וְעָשִׂיתָ

אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת…

פַּעֲמֹן

זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב.

וְהָיָה

עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ

 בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא

יָמוּת. (שמות כח, לא, לד, לה)

ונשמע קולו בבאו אל הקדש – שפעמוני [זהב] נוקשין ומכין זה

לזה אעפ"י שבליטת הרימונים ביניהם. ולפי שצוה הקב"ה וכל אדם לא יהיה באהל

מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, לכך ציוה הק' ונשמע קולו בבאו ויתרחקו השומעים משם.

(רשב"ם

שמות כח, לה)

ונשמע קולו – קול המעיל. ויש אומרים כי כאשר

ישרת באלה הבגדים ישמע השם קולו למלאות תפלתו בבואו אל הקדש.

(אבן

עזרא – הפירוש הקצר שמות שם, שם)

ונשמע קולו – ויכנס לפני אדונין כאילו ברשות,

כי אין לבוא אל היכל המלך פתאום.

(רבי

יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

ונשמע קולו – …ואפשר לפרש 'והיה על אהרן

לשרת', שהמעיל פועל במחשבתו שאינו אלא לשרת, ולא להתהדר לפניו יתברך.

(העמק

דבר לנצי"ב מוולוזי'ן שם, שם)

ר' סימון בשם ר' יונתן דבית גוברין:

שני דברים לא היה להם כפרה וקבעה להם התורה כפרה, ואלו הן: לשון הרע וההורג נפש בשגגה.

לשון הרע לא היה לה כפרה וקבעה התורה

כפרה, זוג המעיל, שנאמר (שמות כ"ח) 'והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו

וגו'- יבא קול ויכפר על קול לשון הרע, וההורג בשגגה לא היה לו כפרה וקבעה לו התורה

כפרה, זו מיתת כהן גדול, שנאמר (במדבר ל"ה) 'וישב בה עד מות הכהן הגדול'.

(שיר

השירים רבה ד)

וְהַחֹדֶשׁ

אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב.

לַעֲשׂוֹת

אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה

וּמִשְׁלוֹחַ

מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. (אסתר

ט,

כב)

אין שמחה

כהתרת הספקות – "יצתה בת קול ואמרה"

דליה מרקס

אחד מהחששות העמוקים המקננים בליבותיהם של אנשים דתיים הוא

השאלה האם הם משכילים לקיים את מה שמחייבת אותם אמונתם ואת מה שדורש מהם אלוהיהם.

החשש המטריד שמא אין המעשים ראוים או הולמים, שמא אינם רצוים בפני האל, משותף

לאנשים בני אמונות שונות החיים בתקופות שונות ולקטנים וגדולים כאחד.

המדרש מספר על משה רבנו כשהכין את שמן המשחה המוזכר בפרשתנו (שמות כה,

6), אותו שמן שנועד למשיחת הכהן הגדול וכלי עבודת המשכן והאסור בשימוש להנאה

אישית (כמתואר בשמות ל). משה חושש שמא לא קיים את המצווה כראוי ואומר: "שמא

חס ושלום מעלתי בשמן המשחה?" (בבלי הוריות יב, ע"ב) וכמוהו גם

אחיו אהרן. ועל כך אומר ר' משה חיים לוצאטו, בעל מסילת ישרים: "הרי לך מידתם

של חסידים, שאפילו במצווה שעשו היו דואגים ואומרים שמא נתערב בהם שמץ פסול חס

ושלום" (בביאור יראת חטא, פרק כד) והרי לכם הדאגה

המתמידה והמציקה של חסידים וכל שכן בני אדם העמלים בעבודת האל לדעת שפועלם רצוי

ומקובל. בדרך כלל לא זוכים בני האדם לאישור מפורש על פועלם, אבל במדרש שלפנינו זוכים

האחים לאישור והוא בא בדמותה של בת קול:

תנו רבנן: "כַּשֶּׁמֶן

הַטּוֹב… יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן" וגו' (תהלים קלג)… ועל דבר

זה היה משה דואג, אמר: שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה?

