וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן

אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. (שמות כח, ב)

'בהראתו את עשר כבוד

מלכותו'

אמר רבי יוסי

בר חנינא: מלמד שלבש בגדי כהונה: כתיב הכא (אסתר א') 'יקר תפארת

גדולתו' וכתיב התם (שמות כ"ח) 'לכבוד ולתפארת'.

(בבלי מגילה יב ע"א)

'ועשית בגדי

קדש' – נקראו כן, בעבור שישרתו בהם במקום הקדש, או על דרך 'ולא יקדשו

את העם בבגדיהם' (יחזקאל מד, יט).

(אבן עזרא שמות, הפירוש

הארוך, כח, ב)

לכבוד –

"כבוד" אינו אלא "כבֵד" במשמעות רוחנית, בו מתבטא התוכן הרוחני

והמוסרי שבתכונות המהות. בבגדי הכהונה תתבטא אפוא משמעות הכהונה. "כבוד"

מציין את עצם תכונת הבגדים.

ולתפארת –

בו בזמן צריכים הבגדים להיות עשויים כך, שהם מוסיפים "תפארת" לכהן.

"פאר"

קרוב ל"באר", "בהר", "בחר" ויסוד כולם: להבהיק.

לתפארת –

מכאן הדרישה, שהבגדים לא רק יסמלו את תוכנה הרוחני של הכהונה ("לכבוד")

אלא יצטיינו בהידור צורתם ויהיו קישוט לכהן. המושג המתבטא על ידי "כבוד"

מקבל על ידי "תפארת" את ההערכה הראויה לו.

(הרש"ר הירש שם,

שם)

הרהורים על פורים

יהונתן צ'יפמן

פורים הוא, במובנים

רבים, החג המוזר ביותר בלוח העברי.

פורים הוא

ה"חילוני" ביותר בין חגי ישראל: מגילת אסתר, הטקסט המכונן של החג,

חסרה לכאורה כל מסר דתי או רוחני; שם האל נעדר ממנה לחלוטין – חוץ מבמקום אחד, בו

נאמר ברמז שאם אסתר לא תפעל, 'רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר' (ד,יד).

גם באופן בו

נחוג החג חסרה תחושה של כבוד והדר, התרוממות הנפש וקדושה, המורגשת בחגים אחרים.

במקום זה, קוראים

מגילה שבה יש סיפור שונה ומשונה, באווירה רועשת והיתולית, כאשר המשך היום

מוקדש לאכילה, שתייה עד כדי שיכרות, החלפת מנות אוכל עם שכנים וחברים, לבישת

תחפושות, ומעשי קונדס מסוגים שונים.

בשני מאמרי

חז"ל יש התייחסות לבעיה זו:

אסתר מן

התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר [פני מהם ביום ההוא]' (דברים לא,יח) (חולין

קלט,ב).

אמר רבי

יוחנן: כל מקום שנאמר במגילה זו 'המלך אחשורוש', במלך אחשורוש הכתוב מדבר; וכל

מקום שמאמר 'המלך' סתם, משמע קודש וחול (אסתר רבה,

על פסוק א,ט).

כלומר, המילה 'מלך'

מרמזת בו-זמנית למלך שבסיפור, ולמלך מלכי המלכים הקב"ה, המסובב את האירועים בהסתר.

ההשגחה האלהית אמנם פועלת, אך בצורה מוסתרת ומוצנעת, מאחורי הקלעים. פורים הוא יום

שבו שמעלים על נס את הסתר פניו של האל, ברוח סיסמת היום, "ונהפוך הוא"

יש בו גם דבר והיפוכו; גם מקרה (פור) ואפילו כאוס, וגם נוכחות אלהית;

גם אופי קיצוני של חולין , וגם קדושה עילאית.

רעיון זה, של משמעות

מיוחדת הניתנת למגילה דווקא בהיותה עטופה חולין, מפותח בחלק מהספרות הפרשנית והדרשנית,

ובמיוחד בספרי החסידות, הגדושים במאמרים המפליגים בקדושה המיוחדת של פורים, דווקא

בגלל היותם הדברים מוסתרים ונעשים "בהעלם".

אך יש בעיה חמורה

יותר, הקשורה למוטיב של אלימות בחג הפורים: ניתן לחשוב שפורים הוא חג של אלימות,

נקמנות, ושמחה לאיד. עצם הסיפור בנוי על נפילתו של המן, האויב הגדול, ועלייתו

לגדולה של מרדכי היהודי.

לפי גירסה זו,

התנהגותם של גיבורי המגילה מעוררת לא-מעט בעיות מוסריות: בתחילת הסיפור מרדכי מוסר

את אסתר, אחיינתו, בתולה יהודיה טהורה, לחיקו של מלך נכרי, לכאורה,

מעשה של סרסרות ממש! אסתר עצמה מסתירה את 'עמה ואת מולדתה', כאילו היא מתביישת ביהדותה.

