וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת
אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי.

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (שמות כט)

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. (מלכים
א פרק ו)

מעשי האדם,
התשובה, השראת השכינה והגאולה.

'אם בחקתי תלכו' – מה כתיב שם?
'ונתתי משכני בתוככם' – אם תקיימו מצותי, מניח אני את העליונים וארד ואשכון
ביניכם, שנאמר (שמות כט) 'ושכנתי בתוך בני ישראל' שעל מנת כן יצאו ממצרים שיעשו את
המשכן ותשרה שכינה ביניהם, שנאמר (שם /שמות כ"ט/) 'וידעו כי אני ה'
אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם', ואם יעשו רצוני אין שכינתי זזה
מביניהון.

למה? אמר רבי אמי: נתאוה הקב"ה כשם
שיש לו דירה למעלה, שיהא לו כך דירה למטה, שכך הוא אומר לאדם הראשון: אם זכית –
כשם שאני מלך על העליונים, כך אעשה אותך מלך על התחתונים, שנאמר (בראשית ב) 'ויקח ה' אלהים
את האדם' – אין לשון 'ויקח' אלא לשון עלוי, כמה שנאמר (שם /בראשית/ יב) 'ותקח האשה בית
פרעה', וכן הוא אומר (אסתר ב) 'ותלקח אסתר אל
בית המלך'.

 והוא לא עשה כן, אלא כיון שחטא – סילק שכינתו ממנו.

כיון שעמדו ישראל, אמר להם הקב"ה: לא
יצאתם ממצרים, אלא על מנת שתעשו לי משכן ואשרה שכינתי ביניכם, שנאמר (שמות כה) 'ועשו לי מקדש',
וכך אמר לשלמה הבית הזה אשר אתה בונה וגו' (מלכים א ו) 'ושכנתי בתוך בני ישראל וגו", 'ואם
שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי והכרתי את ישראל מעל פני האדמה' (שם /מלכים א'/ ט)

למה? שהן תנאין ביני לביניכם, שנאמר 'אם
בחקתי תלכו וגו' ואם לא תשמעו לי מה כתיב שם והשימותי את מקדשיכם'… אמר
הקב"ה: אע"פ שאני הולך, יעשו תשובה ואני חוזר. לכך כתיב (שם /הושע ה'/) 'אלך אשובה אל
מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני עד בצר להם ישחרונני' – ומתוך צרה הבאה עליהם יעשו
תשובה ואני חוזר, ויבקשו פני, שנאמר (דברים ד) 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה'
ואח"כ אני מחזיר לכם שכינתי.

רבי יהודה אומר: אם אין ישראל עושין תשובה
אין נגאלין, שנאמר
(ישעיה ל) 'בשובה ונחת תושעון'.

רבי שמעון אומר: בין עושין תשובה ובין אין
עושין תשובה, כיון שהגיע הקץ – מיד נגאלין, שנאמר (שם /ישעיהו/ ס) 'אני ה' בעתה אחישנה'.

רבי אלעזר אומר: אם אין עושין תשובה מעצמן,
הקב"ה מעמיד עליהם מלך רע שגזרותיו קשות כהמן ומשתעבד בהן ומתוך כך עושין תשובה,
שנאמר (שם
/ישעיהו/ נט) 'כי יבא כנהר צר רוח ה' נוססה בו' באותה שעה 'ובא לציון גואל' (שם /ישעיהו
נ"ט/).

 (מדרש תנחומא פרשת בחוקותי סימן ג)

לזכר
חותני יעקב אורלובסקי ז"ל שיום זכרונו עולה תמיד בימים אלו

לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד

חיים רובינשטיין

עבודה ראשונה שנצטוו במשכן,
היא להדליק נר תמיד.  יש כאן דמיון
לבריאת העולם, שבה התורה פותחת "ויאמר אלהים יהי-אור ויהי אור" (בראשית
א' ג' –  ע"פ י' לייבוביץ, שבע
שנים של שיחות). הקבלות רבות ניתן למצוא בין בריאת העולם לבין המשכן.  כגון בריאת השמים והארץ לעומת היריעות, הפרוכת
לעומת הרקיע וכן הלאה.  נר התמיד
נברא אל מול האור הראשון. האור שמקורו אין-סופי ועוצמתו עולה אלפי מונים על עוצמת
השמש. האור שנגנז וישמש לצדיקים לעתיד לבא:

