וְעָשִׂיתָ חשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ …

 חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶין

לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט.

(שמות כח, טו, כא)

חשן משפט – שמכפר על קלקול הדין. ד"א: משפט שמברר

דבריו והבטחתו אמת דרישנמ"ט בלע"ז

(אוזפיהרען) שהמשפט משמש ג' לשונות; דברי טענות בעלי

הדין וגמר הדין ועונש הדין אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון, וזה משמש לשון

בירור דברים שמפרש ומברר דבריו.

 (רש"י שם, שם)

ועשית חשן משפט

מעשה חושב. לא

הזכיר בכל הבגדים 'מעשה חשב', כ"א באפוד וחשן,

לפי שזה מורה שכפרה זו היא על איזו עון פרטי שהמחשבה בו

כמעשה דמי, וזה אינו מצוי כי אם בעבודה זרה, כמבואר למעלה במעשה האפוד, והחושן הבא

לכפר על קלקול הדינין, כי הדינין

הם דברים מסורים אל לב הדיין, כי אין לדיין כי אם מה שעיניו רואות, ובידו לומר על

ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כפי הענין וכפי

האיש וכפי הזמן וכפי המקום, ואם אמר יאמר הדיין 'כך היה נראה בעיני', מי יוכל

להכחישו בלתי ה' לבדו, הבוחן לבות בני האדם, ע"כ היה החשן

נתון על לב אהרן, כי הדינין מסורים אל הלב ועל כן היה

מעשה חשב לכפר על מחשבת הדיין, ולפי שנאמר 'מעשה חשב כמעשה אפוד'. תלה ענין החשב באפוד לומר לך שקלקול הדינין

שקול כנגד ע"ז, כמ"ש רז"ל (סנהדרין

ז ע"ב) 'כל

המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשירה כו" דהיינו

ע"ז, על כן אמר שחשן המשפט המכפר על הדינין יהי כמעשה אפוד, המכפר על ע"ז, וכן דרשו

רז"ל פסוק 'לא תעשון אתי אלהי

כסף' על דיין שאינו הגון (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג), כי גם עיקר חטא זה תלוי במחשבת הדיין, כמ"ש (משלי יב ה) 'מחשבות צדיקים משפט'.

 (כלי יקר שם, שם)

האור כבסיס

לקיומנו

ג'רמי ווייל

פרשת תצוה הייתה אחת

מהפרשיות הכי משעממות שפגשתי כילד – רשימה אינסופית של עבודות הכנה למשכן, בדרך

כלל במילים ובביטויים שחוזרים על עצמם פעם אחרי פעם. ישבתי בבית הכנסת כמו ילד טוב

ושמעתי מהמבוגרים שאין מילה מיותרת בתורה, אבל היה לי קשה להבין מדוע צריך כל כך

הרבה פרטים קטנים ומדוייקים. יותר מאוחר, כאשר התחלתי להתעמק

בנושא, מצאתי הרבה גם כשהתבוננתי בפסוק הראשון.

הפרשה מתחילה בפסוק:

ואתה תצוה את בני

ישאל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד.

אפשר לשאול הרבה שאלות על פסוק זה, ונחמה לייבוביץ מסכמת אותן בשלושה מישורים עיקריים – הניסוח, התוכן

והמיקום.

הבעיות בניסוח כוללות:

• למה כתוב "ואתה"? לעומת הפרשה הקודמת, בה כתוב

  "דבר אל בני-ישראל", דבר שהוא חריג.

• המילה "למאור" מיותרת, כאשר מיד לאחר מכן כתוב

  "להעלות נר תמיד".

• מה הכוונה ב"להעלות" את הנר? למה לא

  "להדליק" את הנר?

שאלות התוכן המתעוררות הן:

• למה בני ישראל צריכים להביא את השמן למשה?
• למה צריך נר תמיד?

והשאלה הכי בסיסית נשאלת על המיקום:

• למה הנושא של הדלקת הנרות נמצא בתחילת הפרשה, לפני שגמרו את בניית

  המשכן (טרם נבנה המזבח, למשל) ולפני שה' ציווה על כהונת אהרן ובניו ככוהנים?

בפרשת תרומה ה' צווה את משה "דבר אל

בני ישראל ויקחו לי תרומה" ובפרשת תצווה כתוב

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו

אליך" – "תצוה" במקום "דבר",

"אליך" במקום "לי".