גם סירובו של מרדכי להשתחוות להמן, כביטוי טקסי של כבוד למשנה למלך גרידא, המסכן

את כל היהודים, יכול להתפרש כמעשה יהיר ושלילי. ובסוף הסיפור, היהודים עורכים טבח

המוני ברבבות אנשים, ולא ברור אם מדובר בקרב "הוגן" או ברצח של

אנשים שכבר הניחו את נשקם. כל זה, כאמור, פרשנות אחרת, אפשרית ולא סימפטית, לסיפור

מגילת אסתר.

ועוד: בימי הביניים,

היה נהוג במקומות שונים לערוך הוצאה-להורג סימלית של המן, על-ידי שריפת בובה

בדמותו, או למנות אדם, יהודי או 'גוי', לשחק את המן ב"פורים שפיל". "המן" זה

היה

סופג מכות, יריקות ובוז. לפעמים, הוא היה מסמל את אויביה האקטואליים של כל קהילה

יהודית, או את דמותו של ישו הנוצרי.

בפורים תשנ"ד

(1994), יהודי מחברון, ברוך גולדשטיין, ערך טבח בו נהרגו 29 ערבים שהתפללו במערת

המכפלה.

אירוע

זה הכתים את חג הפורים עבור לא-מעט אנשים.

על רתיעה מסוימת מההיבט

האלים של חג הפורים מלמד סיפור שמספרים על ההוגה והמחנך הדתי עקיבא ארנסט סימון

ז"ל, שהיה 'עוקף' כל שנה את חג הפורים; הוא היה מבלה את י"ד באדר בביתו

בירושלים, והיה נוסע לתל-אביב לקראת ערב.

לאחרונה, ההיסטוריון

אלימלך הורוביץ כתב ספר על המורשת של אלימות יהודית בפורים¹ בו הוא

מתאר את ההיבט האלים בתולדות החג, והביקורת שנמתחה נגד החג ומגילת אסתר, הן על ידי

נוצרים – לעתים, במידה לא מבוטלת של צביעות – והן על ידי יהודים משכילים וליברלים.

השאלה העומדת על

הפרק היא: האמנם קיימים היבטים של חג פורים הראויים לגינוי, או אולי החג

הוא פגום ביסודו?

מבחינת ההוללות,

קלות הראש והשיכרות, ניתן לומר שפורים הוא גירסה יהודית של הקרנבל, מין

"חגא" מוסרי, בו האדם משוחרר מנורמות התנהגות הרגילות.² בכמעט

כל תרבות (לפחות בתרבויות "עממיות" טרום-מודרניות) יש ימים של פריצת

גבולות, הקלה מובנית של נורמות מקובלות, מחיקה לשעה של הבדלים בין מעמדות חברתיים.

הקרנבל הוא כאוס ריטואלי, תוך מסגרת ארעית המקובלת בחברה. בהשוואה לקרנבלים אחרים – כגון ה"Mardi

Gras" בארצות קתוליות,

ובמיוחד הקרנבל בברזיל , חג הפורים היהודי הוא מאופק למדי.

אך מעבר לשמחה

ולהוללות, יש בקרנבל מוטיב אחר: נימה מסוימת של מודעות טראגית; של שמחה, שבאופן

פרדוקסלי מבוססת על האבסורד שבחיים. "אנו צוחקים, כדי לא לבכות". הקרנבל

הוא מין מרד או התרסה, ליום אחד, נגד המצב האנושי באשר הוא: היותנו בני תמותה; נגד

סדר חברתי של שולט ונשלט; ובעצם גם נגד המקריות והתלות שבחיים, נגד האסונות

והסכנות האורבות לנו על כל צעד ושעל, העשויות להפוך את כל החיים על פיהם; מחלות, תאונות,

אסונות טבע, מלחמות, סתם אלימות חסרת משמעות, וכו'. ברובד העומק, הקרנבל הוא מין

הטחה נגד האופי המקרי, הכאוטי של חחיים. אנחנו יוצרים כאוס בעצמנו, כדי למחות

נגד הכאוס שביקום.

בפורים,

ה"קרנבל היהודי", יש ביטוי לחוסר הביטחון המאפיין את הקיום היהודי

לדורותיו. היהודים בשושן, התלויים ברצונו ההפכפך של מלך טיפש, תאוותני ושתיין,

יכולים לשמש בנקל כאב-טיפוס לקהילות יהודיות בכל הזמנים ובכל הגלויות, התלויות

בחסדי הגויים.

במידה מסוימת, גם יהודים

החיים במדינתם העצמאית, תלויים לא-מעט בכוחות בין-לאומיים גדולים וחזקים מהם.

מכאן אנחנו מגיעים

לשאלה בה פתחנו: פורים ואלימות. אמנם, ספרו של הורוביץ הוא בעיקר ספר היסטורי,

ובתור שכזה הוא מרתק, יש בו מידע מעניין ביותר בהיבטים שונים של חג הפורים ושל מגילת

אסתר, ועיסוק חשוב בשאלת האלימות היהודית.

