עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם

פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה'

אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה

לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם

 וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי.

(שמות

כט, מב-מג)

שמה – במקום משכן עדות

תורתו, שם יוועד לנו ה', שם הוא מצפה לנו. אם מצפים אנחנו שה' יוועד לנו, עלינו

לבוא עם קרבן העולה, סמל התמסרות עולם אל ה' ואל תורתו… כל מעשי המילואים

והקידושים אינם אלא מעשים סימבוליים. קדושת המקום עצמו אינו חלה אלא על ידי השראת

שכינתו של ה'. בכך מכונן ה' את מעשי ידי האדם ומטביע עליהם את חותם נועם רצונו.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

…המחקר שלי מוסב לעובדת ההתגלות, ליחס עם

מה שמחוץ לאדם, אשר בניגוד למה שמחוץ לאדם, שהוא מקיף את עצמו בו בידיעה, אינו

הופך לתוכן פשוט של הפנימיות, אלא נותר "בלתי ניתן להכלה", אינסופי ובכל

זאת ביחס אתו. המחשבה שיחס זה, שהוא בראש וראשונה פרדוקסלי, יוכל למצוא באי-אדישות

לאדם האחר, באחריות כלפיו, שבדיוק ביחס זה האדםן נעשה "אני": ממונה בלי

אפשרות להשתמט, נבחר, מיוחד, בלתי ניתן להחלפה, ובמובן זה בן חורין, זה הנתיב שאני

נוטה לבחור בו כדי לפתור את פרדוקס ההתגלות: האתיקה היא הדגם לממדי הטרנסצנדנציה,

והתור בשורה אתית, התנ"ך הוא התגלות.

(ע.לוינס, מעבר

לפסוק עמ' 194)

מחיית עמלק – אתגר

מוסרי

גילי זיוון

"וְהָיָה

בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק

מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דב' כה, יט) אנו קוראים

כל שנה מחדש במעמד חגיגי בשבת שלפני פורים ואף מי שלא תמיד מקפידים לשמוע קריאת

התורה מקפידים בשבת זו לקיים את מצוות היום ועומדים קשובים.

הייתכן? כיצד זה

אותה תורה שציוותה: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ

עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד, טז) שהקפידה כל

כך בדיני 'לא תרצח' עד כדי כך שהמשנה קבעה שסנהדרין שהרגה אחת לשבעים שנה נחשבת

ל"חובלנית" (מכות א, י) – היא המצווה אותנו על מחיית זכר עמלק? ולא

רק בעיה של התאמה ועקביות לפנינו אלא בראש וראשונה שאלה מוסרית כאן! האם נוכל

לחיות בשלום עם צו מחייה זה ובו בזמן להחזיק בעמדה מוסרית שפוסלת רצח עם מכל וכול?

המקור הקדום ביותר שמציג

בעיה זו נמצא בתלמוד הבבלי, במדרש על הפועל החריג "וירב"¹:

'וירב בנחל', אמר

רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאוּל: 'לך והכית את עמלק',

אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבֵא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה!?

ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו? יצאה בת-קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה'. ובשעה שאמר לו

שאול לדואג 'סב אתה ופגע בכהנים', יצאה בת-קול ואמרה לו 'אל תרשע הרבה' (יומא כב, ע"ב).

שאול, על פי המדרש,

פונה לקב"ה ומבקש להבין כיצד מי שציווה על טקס עגלה ערופה המאדיר כל כך את

ערכם של חיי אדם יכול לצוות על השמדת עם הכוללת גם את מי שלא חטאו. מה התשובה

שמציע המדרש ביומא? בת-קול שיוצאת אינה עונה תשובה ישירה, אלא מפנה אותנו לאירוע

אחר שבו השתתף שאול: הריגת נב עיר הכהנים. כזכור, דוד הבורח משאול ומגיע לנב מבקש לחם

ומחסה. והנה כאשר נודע הדבר לשאול הוא מצווה על דואג האדומי להרוג את כל אוכלוסיית

העיר: "וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד

אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב" (שמואל א,

כב, יט). הדמיון הלשוני בין הציווי על מחיית עמלק, "לֵךְ

וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו

וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה

מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א, טו, ב-ג) לפסוק המתאר את השמדת

נב מעיד על פי הדרשן על אישיותו המעורערת והבלתי מוסרית של שאול. בת-הקול מוכיחה

את שאוּל: אתה, שבקלות כזו שלפת את החרב וחיסלת את כל תושבי נב עיר הכוהנים למרות חפותם,

מעיז לדבר על רחמים כלפי עמלק? 'אל תהיה צדיק הרבה'!

