאריך חייו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף מקצר על המאריך. רש"י וכמוהו הרמב"ן, הבינו את משמעות התורה שציוותה שלא להניף חרב או ברזל על המזבח. הברזל הוא סמל המלחמה והמזבח הוא סמל השלום.

(אמנון שפירא, 'פותחים שבוע'  בהוצאת ידיעות אחרונות)

תעסוקה במדבר

גבי ברזלי

בכל שנה בין שבת פרשת תרומה לשבת פרשת תצווה, אני חוזר אל השיר – "שיר התעסוקה" של מאיר אריאל זצ"ל. מדובר בשיר שהוא מהפחות ידועים והפחות חודרים, מבין השירים שבאלבום המופת "רישומי פחם". האלבום יצא לאור, כמעט בסוד, בשנת 1995, וקיבל את הכבוד המגיע לו רק אחרי שיוצרו נפטר. השיר נראה ארוך מידי, חוזר על עצמו, קצת חסר פואנטה, אבל למרות כל זאת, אני שב וחוזר אליו שוב ושוב. אינני יודע מדוע השיר הזה מהלך עלי קסם, ואולי בשל כך  החלטתי לחקור ולנתח, לנסות להבין מה יש בו, ב"שיר התעסוקה" שמושך אתי כל כך.

 הפתיחה של השיר מאוד מעודדת ויש בה תחושת געגוע אל תמימות שוויונית שבה כולם שותפים למפעל לאומי-דתי, לבנית המשכן. כולם תורמים את המיטב שבהם – מין אוטופיה סינרגטית שכזו… ואז אני מבין, מאיר אריאל מדבר על הקיבוץ. כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, וכולם מחויבים להקמת מקדש חדש – מקדש ציוני סוציאליסטי. השיר מדבר על החלום הציוני להקמת חברת מופת בארץ חדשה.

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר 
לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר –
במעברת העולים, שוכני האוהלים 
קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים 
במעברת העולים – ריח פועלים.

רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי 
לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא 
בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי –
איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,
בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי.

אבוא לנפחים, המתיכים את ערמות 
התכשיטים וכלי הבית המהבהבות 
ואחר כך יוצקים את הנוזל המשולהב 
לבלוקים של נחושת וכסף וזהב.
אבוא לנפחים, היוצקים את המשולהב.

אבוא לנגרים, המקלפים עצי שיטים 
קירות-משכן, לוחות-מזבח והרהיטים 
מריח-דבק ונסורת, ספירט וטרפנטין 
חולמים לתפוס מקום טוב באמצע פלורנטין.
הראני את הנגרים, המקלפים עצי שיטים 

אקרב לאצבעות של הטוות והשוזרות 
אורגות ומרקמות מעשה-חושב את היריעות 
בארגמן ותכלת ושני ושש-מושזר 
עם כל מני צורות שלא מהעולם הזה 
כן, מעשה-חושב – בעולם הזה 

אני הולך עם מאיר אריאל ברחבי הקיבוץ שבו גדלתי, מהמסגרייה אל הנגרייה, דרך הלולים והרפת, אל המתפרות, אני רואה את הידיים העובדות ומזהה את הפרצופים. אני מרגיש בבית. זו בוודאי הייתה גם תחושתם של בני ישראל שיצאו ממצרים, מבית עבדים, וכעת הם חופשיים לתרום את כוחם ואת רכושם בהתנדבות מוחלטת לבניית מקדש ומזבח לאלוהים המשותף שלהם, שכולם שווים בפניו.

ואז נופל עלי הבית הבא בלי כל אזהרה מוקדמת. מה זה האנכרוניזם הזה? "בידור", "זמן-שידור"? לא רק שזה לא קשור למדבר סיני ויציאת מצרים, זה גם לא קשור לקיבוץ של פעם. נראה שהשיר עובר מהקיבוץ אל העיר. כמו שמאיר עבר, כמו שאני עברתי. הערכים השתנו, הקצב השתנה, מה שהיה חשוב בעבר כבר לא חשוב היום, ולהיפך. אין יותר סבלנות לשמוע על פועלים ובעלי מלאכה, וזה גם לא מעניין אף אחד.

וכאן תוקף אותי ספק משטח-הבידור:
האם לכל המקצועות יקציעו זמן-שידור?
אז רק עוד את האֳמָנִים, חושבי המחשבות 
המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.
הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

לראות את בצלאל ואת אהליאב שוקלים 
איך להוציא את המנורה – מקשה, והכלים 
מבלוק זהב התכשיטים… שוקלים כל אונקיה 
ואחר כך עושים מלאכה שלימה ונקיה 
מבלוק זהב התכשיטים – שלימה ונקיה.

אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז 
מכל המלאכות – האהבה, בהתרכז 
מכל העברים כל הדברים, בהתחבר –
אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר.
כל מרכז המעברה – מחנה זוהר.

מאיר מנסה להיאחז עוד קצת בנוסטלגיה, להעלות באוב עוד כמה אנשים ומקצועות, אבל כעת הוא כבר לא עוסק בעובדי הכפיים, אלא באוֹמנים יחידיי הסגולה. אלו שבקיבוץ של פעם נחשבו לארטיסטים בטלנים, שדרשו וקיבלו שעות עבודה יקרות כדי לממש את השאיפות האישיות שלהם, אבל זכו לא פעם ליחס של פרזיטים. אלו שקישטו את חדר האוכל לקראת כל חג, שתרמו פסיפסים, פסלים וציורים ליופיו של המשק, וסבלו גם לא מעט מהערות מזלזלות. העקשנים והמוכשרים שבהם זכו בסופו של דבר לכבוד ולהערכה רבה דווקא מחוץ לקיבוץ, בעיר שהחשיבה את האוֹמנות הרבה יותר מאשר את האוּמנות. מעניין לדמיין לאיזה יחס זכו בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן לפני הקמת המשכן, כשבמקום לייצר את מכסת הלבנים היומית שלהם, הם 'בזבזו זמן' על עיצוב אסטטי של תבנית היציקה…

ושוב אני בתור לקבלת דמי אבטלה. 
אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה?
אולי לא אשלם קנסות, אשב במאסר?
קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר 
לראות את התעסוקה הזו שבמדבר…

 וכעת מגיע הפטיש-חמש-קילו שנוחת על הראש, הנה ההתפקחות מהחלום האוטופי. יחד עם מאיר אני חוזר אל מכונת התעסוקה האדישה וחסרת הרחמים של "שיר מקצוע" ו"חיית הברזל" (שני שירים נוספים מאותו אלבום של מאיר אריאל). חוזר להיות בורג זעיר וחסר חשיבות במערכת. בתור המובטלים בלשכת התעסוקה, חסרי הפנים וחסרי הכבוד, אלו שתלויים בפקיד ובחותמת שבידו שיאפשר להם לקבל מעט מזומנים לקנות בהם אוכל ובגדים לבני משפחתם.

כך מסתיים השיר באקורד גיטרה צורם. אבל מיד מתחדש לעוד בית מהיר אחד, שמזכיר לנו מאיפה באנו. באנו מהרפת והדיר והטרקטור והשדה. באנו מהפשטות הצנועה של עם שאין לו, ולכן הוא גם לא רודף תענוגות. אלו היו ערכי ילדותינו ואליהם אנחנו מתגעגעים.

הרפתנים, הדירניקים והשוחטים 
הברסקאים, הרצענים והחייטים 
היינאים והרוקחים, הטוחנים והאופים 
והתכשיטנים המצטרפים אל הצורפים 
המשוררים, הזמרים, הפורטים והנושפים…

אנחנו עזבנו את הקיבוץ והשתנינו, אבל גם הקיבוץ השתנה לבלי הכיר. מה שהיה פעם אידילי ואידיאולוגי – שוויון ושיתוף וערבות הדדית, איננו עוד. המחשבה והתקווה שניתן לקיים חברה שוויונית ושיתופית לאורך שנים ודורות בהתבררה כטעות נאיבית, גם אם עצם הניסיון לימד אותנו שיתוף פעולה ומעט חמלה לאחר.

במשכן ובמקדשים שבאו אחריו התמונה מורכבת אף יותר, כיוון שבנייתם על ידי אֻמָּנִים ואֳמָנִים מכל שבטי ישראל, נשים וגברים כאחד, איננה משקפת בכלל את מהותם האמיתית. היא מראית עין בלבד ואפשר אפילו להגיד שהיא הטעיה. לכאורה, בנית המשכן מייצגת רוח התנדבות עממית, ותרומות  מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אבל למעשה, המשכן והמקדשים שהחליפו אותו, הם מוסדות אליטיסטיים, שמגדלים ומעצימים רק את כוחו של שבט אחד, וביחוד את כוחה של משפחה אחת, משפחת הכוהנים בני אהרון, ונותנים בידיה כוח השפעה רב והון עצום, "והזר הקרב יומת".