אך, יש בו גם ביטוי לעמדה

אידיאולוגית. כך, בפרק על "עמלק" הוא מבטא עמדה ביקורתית כלפי הוגי דעות

שערכו השוואה בין עמלק ואויבי העם היהודי; אפילו כלפי ההוגים

שהשוו את היטלר והנאצים לעמלק בשנות ה-30' וה-40'! (עי' 145-137). הוא מזכיר

במיוחד את אמירתו של הרב סולוביצ'יק , הכותב שלפעמים בני האדם, "שצלם אלקים

טבוע בהם" מחליפים אישיותם ב"אישיות שטנית… עמלק הוא תמצית הרוע

והעוול… הם הרשעים האומרים 'לכו ונכחידם מגוי'".³

ותמהני: מה כל כך

נורא בכך? האם אין הדברים כן? האם אין תופעה של רוע מוחלט בעולם? האם כל

עימות בין קבוצות יריבות נובע מנסיבות חברתיות וכלכליות שאפשר להסבירן בצורה רציונלית

ולפותרן? האם אין אנשים או תנועות שהתגובה האנושית והערכית ההולמת היחידה להם היא

שנאה ותיעוב?

אכן, קל מדי לעשות

"דמוניזציה" של האחר, של היריב העומד מנגד, ובוודאי יש

להיזהר מנטייה כזאת הקיימת בימינו לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי. אך גם בהתעלמות

מקיומו של רוע מוחלט טמונה סכנה של ממש.

לפי הבנתי, התורה מאפשרת

ביטוי לחוייה האנושית במלואה, ו"מעלה" אותה לשורשה בקדושה תוך כדי

שילובם במסגרת המצוות. הדבר נכון לגבי שמחה, עצב, מיניות, אכילה, חיי מסחר, ואפילו

ספיקות וגם לגבי הדחף האנרכי שבאדם, ולגבי התקפנות, רגש שנאה והאלימות

הטמונים בו. פורים נותן פורקן מסוים לצורך האנושי לצאת מהסדר החברתי והדתי הרגיל,

ולחיות בעולם של "ונהפוך הוא, כמובן תוך שמירה על גבולות של ריסום ואיפוק.

הדחף לאלימות הוא

מהנתונים הבסיסיים של הטבע האנושי, ולעתים הוא משמש צורך הכרחי. כך, שגם איש אוהב

שלום אינו צריך לגנות את חג הפורים, חגו של עם "מפוזר ומפורד בין העמים"

שידע סבל רב בתולדותיו, והשמח בהישרדותו חרף ה"המנים" שקמו עליו

להשמידו. בנסיבות כאלו, מותר – ולו ליום אחד – להתעלם מהצו המוסרי: "בנפול

אויביך אל תשמח".

[1] ראה: Ellott Horowitz, Reckless Rites:

(Princeton-Oxford: Princeton

University Press, 2006).

2 על הקרבנל ומשמעותו התרבותית

והתיאולוגית, עי', לדוגמא, ספרו של

Harvey

Cox, Festival of Fools .

3 י"ד סולוביצ'יק, דברי

השקפה, ירושלים, תשנ"ה, עמ'  183-182.

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא

כותב דף על פרשת השבוע (באנגלית), הנקרא "חיצי יהונתן". המעונינים להזמין

דוגמא או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ

תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח

"תמחה את זכר עמלק" – אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון

העולמים, אתה אומר לנו למחות את זכר עמלק?! בשר ודם אנו, לשעה אנו – אתה שחי וקיים

לעולמי עולמים, הוי זכור!

אמר להם הקדוש

ברוך הוא: בָּנַי, אין לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה ומעלה אני עליכם כאילו

אתם מוחים שמו מן העולם.

 (פסיקתא רבתי פרשה יב)

וכן מצות

עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק', ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים

ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר 'זכור את אשר עשה לך עמלק' – מפי השמועה למדו:

'זכור' בפה, 'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

(רמב"ם

הלכות מלכים ה, ה)

"לא תשכח":

אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא

תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל

את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את

תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה

שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית

הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים. אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך

תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי

הצדק שלמדת מפי אלהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת

האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על-ידי עצם גורלך ודוגמתך – את

הניצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח"

– וכדי שלא תשכח, "זכור" מזמן לזמן חדֵש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר

לך על עתידו.

(מתוך

פירוש הרש"ר הירש על דברים כה, יט –  נכתב בערך ב-1860!!!)

בעי רבא

(רבא שאל): מקרא מגילה ומת מצוה, הי מינייהו (איזה מהם) עדיף?

מקרא מגילה

עדיף משום פרסומי ניסא , או דלמא (אולי) מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות?

בתר דבעיא,

הדר פשטה (אחרי ששאלו, פתרו) מת מצוה עדיף,

דאמר מר:

גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.

(מסכת מגילה ג, ע"ב)

מוטב לאדם להרבות

במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא

לשמֵח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר:

(ישעיהו נ"ז)

"להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ב, יז)