דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה,

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ

 תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

(שמות כ"ה, ב)

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. הנה באה פרשה זו אחרי פרשת משפטים, דבתחילה קודם שיעשה האדם צדקה בממונו צריך לראות שלא יהיה בממונו חשש גזל דאם לא כן אין הצדקה מועלת לו כלל וכמו דלולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה, וזהו שאמר הפסוק (ישעיהו נ״ט, י״ד) 'והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד' דאחר שהוסג המשפט ע"כ גם הצדקה שעושין עומדת מרחוק ואינו מועיל להם כלל. וזהו שאה"כ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וע"כ אמר להם תחילה משפטים ואח"כ ציום על נדבת המשכן.

(הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק: בית הלוי שם, שם)

וראיתי באיזה ספר שפירש בזה יפה את הכתוב בפ' תרומה (שמות כה, ב) "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". כי התורה אמרה במכוון הלשון "ויקחו" ולא הלשון "ויתנו", להראות כי לוקחים צדקה גם כן בעל כרחו של אדם, כי הלכה היא שכופין על הצדקה, וכדי שלא תקשה קושית הרמב"ם הנ"ל, הנה הכתוב בעצמו מרמז תיכף את התירוץ ממי שתקחו את תרומתי באונס ובע"כ גם הוא "איש אשר ידבנו לבו", הלב באמת חפץ לתת גם בלי כפיה ובלי אונס, והכפיה הועילה רק לסלק את הסיבות החיצוניות המעכבות, ואז הוא רוצה שוב באמת.

 (הרב מ.א. עמיאל: דרשות אל עמי, שלש רגלים ח׳:קכ״ט)

תרומה: עבודת ה' במשכן – אידיאל או פשרה?

גדעון אדמנית

בניית המשכן וכליו עומדת במרכז הפרשה. הלב הפועם של המשכן ושל העם היה קודש הקדשים. בתוכו שכן 'ארון העדות' על שם 'לוחות העדות'. הכפורת, ממנה 'עלו' שני כרובי הזהב, כמלאכי ה', היתה כיסוי לארון. על הלוחות נחקקו עשרת הדברות, שהעידו על הברית הנצחית בין ה' לבין ישראל. מקום זה, המקודש ביותר – 'הדום רגליו' של ה', סמל לחיבור בין אדם וא-להים, מנציח את ההתגלות בסיני. הכניסה למקום זה, הותרה רק למשה לשם שמיעת דבר ה', ולאהרון ביום כיפורים. הפרוכת, שימשה כחציצה בין מקום עילאי זה להיכל שם נמצאו המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת. הזהב ממנו נעשו 'כלים פנימיים' אלו מסמל את קדושתם הגבוהה. בחצר המשכן, שכן המזבח הנחושת, הגדול, שנועד להקרבת התמיד ורוב הקורבנות.

ייעודי המשכן: א. הייעוד הראשוני לקיומו מוצג בראשית ציוויו, כאמצעי להשכנת השכינה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" [=בתוך העם]. יעוד זה מושג ע"י קרבן התמיד "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם… עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (כ"ט, מ"ב- מ"ג). תכלית המשכן נועדה אפוא להשרשת תודעה דתית בעם " וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שם מ"ו). קורבנות החובה והנדבה יממשו מגמה זו בעתיד הרחוק במקדש. ב. יעד אחר (זמני) מתייחס להתגלות הנבואית אל משה, בקודש הקדשים "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, כ"ב).

ייצוג מנוגד של עבודת ה': קיים פער עצום בין הופעת האידיאל הדתי בפרק ההתגלות בסיני לבין הופעתו במצות המשכן. בסיני: מופיע איסור "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה…". הנימוק לאזהרה חמורה זו בהמשך הוא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה… אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם [=ולכן] לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב…"; פולחן הקורבנות אמור להתקיים באופן צנוע ובכל אתר "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ… בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית…". ג. הקדושה היחידה שנזכרת בעשרת הדברות היא קדושת הזמן של השבת. הציפייה הדתית כאן לא מחייבת קורבנות וכהנים משבט מסוים (שנפקד מקומם בפרקי ה'ברית': י"ט-כ"ד).

