וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה

תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה

יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ

וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ

וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ

שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד

וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. (שמות כה

, לא- לב)

מנורת

הזהב – האם יש משמעות לפרטיה?

אחרי-כן

הוצבה נכחו מנורה,

כדי לרומם ולכבֵּד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת

בעדו, עושה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות

המקדש ויראתו, כדי שתושג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל

קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו.

(מורה נבוכים

ג, מה –בתרגום מיכאל שוורץ)

…והמנורה היתה רומזת לזה המין השני מן השכר שהוא שכר נפשי, לפי

שנר ה' נשמת אדם. והיו שבעת הנרות רומזים אל שבע החכמות שכולם ימצאו בתורת

האלוהים. והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי, והוא היה פונה אל קודש

הקדשים, לרמוז שהחכמה האמיתית תסכים עם שרשי התורה אשר בארון. והיתה

המנורה זהב כולה, להורות על מעלות החכמה וקיומה לעד ושלא ימצאו בה דעות זרות, בלתי

מסכימות אל הדת, כי הוא כולה זהב טהור. והיו בה גביעים, כפתורים ופרחים לרמוז אל

הסתעפות החכמות והידיעות, כולם אלו מאלו והיות זאת החכמה הכנה לזאת. והיתה מקשה כולה וכיכר זהב יעשה אותה, לפי שהחכמות בצד מה

יתאחדו… כי החכמה כולה אחת היא כמו שהבית – בניין אחד, אלא שנחלקה לשבעה חלקים

למספר חילופי הנושאים שנקראו "שבע חכמות", וזה עניין המנורה בעצמה שהיתה כולה מקשה אחת ונחלקה שלבעה

קנים היוצאים ממנה...

(פירוש אברבנאל על התורה, מובא בנ. ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות, עמ'

366)

המאמר מוקדש לאבי מורי פרופ' אליהו רוזנהיים

לרגל

צאת ספרו "שיח מטופלים" 

והיה המשכן אחד

אוריאל רוזנהיים

"האלוהים מצוי בפרטים",

אמר האדריכל Mies Van Der Rohe. אמירה זו הבאה להדגיש

את חשיבות הפרטים בתכנון המבנה האדריכלי, מוארת בצורה מיוחדת בפרשתנו בה מפורטת התוכנית

האדריכלית האלוקית להקמת המשכן.

לאחר פירוט הכלים עובר

המקרא לתיאור המשכן. פיסקה זו פותחת במילים "ואת המשכן תעשה עשר יריעת…"

ומסיימת ב "והיה המשכן אחד". היריעות אשר קדמו לקרשי המשכן, זכו ששם

המשכן נקרא בהן ושחיבורן יחד מבטא את אחדות המשכן.

כיצד מבטאות שתי

היריעות החוברות "אשה אל אחותה" באמצעות לולאות וקרסים את מהות המשכן ?

וכיצד הן מאחדות אותו/אותן ל "אחד" ?

ניתן לפרש על דרך הפשט

(כשיטת הרשב"ם) שחיבור שתי היריעות זו לזו מאחדן ומכיון והן מכסות על הארון

וכליו נקרא שם המשכן עליהן. אך, האבן עזרא, אינו מסתפק בכך וכותב בפירושו:

"והמשכן קראו אחד

כולל הכל, כי כל גוף אינו דבר אחד, רק הוא מחובר מאחדים. וככה הוא השם הנכבד, שהוא

אחד וכולל הכל ונקרא אחד וכן העולם הקטן (=האדם) והגדול (=הבריאה)".

רומז לנו האבן עזרא,

כי להבנת אחדות המשכן יש להתעמק במובן המילה "אחד".