יצתה בת קול ואמרה: "כַּשֶּׁמֶן

הַטּוֹב" וגו' "כְּטַל חֶרְמוֹן" (שם). מה טל

חרמון אין בו מעילה, אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה!

ועדיין היה אהרן דואג,

אמר: שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי?

יצתה בת קול ואמרה

לו: "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (שם), מה משה לא

מעל, אף אתה לא מעלת! (בבלי הוריות יב, ע"א)

משה ואהרן דואגים שמה מעלוּ שלא במתכוון, בשמן המשחה, שמה נגעו

בו שלא לצורך או במקום שאינו צריך או אולי שמא כוונתם לא הייתה שלמה.¹

בדאגתם צפונה החרדה האנושית שמא אין אנו עושים את מעשינו באופן הראוי. ספקותיהם של

האחים מסתלקים הודות למבעי בת קול המאשרים למשה ולאחר מכן לאהרן שמעשיהם

רצוים וכי הם לא מעלו.

מיהי בת קול שיוצאת פעמיים במדרש שהובא כאן ואשר מרגיעה

חרדתם של משה ואהרן? מה מעמדה? מה נוכל לדעת על מהותה הקיומית? השוואה לשתי מסורות

מקבילות בספרות חז"ל מלמדת שבת קול הוא מונח שאינו מובחן לגמרי:

במסורת תנאית מקבילה לא בת קול מוסרת את דברי ההרגעה אלא: "השיבתו רוח

הקודש: 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד כַּשֶּׁמֶן

הַטּוֹב'…" (ספרא שמיני, א). לעומת זאת, במסורת מאוחרת יותר לא רוח

הקודש ולא בת קול אומרת את הדברים אלא: "העיד עליו הכתוב: 'הִנֵּה מַה

טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב'…" (תנחומא

מה נוכל ללמוד מהשוואה בין שלוש המסורות? המסורת המוקדמת יותר,

התנאית שמה את הדברים בפי רוח הקודש והמסורת המאוחרת, התנחומאית שמה אותם בפי

"הכתוב" היינו התורה עצמה. ביניהן (מבחינה כרונולוגית) נמצא את הגרסה

התלמודית שבה נאמר "בת קול".

במאמר ל"שבת שלום" על פרשת ויצא (תשס"ט) עמדתי על

כמה קווי אופי הקשורים בתופעת יציאת בת קול בספרות חז"ל. כאן אבקש

להמשיך ולדון בתופעה המרתקת ולנסות להבין את ריבוי המשמעים של המונח כפי שהוא בא

לידי ביטוי בספרות הרבנית. את היקרויות המונח בת קול חילקתי לארבעה טיפוסים

והרי הם:²

א.     

בת קול מן השמים, נבואה זוטה – דברי

הקב"ה או דברים שנמסרים ==. לדוגמה, לאחר שנשמתו של רבי עקיבא יוצאת בעת

שהאריך בקריאת שמע בשעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ומלאכי השרת מלינים על

גורלו, עונה הקב"ה: "חלקם בחיים" ומיד נאמר: "יצתה בת קול ואמרה:

אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא" (בבלי ברכות סא,

ע"ב). בת קול מן הסוג הזה מנחמת, אוסרת, מגנה, מכריעה ומבטיחה, היא

מקשרת בין עולמנו לעולם של מעלה. מעניין לציין שגם בתרבויות אחרות במרחב השמי

הקדום מוכרות תופעות המקבילות לבת קול מן הטיפוס הזה, בספרות חז"ל.³

ב.     

בת קול ארצית שמיוחסת לה מידה של

נבואה – מסופר על רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שרצו לראות את שמואל

וביקשו אות כדי לדעת האם לצאת למסעם. הם החליטו: "נלך אחרי שמיעת בת

קול". כשעברו ליד בית ושמעו את קולותיהם של ילדים הקוראים במהלך לימודם את

הפסוק "ושמואל מת" (שמו"א כח). ומכאן הבינו שהאמורא

שמואל מת (ירושלמי שבת ו, ט; ח, ע"ג). כאן אנו רואים

דיבור בעלמא שהפך למעין נבואת אורקל בעבור החכמים שביקשו אות.