הספרי והרשב"ם

מפרשים את המילים "ואתה תצוה" כהדגשה

– הדלקת הנרות היא עניין מיידי ולדורות. לכן "תצוה"

היא לתמיד – אפילו כאשר אין בית המקדש צריך להמשיך להדליק נרות בבתי מדרש ובבתי

כנסת.

הרמב"ן מסביר את צווי ה' למשה קצת אחרת. עד עכשיו במלאכת המשכן היה כתוב "ועשית"

– משה עשה את הכול. עכשיו "ואתה תצוה"

– משה צריך לתת לאחרים לעשות ולהביא לו את השמן על מנת שהוא יבדוק אם הוא ראוי

לשימוש במשכן.

הרב שמשון רפאל הירש (הרשר"ה)

ממשיך את קו המחשבה הזה ומוסיף שהמילים "ויקחו

אליך" מדגישים שמשה מקבל את השמן כ"גזבר" – הוא שומר עליו עבור

העם והעם צריך להקפיד להביא את השמן הכי טהור (זך, כתית) לשימוש באור. הרשר"ה מסביר את חשיבות הנר כסמל עבור העם כמו שרואים

בתחילת פרשת תרומה (פרק

כ"ה פסוק ו'). בתוך רשימת הדברים שצריכים להביא להקמת

המשכן כתוב "שמן למאר, בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים". חומרים אלו שייכים בכלל לעבודת המשכן

ולא להקמתו. הרב הירש מסביר שהשמן למאור והקטורת הם דברים בסיסיים למשכן עצמו בגלל

שהאור מייצג את הצד האנושי – עבודה עם אור ובהירות – והקטורת ובשמים את הצד האלוקי

– מכיוון שהם מתוארים כדברים שנותנים כביכול הרגשה טובה לאלוקים. זה הבסיס לכל

מלאכת המשכן וזה מה שהתורה רוצה להדגיש בתחילת פרשתנו. לפי הרב הירש, כתוב שוב על

האור בתחילת ההסבר על עבודת המשכן בגלל שהטיפול בנרות קודם לכל החיובים האחרים. הסיבה

היא שללא אור בראש (mental clarity) אין תורה – כלומר: ההבנה היא הבסיס לשמירת המצוות.

בתורה השימוש במילה "תצוה" מדגישה את חשיבות

הנושא, בכך שהיא מגדירה אותה כעבודה מיידית, לשעה ולדורות, והיא ציווי לבני ישראל.

פירוש הדבר הוא שעבודת הנרות (טיפול ברווחת נפש העם כמו חינוך, לימוד תורה וכו') היא עבודה המחייבת את כלל בני ישראל, ולא רק הכהנים. לכן הכהנים צריכים להכין

את הנרות (לוודא שהבסיס החינוכי והתורני קיים) אבל כל אחד, אפילו אם הוא איננו כהן,

יכול וחייב להדליק את הנרות בגלל שכולנו אחראיים לנושא זה, ולכן כל העם צריך להביא

את השמן.

אחרים מסבירים את אותו רעיון בצורה קצת שונה.

למשל, רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש 'משך חכמה',

מסביר את הביטוי "ויקחו אליך"

כמשהו שלילי: ה' אומר למשה שהאור בשבילך – אני לא צריך אותו. גם התורה היא אור

בשבילנו, לא בשביל ה'. ה' לא צריך להיות "המקבל" – להיפך הוא נותן

נפלאות בכל הדברים הקטנים והגדולים. דהיינו משה היה צריך לקחת את אמצעי האור

"אליך" "בשבילך" בגלל שאדם צלול רק באור ואור משמעו

שמחה. דהיינו משה לא יכול לשרת את ה' ואת עמו ללא שמחה ושלא באמצעות הנר, שהיה

הכרחי להמשך התקשורת שלו עם ה'.

מהו אם כן הרעיון הטמון במילים "להעלות נר תמיד"? שלושה מדרשים

בשמות רבה עוסקים בנושא:

• המדרש הראשון משווה את האדם ללא תורה לנוסע בלילה ללא נר. בדומה לאדם

  ללא נר שנופל ונפגע, כך גם האדם ללא תורה, מגיע למכשולים רבים ולא יודע איך

  להתגבר אליהם.

• המדרש השני מסתכל על הנר כאור המגיע מעשיית מצוה

  – דהיינו המצווה עושה את האור ומעלה את עושה המצווה לרמה יותר גבוהה.

