וְעָשִׂיתָ חשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב

כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ

 זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ

מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (שמות כח, טו)

ועשית חשן משפט מעשה חושב. לא הזכיר בכל הבגדים

מעשה חשב כי אם באפוד וחשן, לפי שזה מורה

שכפרה זו היא על איזו עון פרטי שהמחשבה בו כמעשה דמי

וזה אינו מצוי כי אם בעבודה זרה, כמבואר למעלה במעשה האפוד, והחשן

הבא לכפר על קלקול הדינין, כי הדינין הם דברים מסורים אל לב הדיין, כי אין לדיין כי אם מה

שעיניו רואות ובידו לומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כפי הענין וכפי האיש וכפי הזמן וכפי המקום. ואם אמר יאמר הדיין

כך, היה נראה בעיני מי יוכל להכחישו בלתי ה' לבדו הבוחן לבות בני האדם, על כן היה החשן נתון על לב אהרן, כי הדינין

מסורים אל הלב, ועל כן היה מעשה חשב לכפר על מחשבת הדיין, ולפי שנאמר מעשה חשב

כמעשה אפוד. תלה ענין החשב באפוד, לומר לך עבודה זרה,

כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ז ע"ב) כל המעמיד דיין

שאינו הגון כאלו נטע אשירה כו' דהיינו עבודה זרה, על כן

אמר שחשן המשפט המכפר על הדינין

יהי כמעשה אפוד המכפר על עבודה זרה, וכן דרשו רז"ל פסוק לא תעשון אתי אלהי כסף על דיין שאינו

הגון (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג) כי גם עיקר

חטא זה תלוי במחשבת הדיין כמ"ש (משלי יב ה) 'מחשבות צדיקים משפט'. כי הם שלמים במשפט גם

במחשבתם, והיה רבוע. כל כל דיין צריך להיות שלם בד'

דברים המנויים בפסוק ואתה תחזה וגו' (שמות יח כא) והיה כפול כי חטאו ג"כ כפול, כי הוא מזיק לזה

בממונו ולזה בנשמתו שמחזיקו ממון חבירו

שלא כדין זהו שמסיק במדרש (איכ"ר א נז) חטאו בכפלים ולקו בכפלים כי חטאו בקלקול דינין כמ"ש (ישעיה א כא) צדק ילין בה וגו' וחטאו בעבודה זרה, כי גם זה חטא כפול כמ"ש (ירמיה ב יג) 'אותי עזבו

מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים'. ומכל זה נלמוד הדמיון

שיש לקלקול הדינין עם העבודה זרה, על כן היה החשן כמעשה אפוד זרת ארכו, כי קלקול הדינין

גורם השחתת העולם ותקונו דומה כאילו נעשה שותף

להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר בהם 'ושמים בזרת תכן' (ישעיה מ יב).

(כלי יקר

שמות כח, טו)

פורים – המסכה הבלתי נסבלת

מרדכי בק

הדחף לנקום הוא בלתי

נשלט, אך גם מעגלי, אין סופי והרסני. בתורה, שרשי הנקמה נמצאים בהריגתו של הבל על ידי

קין. למרות שחכמים מציעים לפחות שלוש סיבות לרצח זה – תחרות כלכלית, תשוקה מינית

אסורה ולהט אידיאולוגי (בראשית רבה כב) – בסופו של דבר, אין כל הצדקה או הסבר לרצח זה

וכל ההסברים לאחר מעשה נובעים מחוסר יכולתנו כקוראים לקבל את העובדה שאין מניע

ברור למעשה זה, ובוודאי שאין לו הצדקה.

במגילת אסתר מהווה

הנקמה מוטיב מרכזי ובעל עוצמה, אך הוא גם מוביל לבלבול ולטרגדיה. אחשורוש זועם על ושתי המסרבת 'להראות את יופיה'

לאורחים שתויים בסעודת המלך, אך זמן קצר אחרי שגירש אותה, או לחילופין, כדברי

חז"ל, אחרי הוצאתה להורג, הוא נרגע מכעסו ואף מצטער על החלטתו. לצערו, אין

דרך חזרה. גם האל אינו מחזיר את הגלגל אחורה, קל וחומר למלך בשר ודם שאינו יכול

להשיב את הנעשה.

חמתו של המן על סירובו

של מרדכי לכרוע ברך לפניו עזה כל כך עד כדי רצונו לנקום את נקמתו ב'עם מרדכי' כולו, ולא במרדכי לבדו.