רבותינו לימדונו

שבחיפוש מהות מילה יש לחפש את הקשרה בהופעתה הראשונה במקרא. במקרה זה ניתן לומר שיש

לעיין בשלושת המקומות הראשונים במקרא, והסיבה לכך היא שכאשר מעיינים בספר בראשית

מגלים עובדה מפתיעה: הפעם הראשונה בה מופיעה המילה "אחד", עוסקת באחדות

הזמן: "ויקרא אלוהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"

(בר'

א, ה), השניה,

באחדות המקום: "ויאמר אלוהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה

היבשה ויהי כן" (=מקום) (בר' א, ט) והשלישית, באדם: "על כן יעזב

איש את אביו אמו ודבק באישתו והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).

שלושה מקורות אלו עוסקים

בזמן – מקום – אדם ומתמצתים את התגלות ה' בבריאה. בכל אחד

מהם שני מרכיבים מנוגדים אשר יחד יוצרים "אחד": ערב מול בוקר, מים מול

יבשה, איש מול אישה.

המילה "אחד"

במובנה זה אינה "יחיד" אלא "אחדות" הנובעת מניגודים המשלימים

ומגדירים זה את זה. חז"ל מתייחסים במקומות רבים לניגודים אלו כבסיס להבנת

הבריאה כולה:

"כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה

בראם" (סנהדרין ק, ע"א)

ובמדרש רבא, ב כב:

"אמר הקב"ה

לישראל: בני, כל מה שבראתי, בראתי זוגות, שמים וארץ זוגות, חמה ולבנה

זוגות, אדם וחוה זוגות, העולם הזה והעולם הבא זוגות. אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם.

מנין? ממה שקרינו בענין – שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"

בעוד שהאדם מורכב

מניגודים הנתפשים אצלו כסותרים זה את זה, הרי אצל הקב"ה מרכיבים אלו מצויים

בשלום המהווה את אחדותו הפלאית.

כותב על כך המהר"ל בספרו נתיבות עולם:

"והש"י …עושה שלום ביניהם (= בין מי התהום) …עד שאין

אחד נכנס בגבול האחר וכל אחד עומד בעצמו והכל צריכים לקבל השלום אף העליונים, רק

הש"י הוא השלום בעצמו."

הרב אלכסנדר י' שפרן

בספרו "חוקת עולם ורזי עולם" מתייחס לסוגיא זו בהיבטים שונים, מהבנת

היחס למחלוקת, דרך ההסטוריה היהודית וכלה בקשר בין האדם לאלוקיו:

"עימות פעיל זה

המתרחש בטבע ובתוככי האדם נקלט במחשבה האנושית כסתירה… הוא תופס את האיחוד רק

בהתייחס לפילוג… השלמה הדדית אינה אלא דיכוי של חלק אחד על ידי זולתו.."

והוא ממשיך וכותב על היחס

שבין הקבלה והמדע:

"וכך כל משנתה של

הקבלה בדבר היקום והחיים – הגשמיים והרוחניים כאחד – מושתת על העיקרון של

דו-מיניות, דו קוטביות והשלמה ניגודית הדדית".

התייחסות מרתקת לבריאת

כוחות מנוגדים ומשלימים כאחת, ניתן למצוא בהתייחסותו של רשב"י בנסיון ליישב

מחלוקת בית שמאי ובית הלל האם הארץ או השמים נבראו תחילה ?

"אמר ר' שמעון בן

יוחאי: תמה אני היאך נחלקו… אלא שאני אומר שניהם לא נבראו אלא כאלפס (=מחבת

עמוקה) וכסויה (=שיוצר כלי החרס עושה כאחת, שבתחילה הוא עושה גליל אטום ונבוב

ככדור חלול, ואחרי שהוא צורפן בכבשן האש לחזקו, הוא חולקו באמצעו לשנים, לכלי

טיגון ולכיסויו) שנאמר "קורא אני אליהם יעמדו יחדיו". (בראשית רבה א

ט"ו)

ובחזרה למשכן:

שלד המשכן מורכב

מעמודי שיטים המחוברים זה לזה בבריחים (גלויים וסמויים) המהווים שלד נושא סטטי אשר

עליו פרושות היריעות כמבנה מתיחה.