המדרש ביומא עונה אם

כך בחריפות לשאוּל, אך אין בו מענה מְסַפֵּק לשאלה המוסרית המתעוררת בלב דורות

רבים של יהודים המתחנכים על ברכי המקרא.

כבר סקר פרופ' שגיא בהרחבה את מכלול הפרשנות בנושא וניתח את המגמות

השונות החבויות בפרשנות.² בעקבותיו אני מבקשת לחלק את הפרשנויות

בנושא לשתיים: הפרשנות הריאליסטית – אשר מצדיקה את הציווי בכך שהתנהגותו של

עמלק חורגת מכל נורמה מקובלת ולכן הוא ראוי לעונש חריג; ופרשנות אלגורית

סימבולית, שלפיה 'עמלק' אינו עם קונקרטי, אלא רעיון, מטאפורה לכוחות הרעים

בעולם שחובה להילחם בהם.

כמייצג הגישה

הריאליסטית בחרתי בדון יצחק אברבנאל (פורטוגל וספרד, מאה 15) המונה בפירושו לדברים

כה, יז ארבעה "פשעי מלחמה" המתירים את דמו של עמלק: הפשע הראשון:

"שנלחם עימהם בלא סיבה", שכן ישראל כלל לא עברו בארצם; הפשע השני

של עמלק בא לידי ביטוי בעובדה שבא על ישראל ללא התראה, שלא כדרכם של "המלכים

מלחמתכם"; הפשע השלישי ש"נלחם [עמלק] עם החלשים". החטא

הרביעי של עמלק נוגע במרידתו באלוהי ישראל: "'ולא ירא אלהים' […] שעמלק

חטא נגד השם יתברך ונגד ישראל" (פירוש אברבנאל לדב' כה, יז).

ואולם רבים חשו שניסיונות

פרשניים כמו זה, אינם מספקים והם והציעו התמודדות מסוג אחר ובקשו לראות בעמלק סמל

אלגורי לרוע (הקוסמי, הלאומני או האישי) שבו יש להיאבק.

במאמר הנזכר מביא שגיא

את פירושו של ר' צבי אלימלך מדינוב, מחסידי בפולין בראשית המאה ה–18, אשר עשוי

להוות דוגמה טובה לבעלי הגישה הסימבולית.

והנה היות עמלק

מבחינת הדעת דסטרא אחרא […] על כן נצטווינו למחות זכרו במעשינו בפועל. וגם כעת

שאי אפשר מלקיים את המצווה ממש במעשה […] נצטווינו לא תשכח מן המחשבה כי עיקר

הזכירה הוא בשכל הדעת ועל ידי זה נתגבר על עמלק.³

מכיוון שעמלק אינו

עוד ישות לאומית ריאלית הניתנת לזיהוי⁴ רואה ר' אלימלך מדינוב את עמלק כביטוי לכוחות

הרשע בעולם, ותפקידנו להילחם בזיכרון של עמלק (ה'סטרא אחרא') ולהתגבר עליו בכוח

מחשבתנו.

הרב שמשון רפאל

הירש, מראשי הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה במאה ה-19, הולך בכיוון דומה:

אם נטושה מלחמה

מתמדת של הקדוש ברוך הוא נגד עמלק הרי לא ייתכן כי הכוונה היא לאותה מלחמת קרבות

המוטלת על בני אדם, שישראל נצטוו בה בתקופה מסוימת […] אלא אין ספק שזוהי המלחמה

הבלתי פוסקת של משפט האלוהים מה שקרוי בפי הבריות משפט ההיסטוריה נגד עמלק, ולאו

דווקא אותו עמלק וצאצאיו הגזעיים, אלא כל אותם הגויים והממלכות הממשיכים במורשת

העמלקית והנם צאצאי עמלק ברוחם או באופיים.