ג.       

בת קול ארצית המייצגת אמת אנושית כללית – כלומר,

מבע הדומה לפתגם. קאהוט כתב על סוג כזה של בת קול: "קול בני אדם שע"י

נגלה והוברר דבר אחד ומורגל הוא בפי כל" (הערה 2). לדוגמה,

בסיפור על האם ששכלה את שבעת בניה שסירבו להשתחוות לעבודה זרה, נאמר: "לאחר

ימים נשתטית אותה האשה ונפלה מן הגג ומתה… ובת קול יוצאת ואומרת: 'אם הבנים שמחה'"

(איכה

רבה [וילנה] א, נ). בת קול המצטטת פסוק מתהלים מייצגת דיבור כללי שנסוב על המצב.

אמנם בת קול במקרה הזה עשויה להתאים גם לטיפוס הראשון, היינו, בת קול המופיעה אחרי

מותו של אדם ומספרת על מצבו ועל המזומן לו אבל הראיה לכך שמדובר כאן בפתגם אנושי

היא שבמקבילה לסיפור נאמר: "וקראו עליה אם הבנים שמחה" (איכה רבה

ד.     

קול של אדם גרידא – לדוגמה: "ומשיאין

על פי בת קול. מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר: איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת.

הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו" (משנה יבמות טז, ו). זו אגב,

ההיקרות היחידה של המונח במשנה. כאן הכוונה היא לקולו של אדם שנשמע אבל לא נראה

ומסתמכים עליו לשם פסיקה. בספרות ימי הביניים קיבל המונח "בת קול" גם

משמעות של הד.

כיצד יוכלו תופעות שונות כל כך להיקרא באותו שם? משמעויות

המונח בת קול הן כה שונות ומגוונות עד שהדבר מעלה את השאלה האם מדובר במונח

רב משמעי שמשמעיו קשורים זה בזה (פוליסמיה) או בשיתוף השם (הומונימיה) גרידא,

היינו בתופעות שונות לחלוטין החולקות את אותו שם. במקרה דנן אעדיף את האפשרות

הראשונה, המשמעים של בת קול הם שונים ובכל זאת קשורים זה לזה ושייכים לאותה

משפחת משמעים – בכל מקרה מדובר בתופעה קולית, בקול שאין לטעות בו (ובכך עדיפה אולי

בת קול על הנבואה שעשויה להיות נבואת אמת או שקר ושומה על האדם להבחין בין

השתיים), בדרך כלל בעל סמכות או שמיוחסת לו סמכות ואשר משמיעו אינו נראה לשומעיו.

דומה אף שיש לפוליסמיה הזו פונקציה ושהמשמעים השונים מצטרפים

יחדיו לכדי רצף אחד המקשר בין שמיים וארץ, בין הקול האלהי הדובר אל האדם ובין קולו

של האדם היוצא לעולם. יש בת קול שהיא אלהית (שכינה, נבואה וכו') ויש בת

קול שהיא אנושית-אנונימית, חסרת ייחוס אבל בעלת משמעות לשומעיה, עתים משמעות

הלכתית, עתים משמעות רגשית-אמונית או אינפורמטיבית גרידא. ולעומתה בת קול

שמקורה שמיימי, כבסיפור תנורו של עכנאי, הנדחית על ידי החכמים כקול קובע בענייני

הלכה (ומנגד, כשבת הקול מחליטה שהלכה היא כבית הלל דוקא שמחים לקבל את פסיקתה).

ובדורנו? אנו לא זכינו לשמוע נבואה ישירה ואף בבת קול אין משמיעים

לנו. שומה עלינו לחפש בנות קול ועתים אף נכדוֹת ונינוֹת קול במעשיהם של אחינו

ואחיותינו בני האדם ולשמוע מתוכם את האלהות הדוברת אלינו. אם נצליח בכך ולוּ

לפרקים אולי ייקל לנו מעט להתמודד עם הספקוֹת שבעניינם פתחנו את דברינו אלה.

