וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי

בְּתוֹכָם (שמות כ"ה ח')

לקובץ

מוכן להדפסה – לחץ כאן

וכתיב 'וישם לך שלום' –

'השולמית' – אומה ששלום העולמים דר בתוכה, שנאמר

(שמות כה) 'ועשו לי

מקדש ושכנתי בתוכם'.

'השולמית' – אומה שאני עתיד ליתן בה שלום,

שנאמר (ויקרא כו) 'ונתתי שלום בארץ'.

השולמית – אומה שאני עתיד לנטות אליה שלום,

ככתוב: (ישעיה סו) 'כה אמר ה' הנני נוטה אליה כנהר שלום'.

(בראשית רבה פרשה סו, ב)

לא אמר 'ושכנתי בתוכו' אלא 'בתוכם', להורות שאין

השכינה שורה במקדש מחמת המקדש, כי אם מחמת ישראל – כי 'היכל ה' המה'.

(צידה

לדרך מובא בעיונים בספר שמות לפרופ' נחמה ליבוביץ', עמ' 353)

ציווה כי

כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי לבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה' ומעוז לשכונת

עוזו, וכן מזבח להעלות כל חלקי נפשו, עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.

(מלבי"ם

שמות כה, ח)

'אם בחקתי

תלכו…', 'ונתתי משכני בתוככם' – אם נתבונן בפסוקים אלו, יתבררו לנו שני דברים

בוודאות גמורה:

1.     המשמעות

של 'ושכנתי בתוכם' בכתוב שלנו מפליגה הרחק מעבר להשכנת השכינה במשכן גרידא,

ועניינה, אליבא דאמת, קירבת ה' בתוכנו עם קיום הברית שבינו לבין ישראל, דבר המתגלה

בהשראת שמירתו וברכתו על פריחת כל חיי הפרט והכלל.

2.     עם זאת,

אין ה' משרה את שכינתו, שמירתו וברכתו על-ידי הקמת המשכן וקיומו על-פי פרטיו

ודקדוקיו גרידא, אלא רק בקידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקדשתם למען קיום

מצוות ה'. דבר זה לא זו בלבד שנתאמת במאורעות ההיסטוריים של חורבן משכן שילה ושל

שני החורבנות של המקדש בירושלים, אלא המקרא עצמו מדבר עליו בהטעמה ובאזהרות

מפורשות… מכל מקום מבשר הכתוב, כי 'ושכנתי בתוכם' יבוא בעקבות 'ועשו לי מקדש'.

לפיכך 'מקדש' אינו אלא הביטוי של אותו תפקיד כולל, אשר מילויו הוא תנאי להשכנת

השכינה בישראל כמובטח.

(הרש"ר הירש שמות כה, ג-ח)

מוקדש

לזכרה של אמי מורתי, בתיה בת יחזקאל וחנה כהן ע"ה,

שהלכה

לעולמה בר"ח אדר א' תשס"ג –

'צופיה

הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל'

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'

חנה מן

"ועשו" – גדולה מלאכה שאף הקב"ה לא השרה

שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". (אבות דרבי נתן)

מהמדרש באבות דרבי נתן נראה כי הקב"ה התנה את השראת שכינתו בקרב בני

ישראל במדבר בכך שיעסקו באופן מעשי בבנייה, כל אחד

לפי כוחותיו ויכולותיו.

כבר מתחילת דרכנו בעולם, התורה מלמדת אותנו את הערך

הגדול של העשייה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם

אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". (בראשית ב' ג').

והנצי"ב,

בפירושו "העמק דבר" כותב:

"היינו לבאר

ולחדש בטבע הבריאה כל האפשר… וכבר ביארנו שהוא מצות עשה מן התורה לשמור ולעשות את

כל דברי התורה. ועל זה נכרת הברית בערבות מואב ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ופירוש

לשמור ולעשות, הוא

לבאר ולחדש בתורה כל האפשר… שהוא מצוה על האדם לעשות

ולהוציא כוחות הטבע מכל דבר, שזהו כבודו של הקב"ה." (העמק דבר).

לפי הנצי"ב

מוולוז'ין, תפקידנו בעולם הוא להמשיך את מלאכת

העשייה והיצירה שהתחיל בה הקב"ה .