ומוסיף הרש"ר

הירש הערבה חשובה ביותר:

אל תשכח דבר זה אם

יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו […] תבקש הזדמנות בדברים קטנים או גדולים

לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות […] אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך

תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי

אלוהיך.⁵

בתכונת העמלקיות כל

אחד יכול להדבק, אפילו עם ישראל חס ושלום: "יבוא יום", אומר רש"ר

הירש, 'שאתה – עם ישראל – תהיה חזק, ודווקא אז עליך להיזהר מהידבקות בעמלקיות זו

המתבטאת בניצול כוחך על מנת להשפיל ולהשמיד את החלשים ממך'.

הרב משה אביגדור

עמיאל, רבה של תל אביב שנפטר בשנת 1946 והיה מראשי 'המזרחי' בתקופתו, ראה במלחמה

בעמלק את מלחמת ה' במיליטריזם:

ה' יתברך אינו אוהב

מלחמות בעולם ואדרבא 'שלום' שמו של הקדוש ברוך הוא. אכן מלחמה אחת הכריז למלחמת

מצווה וזוהי המלחמה עם עמלק המלחמה נגד המלחמות בכלל […].⁶

כיוון נוסף בזרם הסימבוליסטי מתפתח בעקבות השואה וכך

כותב אברהם קריב בספרו:

כל פגיעה

רעה בישראל מאז ועד עתה היא מלאכת עמלק. כי עמלק הוא לא גזע אלא מהות. […] בדורנו

אסף עמלק אונים לזינוק חרוץ ופני העולם נעוו עד זועה.⁷

הרב יששכר

יעקובסון, שבהקדמתו להפטרת 'זכור' רואה בעמלק כל אויב שמאיים על קיומה של האומה

הישראלית.

מלכות

בישראל אפשרית ורצויה רק כדי לקיים את דבר ה' […] ברם אין טעם למלכות זו, […] כל

עוד קיימת אותה אומה שהתנגדה בדרך מחוצפת כל כך לרצון ה' ולמלכותו. קיום המלכות

בישראל דורש אפוא בתוקף וללא הסתייגות את השמדתו של אויב ה', עמלק.⁸

נשים לב, אם

מטרתה של הגישה הסימבוליסטית הייתה לנער את הציווי מתוכנו הקונקרטי, הרי שזיהוי

עמלק בעם זה או אחר כ"עמלק של דורנו" עלול להתיר מחדש את דמם של יחידים

שלא פשעו, בשם השמדת עמלק העכשווי.

כיוון אישי מציעה הפרשנות

הסימבולית בעלת הגוון פסיכולוגי. פרשנות זו לא מחפשת את הרוע בעולם הריאלי או

בעולמות עליונים; היא מצביעה על העמלקיות הקיימת בכל אחד ואחת מאתנו. מילות הציווי

"זכור את אשר עשה לך עמלק" מובנות כקריאה אל היחיד. וכך משתנה משמעות

הציווי מקצה אל הקצה: עמלק איננו ישות כזו או אחרת בעולם אלא הוא מצוי בכל אחד

מאתנו. ר' ישראל מקאז'ניץ, מנסח טענה זו בבהירות באומרו: "עמלק הוא היצר הרע

צורר כל אדם".⁹

באחד הכרוזים שיצאו

לפני 9 שנים (תשס"ד) בערב שבת "'זכור' נכתבו דברים ברוח זו:

כיהודים אנו מצווים

למחות את זכר עמלק סמל הרע ולהילחם ברוע, גם בזה שבתוכנו.

עבורנו: עמלקיות היא

יצר הרע; עמלקיות היא שנאת חינם; עמלקיות היא התאכזרות לחלשים החיים בתוכנו;

עמלקיות היא התנכלות לגרים ולזרים היושבים בשערנו; עמלקיות היא גזענות.

פתחנו אם כך בקשיים

המוסריים שמצוות מחיית עמלק מעוררת, וסיימנו בפרשנות מהופכת שלפיה מחיית עמלק היא

מאבק תמידי של כל אחד מאתנו ברוע שבתוכו.

1. "וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב

בַּנָּחַל" (שמואל א' טו, ה)

2. ראו מאמרו: "עונשו של עמלק: דרכי

התמודדות של המסורת היהודית עם הבעיה המוסרית", בתוך מאוטנר, שגיא ושמיר (עורכים), רב תרבותיות במדינה דמוקרטית

יהודית, ת"א 1998 עמ' 477-510

3. אלימלך צבי מדינוב, בני יששכר, [ללא ציון מקום ושנה]

מאמר חודש אדר, מאמר ג, דרוש א, עמ' קג. על פי שגיא,

שם..