"ויקרא אלהים לאור יום
– לא הוא אור, ולא הוא יום,  אתמהא!
תני אורה שנבראת בששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה, שהיא מכהה גלגל החמה
ובלילה אינה יכולה שלא נבראת להאיר, אלא ביום והיכן היא נגנזה והיא מתוקנת לצדיקים
לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה ל) 'והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה
שבעתים כאור שבעת הימים'." (מדרש רבה בראשית פרשה ג פסקה ו).

אור זה שנגנז לצדיקים לעתיד
לבוא, מעט ממנו הבהב בהיכל, תמיד. 
אור בראשית שמקורו בגלימתו של הקב"ה, שתאורתו מרמזת על החיבור הפלאי
בין אנרגיות שהן למעלה מן הטבע והמציאות הארצית.  ר' שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמן – אמר לו: מפני
ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהיכן נבראת האורה?

אמר לו: מלמד שנתעטף בה
הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, אמרה: …(תהלים
קד)' עוטה אור כשלמה
..'. (מדרש רבה בראשית פרשה ג פסקה ד).

אופיו של האור שהוא נמשך
ממקורו ומקיף את כל העולם, גווניו מתחלפים אך אופיו נשאר כשהיה. האור הוא אנרגיה
היכולה לזון את מי שמסוגל לקלוט אותו. והוא מסמל מושגים קסומים של חיבורים נעלים,
מיסטיים ורוחניים בין מי שאין לו דמות לבין דמויות אדם ארציות. אור נמשל לתורה.
אותה תורה 'שהיה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם' (
רבה בראשית א' א') וממילא הקשר שבין התורה, העולם (והאנשים בה) והקב"ה הוא קשר מעגלי בו
האור מייצג את החיבור האמיתי. 

אמר רבי סימון:  ה' פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי
תורה:

 'ויאמר אלהים יהי אור' – כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה
וברא את עולמו.

 'ויהי אור' – כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה.

' וירא אלהים את האור כי
טוב' – כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות.

' ויבדל אלהים בין האור
ובין החשך' – כנגד ספר במדבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. 'ויקרא אלהים
לאור יום' – כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות.: (מדרש
רבה בראשית פרשה ג פסקה ה).

בהמשך  בפרק ל' מופיע הביטוי  'וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת'
(שמות, ל' ח'), יש בביטוי זה תוספת של כיווניות על הביטוי להדליק את הנרות.
כיווניות ששואפת למעלה, כחלק מהביטוי של קשר בין תחתונים לעליונים. הבהוב
הלהבה ותנועתה התמידית והימשכותה למעלה מקנים אילוזיה של תנועה סמלית מתמדת,
משתנה, השואפת להינתק מהמנורה ולעלות מעלה.

הנר עצמו מטפורה
מתאימה לתורה, באשר היא מכילה בתוכה את התכונות הבאות:  היא מקור, הלהבה יוצאת ממנה והיא מקרינה מעצמה חום ואור
לסביבתה, היא מדליקה אחרים ואין  היא
חסרה, ככל שמתרחקים ממנה נעלם האור, אובד החום.  יש בה חיות מתמדת, משנה צורה, מחליפה צבע , נוטה לימין,
מתיישרת לשמאל, יש לה צורה עצמית, כלומר אין לנחש את צורתה בשניה הבאה, היא היא
אדון לעצמה. מגעה משנה עצמים, היא יכולה למחותם, ויש צורך לאתחל אותה בכדי שתוכל
לתרום לסביבתה.

כך גם התורה:  היא מקור שופע, המקרינה חוכמה ודעת
לסביבתה. יש צורך לפעול כדי להחיל את הפעלתה, והשפעתה דועכת ככל שמתרחקים
ממנה.  יש בה חיות עצמית והיא משתנה
כל הזמן (פשט ודרש), היא מדליקה מאישה אחרים והיא עצמה אינה חסרה.