בפרקי המשכן לעומת זה: יש הדר ופאר של כלי כסף וזהב; בלב המשכן מצויים כרובים הנראים כאלהי זהב "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת…וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת…"; המזבחות עשויים מנחושת ומזהב; הקורבנות מוקרבים רק ע"י אהרן ובניו ומותרים רק בתוך המשכן (ויקרא י"ז).

מועד הציווי על המשכן ומשמעותו: המצווה על בניית המשכן, מיד לאחר סיום טקס 'ברית סיני' (בפרק כ"ה), מורה, לכאורה, שהציווי למשה על המשכן היה במועד זה. רמב"ן אכן סבור שסדר הפרשיות מבטא סדר כרונולוגי ומצוה אידיאלית של הקמת המקדש "אחר שציווה [=משה] לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל [=אחרי חטא העגל].. כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני… אמר לכולם ענין המשכן אשר נצטווה בו מתחילה [=עוד לפני חטא העגל]. כיון שנתרצה להם הקב"ה, ונתן לו הלוחות השניות, כרת עמו ברית חדשה שילך ה' בקרבם, חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם…". לפי רמב"ן המצווה על המשכן נאמרה כמצווה ראשונה לאחר מעמד סיני, כדי להנציח מעמד זה. רק ציוויו לבני ישראל התעכב עד שה' סלח על חטא העגל ביום כיפורים. מדרש תנחומא סבור אחרת "הפרשה הזו [=נאמרה למשה] ביום הכפורים… אע"פ שנכתבה קודם למעשה העגל… ואין מוקדם ומאוחר בתורה… ובו ביום אמר לו הקב"ה 'ועשו לי מקדש…' כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא משכן העדות – עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם. (וכדי ש) יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל. לדעתו הציווי למשה על המשכן לא היה בתוכנית הראשוניתשל המצוות. הצורך בו עלה רק כתוצאה של חטא העגל כדי: לכפר על חטא זה, להעיד על סליחת ה' ועל הסכמתו להשכין שכינתו בתוך עם ישראל, למרות המשבר הגדול. משמעות 'כפרה' זו היא פשרה עם הצורך העמוק שהתגלה בחטא העגל, ארבעים יום בלבד לאחר ששמעו ישראל "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". החטא הוכיח שהעם אינו מסוגל לאמונה מופשטת וזקוק לייצוג מוחשי של ה'.אף רש"י (ה'פשטן'), קבל פירוש זה בקביעתו ש "מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים" (ל"ג, י"א). 'ספורנו' המפרש ברוח זו מוסיף "בהם [=בארבעים הימים ביקש משה כפרה על חטא העגל], נצטווה על מלאכת המשכן. וזה בעצמו באר, באמרו: " וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", לא כמו שייעד קודם לכן: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ ". הכוונה הראשונית, לדעתו, לעבודת ה' היתה שהיא תיעשה בכל מקום, כביטוי לכניעת האדם או להכרת תודתו לה', כפי שנהג ה' עם האבות. רק חטא העגל יצר צורך בעבודת ה' במקום מסוים, ע"י כהנים ובפאר רב.

נבואות תוכחה לגבי הקורבנות: הנביאים לא שוללים את הקורבנות,  אך מוכיחים את העם על התמקדותו בפולחן זה בד בבד עם שפל מוסרי, כגון "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ [=רבו מאד, בעוד שאני]… לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם, לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם…" (ירמיהו פרק ז). לפי הרמב"ם כוונת הנבואה לומר שהמצווה על הקורבנות אינה מטרה עליונה, אלא אמצעי להגיע לעבודת ה' העיקרית (מורה נבוכים ג, ל"ב). כך גם מיכה המוכיח את העם. כנגד תפיסתו המעוותת לפיה ה' מצפה ל "ְּאַלְפֵי אֵילִים" ו "רִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן", הוא מציב את האידיאל הנכון:" הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח). תוכחות אלו (כנבואות ופרקי תהילים רבים) מבטאות את הדרך העיקרית בעבודת ה' ע"י השתלמות מוסרית ודתית.