עם זאת, המגילה מגלה

לנו שאין זו גחמה אישית בלבד; יש לזעם זה שורשים היסטוריים. המן הוא 'בן המדתא האגגי', צאצא של אגג, מלך עמלק, אויבו של שאול המלך וגם מזרע עמלק, שהתקיף את

בני ישראל בצאתם ממצרים. עמלק זה מהווה את הבסיס ההלכתי לפורים, מכיוון שהתורה

מצווה לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו מתחת לפני השמים. לפי קריאה זו,

משמעות הזכירה בפורים היא נקמה, עד כדי ג'נוסייד.

דוגמאות אלו של נקמה

מגיעות לשיא במזימת המן להרוג את כל היהודים במלכות אחשורוש.

מזימה זו נחשפת ברגע האחרון על ידי התערבותם הדרמטית של מרדכי ואסתר.

יחד עם זאת, אחרי

גילוי מזימת ההשמדה למלך אחשורוש, נגררים היהודים למעשה

נקמה כמעט ללא תקדים, מלבד אולי בעת כיבוש הארץ בימי יהושע. "ובשושן הבירה

הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת… עשרת בני המן, …ושאר היהודים אשר במדינות

המלך נקהלו ועמֹד על נפשם ונוח מאֹיביהם, והרוג בשֹנאיהם חמשה ושבעים אלף, ובבזה לא שלחו את ידם"

(אסתר ט, ו-טז).

קיימת נטיה לראות תגובה זו כמובנת ובלתי נמנעת. חכמים מוצאים נחמה

בהקבלה ההיסטורית לסיפור עמלק; מכיוון שצריך 'למחות את זכר עמלק' בתגובה להתקפתו

את ישראל, עם העבדים החלש, בצאתו ממצרים, בני ישראל חייבים ללמוד להגיב בצורה

הולמת. לפי פרשנות מסוימת, לסירובו של שאול להרוג את אגג

העמלקי היו תוצאות איומות. מרטין מרדכי בובר לא יכל לחיות בשלום עם תגובתו

של שמואל וטען שהוא לא הבין את דבר ה'. לעומת זאת, במדרש (קהלת רבה ז, לו ובמקומות אחרים) נאמר: 'כל המרחם על האכזרים, סופו להתאכזר על הרחמנים'.

תגובה אחרת של

חז"ל למגילת אסתר היתה התעלמות. לדברי פרופ' אלחנן

ריינר, מיעוט הפרשנויות של חז"ל, בעיקר לפרק ט' בו

מתוארים מעשי הנקמה של היהודים באויביהם, הוא סימן לאי הנוחות שהם חשו עם הנושא

ולכן נטו להתעלם או לנטרל אותו. יתכן שגם כך ניתן להבין את תגובת החכמים לבקשת

אסתר לקבוע את חג הפורים לדורות :

אמר רב שמואל בר

יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים 'קבעוני לדורות'. שלחו לה:

קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות (מגילה ז,

ע"א).

גם פרשנים מאוחרים

נוטים לא להתייחס לפרק ט' במגילה. האם נבע הדבר מהרצון לא לעורר את זעמם של ה'גויים' בגולה? האם שתיקתם מקבילה לשתיקת האל במגילה עצמה?

הוגי דעות חסידיים

מזהים לרוב את המן עם עמלק; לעתים ניתן למצוא פירוש המתייחס בואפן

ישיר לנושא הנקמה. בספרו 'תפארת שלמה', מבחין רבי שלמה בן הרב דוב צבי הכהן מרדומסק בין הרוע הפשוט לבין הרוע העמלקי.

הרוע הפשוט מכיל תמיד

'ניצוץ של קדושה', כתוצאה מ'שבירת הכלים'. ללא קשר

לאובייקט עליו 'נפלו' ניצוצות אלו, הם תמיד ישאפו לחזור למקורם הקדוש. לעמלק,

לעומת זאת, אין ניצוץ כזה. הוא מגלם את הרוע המוחלט, ללא כל כמיהה אל הקודש. לכן

יהודי שושן לא הסתפקו בהשמדתם; הם גם לא שלחו ידם אל הביזה, מפאת אופיה הטמא.