מקור אור גנוז זה –  סמלה של התורה מאיר את אפלולית האולם,
הפעימה הטבעית של העולם, של ישראל, חי וקיים ומאיר לנצח, הומה ופועם ומרמז על
גנזים אדירים המצפים לחשיפתם. המבקשים לצאת לאורו של העולם.

"לשון זה של הדלקת הנר
אינו במקרא אלא לגבי עבודת המנורה. והוא מדוקדק, שכן מצוה להדליק את הפתיל עד
" שתהא השלהבת עולה מאליה (שבת כ"א.) הווה אומר: תפקיד
מלמד-התורה הוא לעשות את עצמו מיותר! אל יעמיד הכהן את ההדיוט במצב של תלות תמידית
ממנו, מכאן גם אזהרה למורים ולתלמידים שישהו אלה אצל אלה בסבלנות ובאורך
רוח".  (רש"ר
הירש ד"ה להעלת נר).

הוראה חינוכית היא בלימוד
תורה, עצמיות הנר תכונת הלומד היא, ביום שתהיה השלהבת שלו עולה מאליה, היא תקבל את
התנועה החדשה, היא תפיח אור חדש ותנועה בצבע אחר ובקצב חדש.  התורה אין היא חיה לעצמה אלא חיותה הוא
מכוח התפשטותה והפצתה בין תלמידים. כל תלמיד מחדש בה בלימודו, בצורת חשיבתו
ובהבנתו, וכך יוצאת התורה מתחדשת כל העת, כלהבה זו, ומפיצה אור חדש מתמיד. נר
התמיד, האור הגנוז, תורת החיים הנעה מכוח עצמה – לב נשמתה של האומה העברית, מתמידה
בלהאיר את ההיכל  באורה וחומה. 

הדלקת נר מנר והפצתה של
התורה עולה באורה על הנר הגדול ביותר הדולק בעצמו.  מעשה במחלוקת בין ר' חייא ור' חנינא  כוחו של מי גדול: (תודתי לחברי יוסי פניני שלימדני סוגיא
זו ומקיימה במעשיו.)

כי הוו מינצו רבי חנינא
ורבי חייא  –   רבו בינהם  ר' חייא ור' חנינא

אמר ליה רבי חנינא לרבי
חייא בהדי דידי קא מינצית – אמר לו ר' חנינא לר' חייא וכי עמי אתה רב?

חס וחלילה אי משתכחא תורה
מישראל מהדרנא לה מפילפולי – "חס וחלילה -אם תשכח תורה מישראל אחזיר אותה בכח
פלפולי" 

אמר ליה רבי חייא לרבי
חנינא בהדי דידי קא מינצית – דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל – אמר לו ר' חייא לר'
חנינא – האם אתי אתה רב? אני גורם שלא תשכח תורה מישראל!

מאי עבידנא ? – מה אני
עושה?

אזלינא ושדינא כיתנא – אני
הולך וזורע פשתן

וגדילנא נישבי – ושוזר ממנו
רשתות

וציידנא טבי  – וצד צבאים

ומאכילנא בשרייהו ליתמי –
ומאכיל מבשרם ליתומים

ואריכנא מגילתא – ועושה
מעורם מגילות

וכתבנא חמשה חומשי – וכותב
חמישה חומשים

וסליקנא למתא  – 
ואני הולך לעיר

ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה
חומשי – ואני מלמד חמישה ילדים חמישה חומשים

ומתנינא שיתא ינוקי שיתא
סדרי  – ולימדתי שישה תנוקות ששה
סדרים (משנה)

ואמרנא להו – ואני אומר להם

עד דהדרנא ואתינא –  עד שאחזור ואבוא

אקרו אהדדי ואתנו
אהדדי  –  תלמדו מקרא זה לזה ולמדו משנה זה מזה.

ועבדי לה לתורה דלא תשתכח
מישראל  – וכך אני גורם שלא תשכח
תורה מישראל (בבא מציעא, פה ע"ב).