משמעות המחלוקת והממד ההיסטורי: מתברר אפוא שהמחלוקת ביחס למועד הציווי על המשכן, נוגעת גם לשאלה עמוקה ביחס לדרך הרצויה בעבודת ה'. לפי הרמב"ן, עבודת ה' במקדש מבטאת אידאל עליון וביטוי לאהבת ה' לעמו כברית נישואין. לעמדה זו כמה ראיות: מסדר הפרשיות; מהתיאור האידילי של השכנת שכינת ה' בתוך העם (המזכיר את האדם המתהלך בגן העדן) בסיום ספר ויקרא "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכם וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כ"ו); מהמקום הרב המוקדש בתורה לבניית המשכן, לחנוכתו ולקורבנות (ומריבוי ההלכות בתורה שבע"פ בסדר קדשים וטהרות); מהתפילות הרבות המביעות כמיהה למימוש אידיאל זה.

אף לעמדה השנייה ראיות חזקות: הופעת האידיאל הדתי בברית סיני ללא קורבנות; הקדושה המופיעה בליבו של ספר ויקרא (בפרקים י"א, י"ח -כ"ה), הדומה ל'דרך צדקה ומשפט' של אברהם אבינו, מושגת לא ע"י קורבנות, אלא ע"י עידון היצרים (בתחום המאכלות, העריות, הרכוש ואף הרגשות) ובקידוש חיי האדם במגוון תחומים, כגון: יושר, תוכחה, ערבות הדדית וחמלה כלפי החלשים, אהבה הרע והגר. הזמנים המקודשים נועדו לשמש 'קפסולות' של חוויית ערכי אמונה ומוסר; הכנת העם לקראת מימוש היעד הנשגב כ'גוי קדוש' (בארץ) נעשית בנאום המצוות של משה (דברים פרקים ה-כ"ו), ע"י עיצוב אמונה חזקה, שלילת עיוותים, וטיפוח חובות מוסריות רבות (ולא ע"י קורבנות, התופשים בו מקום שולי למדי). התגלות ה' לשלמה בסיום חנוכת בית המקדש מעידה שה' רואה את המקדש כאמצעי לקיום המצוות "וְאַתָּה – אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי… בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ, חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר – וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם…" (מלכים א, ט). חלק ניכר מתקופת בתי המקדש, אופיינו בפולחנים זרים ובשפל מוסרי, שאינם מעוררים געגוע.

ככל מחלוקת עמוקה – 'לשם שמים', גם זו 'סופה להתקיים' (אבות ד, א) ו"אלו ואלו דברי א-להים חיים' (עירובין י"ג). לכן יש להקפיד על יחס של כבוד לכל אחת מעמדות אלו בימינו.

גדעון אדמנית הוא חבר בתנועת עוז ושלום ומלמד תורה במסגרות שונות

המשכן – בין יציבות והתפתחות

ענת קופלוביץ'-ברייר

בפרשת השבוע, פרשת תרומה, אנו לומדים על דרך בניית המשכן וכליו. כאשר אנו משווים את המשכן למקדשים של דתות אחרות ולכנסיותיהן בולטת תופעה מעניינת ביותר – בעוד שבמקדשים אלו בולט הפאר למרחוק, הרי שכאשר אנו מתבוננים במשכן אנו רואים היפוך – בעוד חיצוניותו הינה אוהל, הרי שדווקא במקום הסמוי מן העין, ארון העדות המצוי בקודש הקודשים הנסתר מעיניהם של בני ישראל – מצוי פאר רב. נשאלת השאלה מה מסמל ארון העדות המצוי בתוך תוכו של קודש הקודשים?

