"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד"

(שמות כ"ח, כ"ט)

וכך היו כתובין: ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף על כתף הימנית. שמעון יהודה זבולון דן אשר בנימין על כתף השמאלית. וכל כך למה? כדי שתעמוד לו זכותן שלשבטים בכניסתו וביציאתו. בכניסתו אלו שמות שבחושן שנתון על לבו שלא יכוה מזיו השכינה. וביציאתו אלו שמות שבאפוד שנתון בין שתי כתפיו כדי שלא יכוה מזיו השכינה.

(מדרש הגדול פרשת תצוה כח ז)

ביחד ננצח?

הרבנית לאה שקדיאל

לעילוי נשמתו של אבי ז"ל, משה צבי שקדיאל, שהלך לעולמו בי"ד באדר א תשי"ז, בהיותי בת חמש וחצי. ראיתיו בפעם האחרונה בשבת פרשת תצווה כמה ימים לפני מותו, כאשר בבית במיטתו חטף התקף לב ופונה לבית החולים.

פרשת תצווה ערוכה כעין שני מעגלים, אשר במרכזם ממוקם הצו להקדיש את הכהנים לעבודתם כמקריבי הקרבנות מן החי במשכן, "למלא" את ידיהם לעבודתם במשך שבעת ימי "מילואים". במעגל החיצון הם מצווים על שני עניינים אחרים המשמשים כעין מסגרת לעבודתם, נר התמיד בפתיחת הפרשה ומזבח הקטורת בסיומה. בין המעגל החיצוני הזה לבין עניין הקרבנות מן החי, מפריד עוד מעגל, אשר לדעתי מבהיר את תפקיד העבודה במשכן.

לפנינו תיאור מפורט ומרהיב של בגדי הכהן הגדול (אגב אזכור קצר של בגדי כל הכהנים), אשר כל תכליתם מתמצה בהנכחת כל העם על גופו ממש, בעת גישתו אל הקודש. העם נוכח פעמיים על בגדיו. פעם אחת חקוקים שמות השבטים על שתי אבני השוהם שעל כתפי האפוד, שישה על האבן האחת ושישה על האבן השנייה, "אבני זיכרון לבני ישראל, ונשא אהרון את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזיכרון" (כ"ח 12). ופעם נוספת מצוינים השבטים כפיתוחי חותם על שתים עשרה אבני החושן, בארבעה טורים של שלוש אבנים בכל טור, וגם כאן נאמר: "ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על ליבו בבואו אל הקודש לזיכרון לפני ה' תמיד" (כ"ח 29). הפרשנים נחלקו ארוכות לגבי הסדר של השבטים במערכות הסמלים הללו, אבל דבר אחד ברור – הכהן הגדול נושא איתו את כל העם בבואו לשרת בקודש. הזיכרון הזה לפני ה' מודגש גם בסגירת המעגל הזה, בין עניין הקרבנות לבין עניין מזבח הקטורת: "עולת תמיד לדורותיכם, פתח אוהל מועד לפני ה', אשר איוועד לכם שמה לדבר אליך שם. ונועדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבודי. וקידשתי את אוהל מועד ואת המזבח, ואת אהרון ואת בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים, וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' אלהיהם" (כ"ט 42-46). התנועה של העם כלפי מעלה, באמצעות העבודה במשכן, תכליתה לעורר את התנועה של הקב"ה כלפי מטה, אל העם. זהו "אוהל מועד", בו "נועד", נפגש, הקב"ה עם העם.

מהו התפקיד של התאחדות כל העם בימים אלה, כאשר אין לנו לא משכן ולא מקדש, לא כהן ולא נביא? האם המגמה הרווחת של "ביחד ננצח" אכן תביא לנו את השראת השכינה בתוכנו, את הגשמת הייעוד הרוחני שלנו? הרי ההיסטוריה האנושית מלמדת כי בני אדם מסוגלים להתאחד גם למטרות שליליות, להתאחד סביב מנהיג כריזמטי מושחת, או להתאחד סביב תאוות נקמה רצחנית חסרת גבולות. מתי ואיך אם כן ראוי ללאום שלנו להתאחד?