שתי יריעות המשכן

מורכבות כל אחת מחמש יריעות בגודל זהה התפורות זו לזו, באחד ממימדיהן הצרים, נתפרו

חמישים לולאות בצבע תכלת המקבילות במיקומן לאלו שעל דופן היריעה המקבילה. קרסי זהב

שהוכנסו ללולאות חיברו את היריעות "אשה אל אחותה", היריעות עצמן נתפרו

מדמויות כרובים "כרבים מעשה חושב תעשה אותם".

היחס בין שתי היריעות

הנמתחות מתאפיין בשניות מעניינת: הן פרושות כאשר המימד הארוך שלהן הינו לרוחבו של

המשכן, כך שהתלות בינהן מוגבלת ולכל אחת מהן קיום עצמי. ויחד עם זאת הן מותחות זו

את זו, כאשר קו התפר בינהן הינו מעל הקו בו מצויה הפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש

הקדשים. שיווי המשקל המתקיים ביניהן נובע משני כוחות הפועלים זה כנגד זה, שיווי

המשקל הינו נייד ואיזון הכוחות נוצר תוך כדי תנועה מתמדת.

בכך הן דומות ליחס בין

יום-לילה, ים-יבשה, זכר ונקבה. לכל אחד ממרכיבים אלו קיום עצמי, אך בו בזמן קיימת ביניהם

תלות וכל מרכיב מגדיר את גבולות וזהות משנהו באמצעות כח המתנגד לו. יתכן וניתן

לומר כי בשל שיווי משקל זה בין חלקיו החיצוניים והפנימיים של המשכן המתבטא ביריעות,

זכו ששם המשכן אשר הקב"ה משכין את מהותו בתוכו (= שלום) יקרא עליהן.

כפי שכותב הראי"ה

קוק, אורות הקודש, כרך ב' עמ' שצ"ג:

"חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות

העולמית, את הצד של השווי שיש למצוא בהוויה כולה, עד למעלה למעלה, לדמוי

הצורה ליוצרה".

מונחים אשר רבותינו תמצתו למושג עשן

ראשי תיבות של עולם, שנה, נפש כמבטאים את מכלול הבריאה בה

מתגלה הקב"ה.

זמן: מבטא גם את הידע הטכנולוגי והתפישה העיצובית בת הזמן = סימבוליקה

מקום: מגדיר הן את האתר אליו מתייחס התכנון = ניידות במדבר

אדם: כמבטא את הצרכים היחודיים של המזמין = קשר אדם- אלוקים, כהנים

אוריאל רוזנהיים הוא אדריכל

על עמלק ומלחצה בטרור (תגובות למאמרו של רפי לדרמן, גיליון בשלח)

מלחמת האור והחושך

סוגיית עמלק הייתה לי שאלה גדולה משך שנים.

מדוע דווקא את העם הזה אנו מצווים להרוג על נשיו, טפיו ומקניו? מדוע בכל יום עלינו

לזכור את אותו עמלק, ולהשתדל למחות את זכרו? האם שנאת עם אחֵר היא מוסרית ומתאימה

לעם קדוש כישראל?

עמלק היה העם היחיד, שמיהר לתקוף ולהילחם עם

ישראל, ללא כל התגרות מצידנו. הוא ראה בנו איום ממשי וסכנה לעצמו. אותו עמלק קטן

וחוצפן עשה את מה שאימפריית מצרים פחדה ונמנעה לעשות- ונלחם על מנת להרוג, בלי שום

תועלת- בעם ישראל שהיה עוד בחיתוליו, כמאמר התורה "עייף וייגע". חפצו

היה להרוג אותנו כאשר אנחנו עוד קטנים- על מנת להיפטר מאיתנו כמה שיותר מהר.