תיאוריה זו של רוע

מוחלט מאתגרת. קיומו של רוע מוחלט, הנעדר כל רגש חיובי ואנושי הוא ללא ספק מגרה

ומזמין את יתר האנושות לעקור רוע זה מהשורש. יתרה מזו, יש להניח שתופעה כה בולטת

ניתנת לזיהוי בקלות. אך לרוב המציאות מורכבת יותר ולא ניתן להסתפק בהגדרות של

'שחור ולבן' כדי לתארה בצורה מהימנה. קל יותר לדבר על רוע מוחלט כקטגוריה מופשטת

מאשר לדעת איך להגיב אליו במציאות, וזאת מכיוון שהתגובה לרוע משליכה לא רק על הנשא

של הרוע, אלא גם לעתים על המגיב אליה, מכל סיבה שהיא.

בתקופתנו, מיכאל אלקינס תיאר בספרו 'Forged in Fury'

את פעולות הנקמה של קבוצת 'דין' נגד הנאצים ועוזריהם באירופה אחרי השואה. עם זאת,

תכניתם הנועזת ביותר – הרעלת המים של עיר בגרמניה המונה 1,380,000 גברים, נשים וטף

– הוכשלה, כנראה על ידי ההגנה.

אם יש אמת בסיפור זה –

ויש לא מעט עדויות התומכות במהימנותו – הרי הדבר מוכיח שהיהודים למדו משהו

מההיסטוריה שלהם בהיותם מוטרדים יותר מיושרתם המוסרית מאשר בלנקום באויביהם המרים.

מעניין לראות שבמגילה

כל אחת מהדמויות – אחשורוש, המן ומרדכי – הרוצה לנקום

מחפשת אישור מגורם חיצוני – יועצי המלך, אשת המן ואחשורוש

בעצמו . גם הפוליטיקאי הסוטה ביותר מחפש לגיטימציה למעשיו אצל יועץ או אדם חכם.

אם כל זה היה סיפור

מקראי גרידא, ניתן היה לראות בדיון זה מעין הרהורים תיאורטיים מופשטים, אך העובדה

שהסיפור מופיע בכתבי הקודש משפיעה על הדורות הבאים ואנשים שונים לומדים ממנו דברים

שונים.

בספרו 'התחדשות

יהודית' טוען מיכאל לרנר, הוגה דעות יהודי-אמריקאי בן

זמננו שמאז הטבח שבוצע במערת המכפלה על ידי ברוך גולדשטיין ב-29 מתפללים מוסלמים,

מתלווה לפורים טעם רע. בציינו שהגורמים הקיצוניים שתמכו במעשהו של גולדשטיין

מצטטים את פרק ט' במגילה ואת מצוות מחיית עמלק, הוא מעיר ש"התורה אינה מצווה

למחות את עמלק, אלא את זכרו של עמלק. והיכן נמצא אותו 'זכר'? בדיוק

בנטייתנו לעשות לאחרים את מה שעשו לנו. התורה מעלה נטיה

לא מודעת זו למודעות ומזיכירה לנו מה עלול לקרות אם

נתכחש לנטיה לא מודעת זאת ונפעל לפיה. מטרת הזכירה היא

אם כן להשתחרר מהכאב, מהטראומה ובעקבות כך למחות אותו מזכרוננו

. זכרו של עמלק חי בתוכנו כל עוד הוא משפיע באופן לא מודע על מעשינו"

הניתוח הפסיכולוגי של

מיכאל לרנר מזכיר את דברי הרמב"ם

(המבוססים על דברי חז"ל במסכת מגילה) בספר המצוות: 'זכור- בפה; אל תשכח-

בלב'.

גם הרש"ר הירש בפירושו על התורה (סוף פרשת כי תצא) רואה את

מצוות מחיית זכר עמלק כהוראה לא להידמות לו וללמוד מאכזריותו, כאשר יהיה לנו את

הכוח לעשות זאת.

המתח בין קריאות שונות

אלו והמציאות היום יומית, בעיקר בישראל, עשוי להסביר למה המורה הדגולה פרופ' נחמה ליבוביץ אמרה אודות פרשת עמלק: 'זוהי הפרשה הקשה ביותר בתורה

ואוי למורה שלמידיו אינם קוראים פרשה זו ברעדה'.

נראה שהמגילה מצביעה

על הבחנה חדה בין גורל דטרמיניסטי לבין בחירה חופשית. גם אם חלקים מהדברים שקורים

לנו מושפע שמכוחות שאינם בשליטתנו, עדיין יש באפשרותנו להפעיל את יכולתנו לבחור,

אם חפצים אנו בכך.