הראי"ה קוק זצ"ל, במאמר ארוך בשם "אפיקים בנגב" שפרסם בהמשכים בכתב העת "הפלס" של אגודת ישראל בשנת תרס"ד, לפני עלייתו ארצה כדי לכהן כרב של יפו והמושבות (היינו, הרב של היישוב החדש בארץ), מבטא את התנגדותו להצטרפות המפלגה הדתית החדשה "המזרחי" לתנועה הציונית. הטענה המורכבת שלו הייתה קשה לעיכול בעת פרסום המאמר, ובוודאי נותרה קשה לעיכול לתומכיו בשנים שלאחר מכן, עד כדי כך שיורשיו מתנגדים עד היום לפרסום חוזר של המאמר בשלמותו, ובנו, הרצ"י קוק, אף טען כי המאמר סולף על ידי עורכי כתב העת האגודאי. תחת זאת הם פרסמו לאחר מותו חלקים מן המאמר תחת הכותרת "חזון הצמחונות והשלום", תוך הוצאת הדברים מהקשרם. אנסה לתמצת את הטיעון שהראי"ה קוק מביא, כדי לבדוק את מידת הרלוונטיות לימינו:

התנועה הציונית שמה לה למטרה לחדש את ריבונותו המדינית של העם, בלי לחכות לתנועת תשובה גדולה שתחדש את העם מבחינה רוחנית ותורנית. היפוך כזה של הסדר הנכון הוא חטא גדול וגם לא יצלח מבחינה מעשית. בתור אנלוגיה מביא הרב קוק שני עניינים נוספים – הצמחונות, והשלום. לעתיד לבוא תתעלה כל המציאות בדרגת הקדושה שלה, כולל בעלי החיים, ולכן תוכל האנושות לחזור למצבה הראשוני כאוכלת עשב השדה בלבד, ואף קרבנות לה' מן החי יתבטלו כך שנסתפק בהקרבת מנחות מן הצומח; הנהגת משטר צמחוני בטרם עת, לפני שמתרחשת ההתעלות הרוחנית הזאת של כל הבריאה, היא שגיאה. וכך גם לגבי השלום: זוהי ברכה השמורה לעתיד לבוא, באותה מסגרת של ההתעלות הרוחנית של כל הבריאה וכל האנושות. והנמשל הוא: גם את האיחוד המדיני של עם ישראל יש לדחות עד לאחר ההתעלות הרוחנית של כל העם.

למרות הכתוב במאמר זה, עלה הראי"ה קוק ארצה והצטרף בפועל למפעל חידוש הריבונות של העם בארצו (למרות שמעולם לא הצטרף למפלגת המזרחי, אלא ניסה להקים מפלגה חדשה בשם "דגל ירושלים"). ועדין תלויה ועומדת השאלה, מה קודם למה, התקבצות העם סביב ההתאחדות המדינית למרות הפערים הערכיים בין חלקי העם, או מאבק לחידוד הערכים היהודים הראויים תוך קיום המחלוקת והמאבק הפנימי. בתוך המורכבות הזאת, אני שייכת לאלה המשתתפים באחדות העם סביב ההגנה על ביטחון המדינה ואזרחיה, אך פועלים בו זמנית להיאבק בתוך העם על  ערכים כמו שוויון ערך של כל בני האדם (כולל פלסטינים אזרחי ישראל, פלסטינים באיו"ש, ואפילו פלסטינים בעזה אשר יש למזער ככל האפשר את הפגיעה בהם). יהי רצון שנהיה כולנו לזיכרון לפני ה' לטובה.

הרבנית לאה שקדיאל אשת חינוך ופעילה חברתית, ירוחם.

מעז יצא מתוק

הלוים מכח הגבורה […] ואל תתמה אחרי שכח הלוים הוא מדת הדין של מעלה, איך יצא אהרן מהם שהוא הפך מדתם? כי כך דרכו של הקדוש ברוך הוא יתעלה – מוציא אש ממים, ומים מאש, מתוך מים מלוחין מוציא המתוקים, ובתוקף המרירות מזריח שם פלאו למתקן.

(פירוש רקנאטי על הפרשה)

ועשית ציץ זהב טהור

ומניחו על המצח כי תחת אותיות "מצח" יש אותיות "קטן" – רמז: בזכות הענוה תהיה הגאולה. ולכן כתיב 'אל מול פני המצנפת יהיה' – כי למעלה מאותיות "מצנפת" שהם אותיות העומדים למולם, יש אותיות "עם שפל", וכמו שכתוב 'כי את עם עני תושיע'; שבהיותם עם שפל יזכו לגאולה. ולכן מניחו תחת המצנפת, לרמוז טעם שני כמו שכתוב 'ועינים רמות תשפיל', דאין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח, ולכך מניחו תחת המצנפת דהמצנפת מכפרת על הגאוה.