• המדרש השלישי מתייחס לויכוח בין היצר הטוב ליצר הרע. היצר הרע אומר (לדוגמא)

  לא לתת צדקה כדי שלא יחסר לך כסף. והיצר הטוב אומר שלעשות מצוה הוא כמו נר. כמו שמנר אפשר להדליק נרות אחרים ללא

  שום פגיעה לנר שלך, כך למי שעושה מעשים טובים ומצוות לא יחסרו לו דברים בגלל מעשיו

  הטובים.

אנו רואים כאן שלוש

גישות שונות – נר התורה לעזרת בני אדם, נר של מצוה

שמעלה בני האדם, ונר של ברכה המהנה אחרים ללא שום חסר למי שנותן – יש

לציין שכל הגישות מדגישות את התועלת שיש לבני אדם מהנר (האמיתי וגם הסימבולי) ולא

את התועלת שיש כביכול לקב"ה מהדלקת הנר. הנר הוא צורך לעולם הזה בו אנחנו זקוקים

למוחשיות. אבל, הנביא ישעיהו (פרק ס) מתייחס לעולם הבא כאל מקום בו לא נצטרך נר

תמיד, מכיוון שה' בעצמו ידליק בתוכנו את אור התורה, ככתוב "והלכו גויים

לאורך ומלכים לנוגה זרחך" (הגויים ילכו באור

שלך ומלכים באור הזריחה).

רש"י מסביר במס' שבת את המילה "להעלות"

את הנר שצריך להדליק את הנר עד שהשלהבת עולה מאליה. הרשר"ה

מסביר את הביטוי "עד שהשלהבת עולה מאליה" כסמל למורה שהוא צריך ללמד כדי

שהשלהבת תעלה לבד – כלומר, תפקידו של המורה הוא להביא את התלמיד למקום ממנו יוכל

להמשיך לבד, גם כשהמורה איננו.

מדוע, אם כן, בחרה התורה להכניס את נושא הדלקת

הנרות בתחילת פרשת תצוה, לפני שהסתיימה בניית המשכן

ולפני הכנסת אהרון ובניו לכהונה? הרי, כאמור, הדלקת הנרות היא חלק מעבודת המשכן

ולא של בנייתו! ניתן כנראה להבין מכך שלא מדובר כאן בעשייה "טכנית", כי התורה

אינה עוסקת בדברים שהם בעלי אופי טכני בלבד. התורה גם אינה מספרת לנו איך לנקות ולסדר

את המשכן ולכן גם לא מדובר בהארת המשכן במובן הטכני.

מיקום הדלקת הנרות בתחילת הפרשה מלמדת אותנו

שהיא הבסיס לכל מעשה המשכן, בדומה לבריאת האור שהיא הבריאה הראשונה, ואחרי

האור נמשכת הבריאה כולה, והתורה נמשלה לאור וגם בני ישראל נמשלו לאור ומצווים

להאיר את העולם וה' עצמו הוא אור לכולנו. כך שתורה ובני

אדם הם הנרות של ה' בעולם הזה – התורה היא השלהבת שעולה מה' ומאירה את העולם ובני

אדם הם הפנסים שבתוכם שמים את האור. בלי האור, הפנס אינו מאיר דבר , אבל גם האור זקוק

לכלי, למיכל. ולכן המצוה להדליק את הנרות, שמשמעותה היא

למלא את כל הבית באור התורה והמצוות, קודמת לבניית המשכן. ואולי ניתן ללמוד מכך שבכל

תהליך של בנייה, האור, הרוח, התורה והמשמעות והתוכן קודמים לבניין עצמו.

ג'רמי וייל גר בבאר שבע והינו יועץ עצמאי לעסקים בתחום

סחר בינלאומי

התכונות הנחוצות לבניית המשכן

'ואמלא אותו': כמו ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, וכתוב 'ונחה

עליו רוח ה', ופירושו מה היא רוח ה'? והיא רוח חכמה ובינה, החכמה היא הצורות

האצורות באחרונית מוח הראש, ומלת תבונה, גם בינה מגזרת בין,

והיא הצורה העומדת בין צורת הדעת ובין צורת החכמה כנגד הנקב האמצעי במוח הראש, כי החכמה

כנגד הנקב האחרון, והדעת המתחברת בנקבי המוח על המצח מההרגשות… והנה בצלאל היה

מלא כל חכמה בחשבון ומדות וערכים, ומלאכת שמים, וחכמת התולדות, וסוד

הנשמה, והיה לו יתרון על כל אנשי דורו שהיה יודע כל מלאכה כי רבים חכמי לב לא

ידעו אפילו מלאכה אחת על כן כתוב ובכל מלאכה בוי"ו.