התורה מתארת את עמלק בספר דברים כעם

"לא ירא אלוקים". אין לו שום קו מנחה, אין מישהו מעליו . עם שבחר בחרב

לנחלתו, עם שמטרתו האחת והיחידה היא "השמדת שלום עמים ואושר בני

האדם", כמאמר הרש"ר הירש. לפרעה עוד

הייתה תועלת בעם והוא רצה לנצל אותנו כעבדים. עמלק, לעומתו, שם לו למטרה כי לא

ינוח לעולם כל עוד יהיה עם או אדם, בן חורין, שהאושר, השלום וכבוד האדם מקונן בו. אויביו

של עמלק עלי אדמות הם אותם שוחרי שלום. הם אותם פעילי כבוד האדם ברחבי העולם. הם

האוהבים את החיים ושונאים את המוות. הם המתהדרים בחינוך, אהבה, אחווה, אחדות- ולא

בערכי מוות ככיבוש, רצח עם וגיבורי לחימה. מי שניצח את עמלק היו ידיו של משה.

לא מעשה כשפים היה כאן, אלא רק כוח אמונה וביטחון בקב"ה ובתורתו- הם שהפילו

את עמלק והצילו את עם ישראל. הם שיצילוהו לעולם.

הרש"ר הירש מדייק בפסוק, בו נכתב "מחה אמחה

את זכר עמלק" – ולא את עמלק עצמו. כלומר זיכרונו של עמלק- אותו

אנו מצווים למחות. עמלק, כך הוא מסביר, הוא הגורם רעה למוסריות האנושית. את זיכרון

המוות, את שנאת האדם והמוסר- את אלה אנו מצווים למחות לעולם, ולהביט בתקווה

ובאמונה אמיתית אל השלום.

יונתן אוריך

עמלק וטרור – הדומה והשונה

העורך העיר

בצדק על "סכנה של טשטוש הגבולות וההבדלים בין הנסיבות השונות", ואני

מסכים אתו שאם מודעים לסכנה הזאת, אין רע בהשוואות מהסוג שעשה רפי לדרמן.

על הבדל אחד

גדול בין מלחמת ישראל – עמלק לבין המלחמה שלנו בטרור הפלסטיני אני רוצה להעיר.

עמלק תקף את ישראל באופן פתאומי, בלי שהיה שום סכסוך קודם ביניהם; עם ישראל לא גרם

שום עוול לעמלקים, גם לא לפי טענתם (ובניגוד למה שלדרמן כותב ש"המתקפה העמלקית 'תופסת' את בני ישראל במצב

חזק ואיתן", הפסוק אומר דווקא "ואתה עיף

ויגע").

לעומת זאת, הטרור הפלסטיני נובע מסכסוך טריטוריאלי ממושך בין

שני העמים. הפלסטינים חשים שאדמתם נגזלת ונכבשת בידי עם אחר, חזק ממנו בהרבה.

כמובן, אין תחושתם זו מצדיקה את מעשי הטרור המתועבים, אבל מי שרוצה לשים קץ לטרור

הזה, לא דיי לו להילחם בטרוריסטים בפועל ובטרוריסטים הפוטנציאליים; את זה עושים לדרמן וחבריו, ורבים מאתנו חבים להם את חייהם. אבל עם כל הכאב

שבאמירה הזאת, זה טיפול בסימפטומים בלבד. כל זמן שיש לצעירים בני שש עשרה

מוטיבציה ליהרג ולהרוג בגלל היאוש

ממצבם ומחוסר תקווה לעתיד טוב יותר, אנחנו רחוקים ממיגור הטרור. בניגוד למלחמה

בעמלק, עקירת הטרור הזה מן השורש תהיה רק כשיהיה הסדרחלוקה

של ארץ המריבה – שכל צד מאמין שהיא ארצו. רק אם הרוב הגדול בשני העמים יחוש שנעשתה

חלוקה צודקת, אם גם כואבת, ימנע הדבר את הטרור או יפחית אותו במידה רבה.

דר' גבריאל בירנבאום

תגובות נוספות

הכותב והעורך יפורסמו בגיליון הבא