(בן איש חי על פרשת תצוה)

משמעותם של בגדי הכהן הגדול

זוהי מתכונתה של התלבושת הקדושה, כדמות היקום, יצירה מופלאה לראות ולהשכיל: שכן מראה מדהים עד מאד, וכמוהו אין לשום אריג מאריגינו, מחמת רבגוניותו ופארו כאחד, וההגות בחלקיו מחכימה. כי רצונו שהכהן הגדול ישא עליו צלם גלוי של היקום; ראשית, כדי שמתוך התבוננות מתמדת בו, יעשה את חייו שלו ראויים לטבע היקום; ולאחר מכן, כדי שכל העולם ישרת עמו בקודש. הן יאה ונאה שהאיש המקודש לאבי-העולם יצרף אליו גם את הבן, היקום, לעבודת יוצרו ומולידו.

אך יש עוד סמל שלישי לתלבושת הקדושה, ומן הצורך שלא לעבור עליו בשתיקה: כהני הגוים נוהגים להעלות את התפילות והזבחים למען קרוביהם, ידידיהם ואזרחי עירם בלבד; ואילו הכהן הגדול של היהודים מעלה את התפילות וההודיות לא רק למען המין האנושי כולו, אלא גם למען יסודות הטבע, האדמה, המים, האוויר והאש. שכן הוא סבור – וזאת האמת לאמיתה – כי העולם הוא מולדתו, ולמענו הוא נוהג לכפר פני המנהיג בתחינות ובתחנונים ולשווע אליו ולחלק ליצורו ממידת חסדו ורחמיו.

(פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם א', עמ' 251-252, בעריכת סוזן דניאל-נטף)

אוהב את הבריות

אהרן היה קרוב אל העם. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. דבר אחד הוא לקבל תורה ולמסרה לעם – זהו תפקידו של משה. דבר אחר הוא לקרב את ישראל לתורה ולאביהם שבשמים – זהו תפקידו של אהרן. בגדי אהרן מורים על מעלתו: באפוד: "על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שי כתפיו לזכרון". בחשן: "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש". משום כך אהרן הוא זה שיכול לכפר עליהם. "ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם לרצון להם לפני ה'". אהרן הוא זה שנוטל את מחתת הקטרת ועוצר את המגפה….

מידתו של משה היא האמת. אהרן מייצג את הפן האנושי, ומשום כך מידתו היא השלום. הוא שותף בעול הקיום היומיומי של חיי העם, על קשייו וחוסר השלמות שבו. דבר זה בא לידי ביטוי ב"תמיד", הנר, הקרבן, הקטרת. מי שחי את הקיום האנושי, גם מבין את החולשה, את השגגה ואת החטא. לכן הוא זה שיכול לכפר, לאהוב את הבריות, ולקרבן לתורה.

(הרב יהודה ברנדס, מתוך מאמר במעריב 2007)

גם כולנו ביחד וגם כל אחד לחוד

שמותיהם של בני ישראל מופיעים על בגדיו של הכהן פעמיים. פעם אחת על האבנים שעל כתפות האפוד שלו – כאשר כל השמות צפופים, ביחד כקולקטיב. ופעם נוספת על החושן – כאשר השמות נפרדים. "איש על שמו" – כל שבט לחוד. גם למיקום של השמות הללו על הגוף של הכהן יש קטע. את אבני השמות 'הקולקטיביים' – מניח אהרון על כתפיו – כי הקולקטיביות היא עול, ה"יחד" הוא עניין מורכב, שיש לשאת בו, ואת השמות הפרטיים – מניח אהרון על הבטן שלו – או בלשון הכתוב – "על ליבו".

הבגדים שלנו מגדירים אותנו, ולבגדי הכהן – האיש המקשר בין העם לאלוהים – יש מטען הגדרתי כפול, שמספר שני סיפורים. סיפור אחד על איש ייצוגי ונוקשה, שסוחב את עול הקולקטיב על כתפיו היצוקות. וסיפור נוסף על איש פרטי, אבהי וחם, שנותן יחס אישי לכל אחד מילדיו, מעומק הלב והבטן.

(יאיר אגמון בספרו 'מה אהבתי' בהוצאה עצמית)

אוֹי לַדּוֹר

שֶׁאֵין אוּרִים וְתֻמִּים

לְהַנְהִיגָם

אוֹי לַדּוֹר

שֶׁמַּנְהִיגָיו

אֵינָם נוֹשְׂאִים אוֹתָם

כְּאַבְנֵי חֵן

עַל לִבָּם

אוֹי לַדּוֹר

שֶׁפַּעֲמוֹנִים

אֵינָם מְצַלְצְלִים

עַל מְעִילוֹתֵיהֶם

שֶׁל הַמַּנְהִיגִים

אוֹי לַדּוֹר

שֶׁאֵינָם לוֹבְשִׁים

מִכְנְסֵי בַּד

לְכַסּוֹת עֶרְוָתָם

(בלה שור בספר 'השירה הזאת' בהוצאת צבעונים)