רבי יעקב מאיר חרל"פ, מחבר הספר "מי מרום", מראה שבעצם אין

הבדל בין כוחות אלו ומה שנראה לנו כגורל (פור) הוא בעצם השגחה אלוהית, גם אם

שורשיה מוסתרים ומיסתוריים בדומה לאהבותינו ולשנאותינו.

מרדכי בק הוא אמן וסופר המתגורר

בירושלים

השכנת השכינה כהשתקפות של יחסו של האדם

לקב"ה

ההוא דהוה קאמר ואזיל (אדם אחד היה רגיל

לומר): כי רחימתין הוה עזיזא, (כשאהבתנו היתה עזה) אפותיא דספסירא שכיבן (יכולנו לשכב

יחד על חודה של חרב). השתא דלא עזיזא רחימתין (עכשיו כשנחלשה האהבה בינינו), פוריא

בר שיתין גרמידי לא סגי לן (מיטה ברוחב 60 אמות אינה מספיקה לנו). אמר רב הונא: קראי כתיבי (הדבר נכתב בפסוקים); מעיקרא כתיב (בהתחלה,

נאמר) (שמות כ"ה): 'ונועדתי לך שם

ודברתי אתך מעל הכפורת' ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב (מלכים א' ו') 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה

ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו' ולבסוף כתיב (ישעיהו ס"ו) 'כה אמר ה'

השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי

וגו" (בבלי סנהדרין ז, ע"א).

האמנם ישב אלהים על הארץ הנה

השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי (מלכים א פרק ח, כ"ז).

כשהאהבה בין

ישראל ואלוהיו היתה עזה, יכלה השכינה להצטמצם ולבוא

במגע עם ישראל על הכפורת, בתחום של שתי אמות. וכשנחלשה האהבה הזאת – "השמים

ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה".

קרבת אלוהים

ואדם מותנית במידת האהבה שיש לאדם כלפי אלוהים, ברוח הפסוק בקריאת שמע, שהוא

פסוק-המפתח של האמונה: "ואהבת את ה' אלהיך".

אז יכולה השכינה להצטמצם בתחום של מציאות אנושית. אם אין – העולם ומלואו פוסק

מלהיות די מקום לשכינה.

(מתוך ישעיהו ליבוביץ': " הערות לפרשיות השבוע", עמ'

59)

'להעלֹת נר תמיד'

לשון זה של הדלקת נר אינו במקרא אלא לגבי

עבודת המנורה, והוא מדוקדק, שכן מצוה להדליק את הפתיל

עד "שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא, ע"א), הווה אומר: תפקיד מלמד התורה הוא

לעשות את עצמו מיותר! אל יעמיד ה"כהן" את ה"הדיוט" במצב של

תלות תמידית ממנו. מכאן גם אזהרה למורים ולתלמידים שישהו אלה אצל אלה בסבלנות

ובאורך רוח.

 (הרש"ר הירש

על שמות כז, כ)

עור ואור, בגדים ותרבות: "ועשית בגדי

קדש"

הלבוש אינו

רק הגנה מפני הקור, אינו רק קישוט, הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה האנושית,

והיא – בהרגשתו המוסרית של האדם – מותר האדם מן הבהמה . דרגתו וכבודו של

האדם ניכרים בסימנים הנתונים במדיו. עצם הלבוש – כבוד הוא לאדם. לכוהנים ניתנים

בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת".

…בתת ה'

בכבודו לאדם ולאשתו כתנות ובהלבישו אותו, נאמר לנו

אפוא, שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד, אלא תוספת למעשה בראשית, מעין עור שני שניתן

לאדם, מעין גופניות נאצלת יותר. ויפה כתב רבי מאיר בתורתו ברצותו לדמות אדם

ליוצרו: "כותנות אור" – באשר על הקב"ה נאמר (תהילים קד,

ב): "עוטה אור כשלמה" (בראשית רבה, כ, כט).

( מתוך פירוש

הרב בנו יעקב על ספר בראשית, ע"פ נחמה ליבוביץ' ז"ל)

בעי רבא (רבא שאל): מקרא מגילה ומת מצוה,

הי מינייהו (איזה מהם) עדיף?

מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא

, או דלמא (אולי) מת מצוה

עדיף משום כבוד הבריות?

בתר דבעיא, הדר פשטה (אחרי ששאלו,

פתרו) מת מצוה עדיף,

דאמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.

(בבלי מגילה ג, ע"ב)