4. בהסתמך על

המשנה הטוענת ש"כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות", משנה מסכת

ידים, ד, ד; רמב"ם, משנה תורה, איסורי ביאה, יב, כה

5. שמשון רפאל

הירש, במעגלי השנה, חלק שני, בני-ברק תשכ"ו, עמ' קפט. על פי שגיא.

6. משה

אביגדור עמיאל, דרשות אל עמי, חלק שלישי, תל אביב תשכ"ד, עמ' קל'ד. על

פי שגיא, שם.

7. אברהם קריב,

שבעת עמודי התנ"ך, תל אביב [ללא ציון שנה], עמ' 224-227.

8. הרב יששכר

יעקובסון, חזון המקרא, כרך שני, תל

אביב [ללא ציון שנה], עמ' 199.

9. הרב ישראל

מקאז'ניץ, עבודת ישראל, בני

ברק תשל"ג, כב, ב. על פי שגיא

שם.

דר' גילי זיוון היא מנהלת שותפה

במרכז עקב הרצוג.

השכנת השכינה כהשתקפות של יחסו של האדם

לקב"ה

ההוא דהוה קאמר ואזיל (אדם אחד היה רגיל

לומר): כי רחימתין הוה עזיזא, (כשאהבתנו היתה עזה) אפותיא דספסירא שכיבן (יכולנו

לשכב יחד על חודה של חרב). השתא דלא עזיזא רחימתין (עכשיו כשנחלשה האהבה בינינו),

פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן (מיטה ברוחב 60 אמות אינה מספיקה לנו). אמר רב

הונא: קראי כתיבי (הדבר נכתב בפסוקים); מעיקרא כתיב (בהתחלה, נאמר) (שמות כ"ה): 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת'

ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב (מלכים א' ו') 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו

ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו' ולבסוף כתיב (ישעיהו ס"ו) 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה

בית אשר תבנו לי וגו".

(בבלי סנהדרין ז,

ע"א)

האמנם ישב אלהים על הארץ הנה השמים ושמי

השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי. (מלכים א פרק ח, כ"ז). האהבה בין ישראל ואלוהיו היתה עזה, יכלה

השכינה להצטמצם ולבוא במגע עם ישראל על הכפורת, בתחום של שתי אמות.

וכשנחלשה האהבה הזאת – "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה".

קרבת אלוהים ואדם מותנית במידת האהבה שיש

לאדם כלפי אלוהים, ברוח הפסוק בקריאת שמע, שהוא פסוק-המפתח של האמונה: "ואהבת

את ה' אלהיך". אז יכולה השכינה להצטמצם בתחום של מציאות אנושית. אם אין –

העולם ומלואו פוסק מלהיות די מקום לשכינה.

(מתוך ישעיהו

ליבוביץ': " הערות לפרשיות השבוע", עמ' 59)

"ויבא

עמלק"…"ולא ירא אלהים"

רק עמלק לבדו לא

פחד: "ולא ירא אלהים". הוא לבדו ירש את תכונתו של אותו העם, אשר בחר

בחרב לנחלה לו ואשר מבקש את תהילתו בזרי דפנה טבולים בדם הוא העם אשר שואף להגשים

את סיסמת "נעשה לנו שם" (בראשית יא, ד), שבה פחד נמורד הזקן את ההיסטוריה העולמית – ולהגשים במה? בהשמדת שלום עמים

ואושר בני האדם.

( הרש"ר הירש

של שמות יז, ח)

הפנים הרבות של

"רוח הקודש"

תניא רבי אליעזר

אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ו') 'ויאמר המן בלבו', י עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה,

שנאמר (אסתר ב') 'ותהי אסתר נשאת חן

בעיני כל רואיה'. רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ב') 'ויודע הדבר למרדכי' רבי יוסי בן דורמסקית

אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ט'):'ובבזה לא שלחו את ידם'. אמר שמואל: אי הואי

התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו (אם הייתי שם, הייתי אומר דבר שעולה על הכל) שנאמר

'קימו וקבלו': קימו למעלה מה שקיבלו למטה.

(בבלי מגילה ז, ע"א)