בפרשה נאמר (פסוק י) "וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ. יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" מעניין לציין, כי מצוות עשיית הארון הינה המצווה היחידה בבניית המשכן וכליו בה מצווים בני ישראל כולם, שכתוב "ועשו ארון", בכל יתר המקומות כתוב בלשון יחיד "וציפית" "ויצקת" וכו'. ובכן, הארון עצמו עשוי עץ המצופה מבפנים ומבחוץ בזהב. הרש"ר הירש, המסביר את משמעותם הסמלית של החומרים שנתרמו לבניין המשכן, מטעים כי המתכות שנתרמו: נחושת, כסף וזהב באות לסמל את התנהגותו המוסרית של עם ישראל. תכונותיהן של המתכות הן כי מצד אחד, הן יכולות להיות מותכות וככאלה הן מגלות גמישות ויכולות להיות מעוצבות בכל צורה שהיא; מצד שני, ברגע שהמתכות מתקשות הן יציבות ביותר. מתוך המתכות מציין הרש"ר הירש, כי הזהב הוא המצב המושלם של טוהר וטיב העומדים בכל מבחן. לעומת הזהב, המסמל אם כן יציבות מוסרית הנובעת משמירת מצוות התורה, העץ מסמל התפתחות והתקדמות של התמדה ורעננות אין קץ הנובעים מלימודה. הארון משלב, אם כן, בתוכו את הרעננות וההתקדמות של עם ישראל באמצעות לימוד ושמירת התורה (הם לוחות העדות המצויים בתוך הארון) המשולבים ביציבות מוסרית הנובעת מכך ומסומלת בזהב. כלומר בתוך היציבות והטוהר המוסרי חייבת להישמר הרעננות וההתפתחות הפנימית. בתוך המהות היציבה של הזהב מתפתחים החיים המסומלים בצמיחתו של העץ.

בהמשך תיאור הארון נאמר בפסוק י"ד "וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים, לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ." הטבעות והבדים, שהם חלק בלתי נפרד מן הארון ואין להסיר אותם ממנו, שימשו להסעת הארון. מעניין לציין, כי הארון, העשוי עץ וזהב המסמלים את שמירת התורה והיציבות המוסרית, חייב להיות מוכן לנסיעה באופן תמידי וזאת על מנת לסמל, כי על אף שהוא סמל ליציבות, לימוד התורה חייב להיות מצד אחד רענן כעץ ומצד שני ההלכה איננה מקובעת ותמיד יכולה להתפתח ולנוע.

נעבור כעת לכרובים ומשמעותם. נאמר בפסוקים כך: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה, וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה; מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים, עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו; אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים."

הכרובים העשויים ממקשת זהב אחת סוככים בכנפיהם על הכפורת המכסה את ארון העדות מלמעלה ומתוכה הם יוצאים. הכרובים הפונים זה אל זה מחד גיסא, ואל הכפורת מאידך גיסא, מקבילים למעשה במהותם הזוגית ללוחות העדות המצויים בתוך הארון. כידוע, על הלוח האחד כתובות המצוות שבין אדם למקום, ואילו על הלוח האחר כתובות המצוות שבין אדם לחברו. הלוחות העשויים אבן הם למעשה סמל לשלמות הלא משתנה כאבן. הכרובים הפונים זה אל זה וסוככים, כלומר שומרים זה על זה הם סמל לשמירה על שני הלוחות – על שני סוגי המצוות המשלימים זה את זה, ואין אחד מהם חשוב יותר מן האחר. הכרובים מסמלים הן את שמירת המצוות, והן את עם ישראל השומר אותן.

לסיכום: ארון העדות העשוי עץ וזהב וכפורת הכרובים העשויה זהב מסמלים לנו את עם ישראל – אם ישמור את התורה בשלמות וביציבות של זהב, תוך לימוד, התפתחות וצמיחה כעץ הרענן, הרי שבכך יהפוך לקהל של יחידים השומר ומקדם זה את זה, קהל שטובת הזולת מצויה נגד עיניו כפרט וככלל, כשני הכרובים שפניהם גם זה אל זה וגם אל הכפורת המכסה את ארון העדות מלמעלה. לוחות העדות מצויים בלב לבו של הארון, המצוי בלב לבו של המשכן, ומסמל את מהותו הפנימית של עם ישראל המוסרי והיציב מצד אחד בשמירת מצוות התורה, אך מתפתח ורענן ומצוי בתזוזה תמידית בלימודה. פנימיות זו אינה זקוקה לחשיפה חיצונית, ועל כן הארון המסמל אותה מצוי בתוך תוכי קודש הקודשים. אולם שמירתה של מהות זו היא זו שתגרום לכך שעם ישראל יהיו זכאים ל "ושכנתי בתוכם".

דר' ענת קופלוביץ'-ברייר היא מרצה בכירה במחלקה לספרות משווה בבר אילן ועוסקת במחקרי בשירה מדרשית נשית עכשווית.