(אבן עזרא שמות לא , ג)

בגדי

הקודש

השמירה

והסיבוב סביב המקדש תמיד נועדו להעריצו ולכבדו ושלא יפרצו אליו הבורים הטמאים ולא

במצב של ניוול, כמו שיוסבר. כי מכלל הדברים המחייבים פיאור המקדש והערצתו, כדי

תושג לנו יראה ממנו, שלא ייכנס אליו שיכור ולא טמא ולא מנוול, כלומר, פרוע ראש

וקרוע בגדים, ושכל עובד

יקדש ידיו ורגליו כדי לכבד את הבית גם הוגדל כבוד המשרתים בו, הובדלו הכהנים והלויים, ונקבע לכהנים הלבוש

המפואר, הנאה והיפה ביותר, בגדי קדש […] לכבוד

ולתפארת (שמות כ"ח, 2) ונקבע שלא יעסוק בעבודה בעל מום. לא רק

מומים, אלא גם מיני זוהמה פוסלים את הכהנים, כמו שהובהר בדיני מצווה זאת. כי בעיני ההמון אין

מכבדים אדם בצורתו האמיתית, אלא בשלמות איבריו ויפי בגדיו.

והכוונה היא שתהיה לבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול.

(מורה נבוכים

ג, מה, בתרגום מיכאל שוורץ)

הלבוש אינו

רק הגנה מפני הקור, אינו רק קישוט, הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה האנושית,

והיא – בהרגשתו המוסרית של האדם – מותר האדם מן הבהמה . דרגתו וכבודו של

האדם ניכרים בסימנים הנתונים במדיו. עצם הלבוש – כבוד הוא לאדם. לכהנים ניתנים בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת".

…בתת ה'

בכבודו לאדם ולאשתו כתנות ובהלבישו אותו, נאמר לנו איפוא, שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד, אלא תוספת למעשה בראשית,

מעין עור שני שניתן לאדם, מעין גופניות נאצלת יותר. ויפה כתב רבי מאיר בתורתו

ברצותו לדמות אדם ליוצרו:"כותנות אור" – באשר על הקב"ה נאמר

(תהילים

קד, ב): "עוטה אור כשלמה".

(בראשית רבה,

כ, כט  – מתוך

פירושו של הרב בנו יעקב על ספר בראשית, ע"פ נחמה ליבוביץ' ז"ל)

אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר

לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין.

(בבלי זבחים פ,ח, ע"ב)

חושן היה מכפר על

מטי הדין, ככתוב (שמות כח) 'ועשית חשן משפט'.

(ירושלמי, יומא פרק ז הלכה ג)

וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו

אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו.

(שמות

ל, י)

…אם יש דבר שצריך לשמור עליו מפני פגימתו

על-ידי הליקויים שבמציאות החיים, הרי זה וודאי החזון של השלמות המוסרית העילאית,

חזון אשר יעמוד לנגד עינינו תמיד כמטרה עליונה, ושהוא מוצא את ביטויו על המזבח

הפנימי בקטרות. אחת בשנה יתנו הכהנים והעם את דעתם על המרחק שבין החזון והמציאות – על-ידי

פר ושעיר של יום הכיפורים, ועל-ידי נתינת הדם על קרנות מזבח הזהב יתנו את לבם אל

פסגת המטרה שאליה צריכה המציאו להתעלות.

(הרש"ר הירש שם, שם)

"זכור – אל תשכח"

חכמי המדרש רואים בעמלק, אב- טיפוס של אויב החורג

מכללי ההתנהגות הקרבית המקובלת, אשר ללא כל סיבה, מנצל הזדמנות הנראית לו נוחה וקלה,

לפתוח במלחמה שאיננה לתפארת לוחמיה, ולבחור בטקטיקה של "לזנֵב" – ודווקא

באותם חלשים, רפויים וכלתי מוגנים…

יש להדגיש כי במשמעותה הרחבה, 'המלחמה בעמלק' היא

המלחמה בעוול וברע שבעולם, הקשורים מאז ימי בראשית בטבעם האנושי של כל יצורי

אנוש באשר הם בני אדם, ובעניין זה אין ישראל שונים מכל שאר אומות העולם וגויי הארצות…

מכאן שאין זו מלחמת מצווה המוטלת על ישראל בלבד, אלא היא אפילו 'מלחמת ה' בעמלק', ובתור

שכזאת ממהותה היא גם מלחמת נצח.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע,

עמ' 875-877)