ערך העשייה כשלעצמה

בא לידי ביטוי בפרשתנו סביב השאלה: למה נשנתה בפירוט כה רב פרשת ציווי המשכן

ועשייתו, ולא הסתפקה התורה באמירה שבני ישראל עשו ככל אשר ציווה ה' את משה? בפעם

הראשונה הקב"ה מצווה את משה בתחילת פרשת תרומה: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת… ככל אשר אני מראה אותך את

תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו…" (שמות כ"ה א'- ל"א, י"א) ובפעם

השנייה, בתחילת פרשת ויקהל, משה מעביר את הציווי לבני ישראל כמעט באותן המילים

ובאותו פירוט: "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל

לאמור זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת

ה' זהב וכסף ונחושת… ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמות ל"ה ד- כ). יש מחלוקת בתיארוך ציווי המשכן שנכתב

בפרשתנו; רש"י סבור שנצטוו בו אחרי מעשה העגל ואין מוקדם ומאוחר בתורה. אך

נראה כי פשוטו של המקרא כדברי הרמב"ן, שהציווי של הקב"ה למשה היה בהר

סיני לפני

חטא העגל, ושהעברת הציווי לבני ישראל על ידי משה, היה לאחר חטא העגל ולאחר שה'

"נתרצה" למשה:

"ואמר לכולם

עניין המשכן אשר נצטווה בו מתחילה קודם שבור הלוחות, כיוון שנתרצה להם הקב"ה

ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדש שילך ה' בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת

כלולותם ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם… כמו שאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם',

לכן צווה אותם משה עתה ככל מה שנצטווה מתחילה." (רמב"ן שמות ל"ה, א')

אך

לפי הפשט, יש לתמוה על דברי הרמב"ן, ש"נתרצה להם הקב"ה… וחזרו

לקדמותם" ונראה כי התמונה מורכבת יותר, כדברי רבי אברהם אבן עזרא:

"וטעם

כל הפרשה, כי ה' אמר למשה קודם מעשה העגל 'ועשו לי מקדש

ושכנתי בתוכם'. וכאשר עשו העגל,

אמר 'לא אעלה בקרבך' והנה לא יעשה המקדש, וכאשר התחנן משה אל ה', אמר לו שהשכינה

תהיה על האוהל, שהוא אהל משה…" (אבן עזרא שמות ל"ג, י"ד).

אהל משה, שהוא אהל

מועד, כבר קיים מחוץ למחנה: "ומשה יקח את האהל

ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מהמחנה וקרא לו אהל מועד, והיה כל המבקש ה' יצא אל אהל

מועד אשר מחוץ למחנה… ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל

רעהו…" (שמות ל"ג, ז,

יא). ובתוכו נמצאים הלוחות שמשה

הוריד מהר סיני ונתנם בארון (כן

כתב הרמב"ן, בפירושו לדברים י', יא).

בהשוואה בין תחילת

פרשת תרומה לבין תחילת פרשת ויקהל, אנו מבחינים כי לצד הקבלה כמעט מדויקת ברשימת

החומרים, בפרשת ויקהל בולט בהיעדרו פסוק המפתח: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. ניתן להבין את חסרונו על רקע

השבר הגדול של חטא העגל שקרה בין שני האירועים. נראה כי הפשט כדברי הראב"ע,

שכלל לא ברור למשה שציווי המשכן עדיין בתוקף. מחד גיסא, לקדוש ברוך הוא יש משכן

ובו לוחות הברית (אוהל מועד = אוהל משה מחוץ למחנה), שבאמצעותו הוא שוכן בקרב

בחירו היחיד, משה. מאידך גיסא, לא נאמר במפורש על ביטולו של ציווי המשכן. משה מנצל

את המצב העמום, מחליט להתנהג כאילו דבר לא קרה ומצווה להקים את המשכן. כדברי חז"ל, "הסכימה דעתו לדעת השכינה" – משה בנה את המשכן

על דעת עצמו, אך התבקש לעשות בשעה זו גם לדעת הקב"ה. (רעיונות אלו הושפעו בחלקם ממאמרו של גד אלדד

ב"מגדים" גליון ל"ב תש"ס.)

אחד העקרונות הבסיסיים המובאים בספר החינוך הוא: 'האדם נפעל לפי פעולותיו'.

משה מקווה, אם כן, שעל ידי העשייה הממשית, עבודת היצירה והבנייה של המשכן, בני

ישראל יפתחו את לבם לאביהם שבשמיים ויזכו להשראת השכינה בתוכם, אך בשלב זה הוא

עדיין במתח ואינו יכול לומר בוודאות: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כפי שהקב"ה הבטיח לפני חטא העגל.

"ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו… ככל אשר

צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם

משה" (שמות ל"ט, לב-מג)

שלוש פעמים מוזכר שבני ישראל

עשו ככל אשר צוה ה' ואין ספק שהתורה רוצה להדגיש את נושא העשייה בהתאם לציווי של הקב"ה.

אך משה עדיין לא בטוח אם לאחר בניית המשכן ה' ישכון בתוך בני ישראל, והוא מברך את

העם מיוזמתו. רש"י מרחיב:

"אמרו (משה ואהרן) "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו – יהי רצון שתשרה

שכינה במעשה ידיכם". לפי שכל שבעת ימי המילואים, שהעמידו משה למשכן ושימש בו

ופרקו בכל יום – לא שרתה שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: 'משה רבנו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו

עוון העגל', לכן אמר להם…" (רש"י בביאורו לויקרא ט',

כ"ג- שהוא הרחבה למה שפירש בשמות ל"ט, מג).

זכה עם ישראל

והקב"ה נעתר והתרצה בבניין המשכן, כפי שאנו קוראים בהמשך (שמות מ', א-ב)

– הקב"ה בכבודו ובעצמו מצווה

על חנוכת המשכן: "וידבר ה' אל משה לאמר. ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את

משכן אהל מועד." אך נראה כי בניגוד לדברי הרמב"ן, רק כאשר השלימו את

המשכן, חזר המצב לקדמותו.

אם נחזור לתחילת

פרשתנו, ניתן להבין את הסמיכות בין "ועשו לי

מקדש" לבין "ושכנתי בתוכם" כהתניה מצד הקב"ה, או כשכר על מצוות עשה, אך ניתן

גם להבין אותה כאמירה פסיכולוגית-תיאולוגית עמוקה יותר: אדם שעסוק בעשייה, ביצירה

ובבנייה, נפתח לעולמות חדשים, לחוויות חדשות ולערוצים חדשים בתוך נפשו. דרך חוויות

וערוצים אלו, הוא יכול להתחבר ולהיפתח גם לקב"ה, לפתוח פתח שתאפשר לאותה 'רוח

אלוהים המרחפת על-פני המים' לחדור אל תוך נפשו פנימה.

עשיית המקדש,

כאמור, הייתה עשייה על פי מצוות ה', אך יותר מזה, היא הייתה גם מלאכת מחשבת, עבודת

יצירה.

דונלד ויניקוט,

פסיכואנליטיקאי אנגלי, הדגיש את חשיבותה של היצירה לחיים משמעותיים:

 "החיים של אדם שווים בתנאי

שהיצירתיות מהווה חלק אינטגרלי מחווייתו… כדי ליצור, האדם צריך להרגיש שהוא

קיים… היצירתיות הנה העשייה שנובעת מתוך ההוויה. היא מעידה על האדם שהוא

חי." (Living Creatively 1970)

והרב אברהם יצחק

הכהן קוק זצ"ל מדגיש את הקשר הקיים בין העשייה האנושית, שמקורה במעמקי הנפש,

לבין חוויית האמונה:

"אין האדם

קונה שום מעלה, כי-אם מתוכיותו, מעצמותו המהותית

הפנימית, ולא ממה שבא לו

מבחוץ, כי המקרים אינם מולידים את האושר האמיתי. אבל הלא התורה והמצוות הן עצמיות

האושר, והם באים לאדם מחוצה לו? אמנם כאשר נתבונן נמצא, שכל אחד משיג מהתורה

והמצוות, רק מה שצפון בפנימיותו. ולא עוד אלא שבכללות הדבר, האדם מקיף את כל

ההוויה, והרי התורה והמצוות, שהן הן עצמיותן של חוקי ההוויה, כלולות הן בו, וכשהוא

מתדבק בהן, הרי הוא מתדבק בעצמיותו. וכשבא האדם על-ידם להתדבקות האלוקית, הרי הוא

בוודאי מוצא את עצמיותו, כי כל עצמיותו היא רק במקור הווייתו – באלוקים, מקור כל

היש…" (מתוך

"חדריו", פרקים אישיים מלוקטים מכתבי הראי"ה קוק)

העשייה האנושית

היצירתית, המאפשרת לאדם להתחבר להווייתו הפנימית, היא תנאי לחיים בעלי משמעות

ולבניית משכן לקדושה בתוך נפשו.

חנה מן היא פסיכולוגית, תושבת קרית שמונה.