הגעגוע של מאיר אריאל, וגם שלי, הוא לעולם צודק יותר, עולם של חסד וחמלה.

 אבל למה מתגעגעים יהודים ישראלים, שחיים במציאות דמוקרטית של ריבוי מקדשי-מעט, נוסחי תפילה וסגנונות פולחן, אשר מצפים באמת ובתמים לבנית בית המקדש השלישי. האם הם מתגעגעים למציאות שבה עבודת האלוהים שלהם מתקיימת רק במקום אחד ורק באופן אחד? מציאות שבה הם צופים פסיביים בעבודת האלוהים, ללא כל שותפות וללא יכולת השפעה? האם חווית הנשים בעזרת הנשים כל כך קוסמת להם, או שאולי הם לא באמת חושבים עד הסוף על מהות המקדש והכהונה?

אתמהה!

ד"ר גבי ברזלי, מלמד תנ"ך ויהדות, ראש המחלקה לתנ"ך במכללת ושינגטון.

הצלקת הופכת לבית

מיד בתחילת הפרשה, מתבקשים בני ישראל לתרון מרכושם הפרטי – "זהב וכסף ונחושת, תכלת וארגמן" – כדי לעזור בהקמת המשכן, ולא ברור מאיפה אמורים העבדים המשוחררים שמסתובבים במדבר לשלוף את הדברים היקרים הללו, למה שיהיה להם זהב, כסף ובדים משובחים.

התשובה נמצאת בפרשת בוא, שבה, רגע לפני יציאת מצרים, מצווה משה את בני ישראל "לשאול" מהמצרים את כליהם היקרים. זה ציווי תמוה מאוד, וכבר כתבתי שאני לא ממש מבין את התכלית שלו. אבל עכשיו אני מבין. אלו חומרי הגלם של המשכן. אלוהים תקע את בני ישראל עם מלא דברים יקרים ש"הושאלו" מהמצרים, ונטע בהם ספקות – 'מתי נצטרך להחזיר את הכלים האלה', 'אולי יום אחד נחזור למצרים'. אבל בפרשתנו הספק והמתח מתפוגגים, עם הציווי האלוהי המרגש – 'לתרום' זהב וכסף להקמת המשכן. ציווי שהוא גם הקלה עצומה.

המעגל נסגר. המשכן נבנה מרכושם של המשעבדים. העבדות הלאומית והאישית הופכת לחירות רוחנית. לנוכחות אלוהית – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". עם ישראל משתחרר סופית ממצרים ובונה אוהל לאלוהים. הספק מתפוגג. הטראומה הופכת לגאולה. הצלקת הופכת לבית.

(יאיר אגמון בספרו 'מה אהבתי' בהוצאת ידיעות ספרים)

בין מקדש של מעלה למקדש של מטה

יש לחשוב שמקדשו העליון, האמיתי, של האל הוא העולם כולו, ובו ההיכל הוא החלק הטהור ביותר של עצמות ההוויות, השמים; ההקדשים הם הכוכבים; והכוהנים – משרתי תעצומות האל, המלאכים, נפשות בלתי גשמיות, שאינן תערובת של טבע תבוני וטבע בלתי-תבוני, כדרך נפשותינו, אלא נטולות הבלתי-תבוני, שכליות כל כולן, מחשבות צרופות כדמות המונאדה.

המקדש השני הוא מעשה ידי אדם; שכן מן הדין היה שלא לשבור את דחפיהם של אנשים, הפורעים את מיסיהם ליראת השמים ורוצים, באמצעות הקרבנות, להביע תודתם על הברכות הבאות לידם, או לבקש סליחה ומחילה על חטאיהם. אך הוא דאג לכך שלא יוקמו מקדשים רבים, לא במקומות רבים ולא באותו מקום, כי גזר שמאחר שהאל הוא אחד, יהיה גם מקדש אחד בלבד […] אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית-המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים ומהומותיהם, ומבקשים למצוא בו את השקט, להיפטר מן הדאגות, אשר עולן העיק עליהם משחר ילדותם, לפוש קימעא ולבלות זמנם בחדווה ובגיל. בלב מלא תקוות טובות הם עושים את החופשה החיונית הזאת בקדושה ובמתן כבוד לאל; הם גם קושרים קשרי-ידידות עם אנשים שלא הכירום עד כה; ובמיזוג הלבבות על זבח ונסך הם מוצאים את ההוכחה הניצחת לאחדות הדעות.

(פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם א', עמ' 244-245, בעריכת סוזן דניאל-נטף)