1. בתנחומא מפורש חששו של אהרן כך:

"בא וראה חסידותו של אהרן הצדיק בשעה שהציג משה את אהרן ומשחו בשמן המשחה

ויצק על ראשו נזדעזע אהרן ונבעת אמר לו: משה אחי שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן הקדש

ומעלתי בו ונתחייבתי כרת…" (תנחומא, וילנא קורח, ו). רש"י מפרש שמשה

דאג שמעל בשמן המשחה שמא נגע בו כשהלביש את אהרן ואהרן דאג באומרו: "שמא נפל

עלי מן השמן במקום שאין ראוי למשיחה ומעלתי".

2. כמה חוקרים ומפרשים נדרשו למיון וחלוקת הופעת בת קול בספרות

חז"ל ודבריי כאן ניזונים מדבריהם, נבנים מהם ועתים חולקים עליהם. ביניהם:

א"א אורבך, מעולמם של חכמים, ירושלים 2002, עמ' 23-27; ש' ליברמן, יוונים

ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשמ"ד, עמ' 294-298; י' קאהוט, השלמות לערוך

השלם, ב, עמ' 212-214; האנציקלופדיה התלמודית, ערך 'בת קול', עמ' 214-215. קדם להם

בעל התוספות יום טוב על יבמות טז, ו.

3. ראו: D.

Sperling, "Akkadian egerru and Hebrew bt qwl", JANES, 4

(1972), pp. 62-64.

ד"ר

דליה מרקס, נמצאת השנה כמרצה אורחת באוניברסיטת פוטסדם ובגייגר קולג' בברלין.

זָכוֹר אֵת

תִּשְׁכָּח.

"תמחה את זכר עמלק" – אמרו ישראל לפני הקב"ה:

ריבון העולמים, אתה אומר לנו למחות את זכר עמלק?! בשר ודם אנו, לשעה אנו – אתה שחי

וקיים לעולמי עולמים, הוי זכור!

אמר להם הקדוש

ברוך הוא: בָּנַי, אין לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה ומעלה אני עליכם כאילו אתם מוחים שמו מן

העולם.

(פסיקתא רבתי פרשה יב)

וכן מצות עשה לאבד זכר

עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי

לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו 'זכור' בפה,

'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

(רמב"ם הלכות מלכים ה, ה)

"לא תשכח": אל תשכח דבר זה אם

יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש

הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר

זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך

בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר

הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים. אל תשכח דבר זה

כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה!

שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות

והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על-ידי עצם

גורלך ודוגמתך – את הניצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" –

וכדי שלא תשכח, "זכור" מזמן לזמן חדֵש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך

על עתידו.

(מתוך פירוש (הרש"ר הירש על דברים כה, יט – נכתב

בערך ב-1860!!!)

'ויאמר לה המלך: לאסתר המלכה מה בקשתך? עד חצי המלכות

ותעש'. – חצי המלכות ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו? בנין בית המקדש.

'יבא המלך והמן… אל המשתה'. – תנו רבנן: מה ראתה

אסתר שזימנה את המן?

רבי אליעזר אומר: פחים טמנה לו, שנאמר (תהלים ס"ט) 'יהי שלחנם לפניהם לפח'.

רבי יהושע אומר: מבית אביה למדה, שנאמר (משלי כ"ה) 'אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו".

רבי מאיר אומר: כדי שלא יטול עצה וימרוד.

רבי יהודה אומר: כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית.

רבי נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו

בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים.

רבי יוסי אומר: כדי שיהא מצוי לה בכל עת.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום ויעשה

לנו נס.

רבי יהושע בן קרחה אומר: אסביר לו פנים כדי שיהרג

הוא והיא.

(בבלי מגילה טו,

ע"ב)