ועל כך אומרת הגמרא : "היינו דאמר רבי:
כמה גדולים מעשי חייא".

אור נר התמיד שמדליקים ממנו נרות רבים, מאיר
מרחבים אפלים ומדריך באורו את הרבים

"ראה היאך דברי תורה מאירין לאדם בשעה שעוסק בהן, וכל מי שאינו עוסק
ואינו יודע הוא נכשל

משל למי שעומד באפילה בא להלך מצא אבן ונכשל בה,  מצא ביב נופל בו, הקיש פניו בקרקע

למה שלא היה בידו נר, כך הדיוט שאין בידו דברי תורה מצא עבירה ונכשל בה
ומת,  שכן רוח הקודש צווחת (משלי ה) הוא
ימות באין מוסר. ואין מוסר אלא דברי תורה  שנאמר (שם ד) החזק במוסר אל תרף

למה הוא מת ? לפי שאינו יודע בתורה והולך וחוטא שנא' (שם) דרך רשעים
באפילה לא ידעו במה יכשלו

אבל אותם שעוסקים בתורה הם מאירים בכל מקום  משל למי שעומד באפלה ונר בידו וראה אבן ולא נכשל, ראה ביב ולא
נפל  למה על שהיה בידו נר שנאמר
(תהלים קיט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי וכן (משלי ד) אם תרוץ לא תכשל
וכן (שם כ) נר ה' נשמת אדם

אמר הקב"ה: יהא נרי בידך ונרך בידי ואיזו נרו של הקב"ה? זו תורה,
שנאמר (שם ו) כי נר מצוה ותורה אור. מהו 'כי נר מצוה'?     אלא: כל מי שעושה מצות
הוא כאלו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו שנקראת נר שנאמר (שם כ) נר ה'
נשמת אדם

ומהו 'ותורה אור'? אלא: הרבה פעמים שאדם מחבב בלבו לעשות מצוה ויצר הרע
שבתוכו אומר: 'מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים תן
לבני!  ויצר טוב אומר לו: ' תן למצוה
ראה מה כתיב  'כי נר מצוה'.  מה הנר הזה כשהוא דולק, אפילו אלף אלפים
קרוינין וסבקין (סוגי נרות)  מדליקין
הימנו אור במקומו, כך כל מי שיתן למצוה אינו מחסר את נכסיו.   לכך נאמר כי נר מצוה ותורה
אור." (מדרש רבה שמות פרשה לו פסקה ג)

בגדי
הקודש

הלבוש אינו רק הגנה מפני
הקור, אינו רק קישוט, הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה האנושית, והיא –
בהרגשתו המוסרית של האדם – מותר האדם מן הבהמה . דרגתו וכבודו של האדם
ניכרים בסימנים הנתונים במדיו. עצם הלבוש – כבוד הוא לאדם. לכהנים ניתנים בגדים
מיוחדים "לכבוד ולתפארת".

… בתת ה' בכבודו לאדם
ולאשתו כתנות ובהלבישו אותו, נאמר לנו איפוא, שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד,
אלא  תוספת למעשה בראשית, מעין עור
שני שניתן לאדם, מעין גופניות נאצלת יותר. ויפה כתב רבי מאיר  בתורתו ברצותו לדמות אדם ליוצרו:"כותנות
אור" – באשר על הקב"ה נאמר (תהילים קד, ב): "עוטה אור
כשלמה".

( בראשית רבה, כ, כט)  –  ( מתוך פירושו של בנו יעקב על
ספר בראשית, ע"פ נחמה ליבוביץ' ז"ל)  

אמר רבי עיניני בר ששון:   למה   נסמכה 
פרשת  קרבנות  לפרשת  בגדי כהונה? 
לומר  לך:  מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. (בבלי זבחים פ,ח, ע"ב)

חושן  היה  מכפר על מטי
הדין, ככתוב (שמות
כח) 'ועשית  חשן משפט'.

(ירושלמי,
יומא פרק ז הלכה ג)

'ועשית   חשן  משפט  מעשה  חושב':  לא  הזכיר  בכל הבגדים מעשה חשב כי אם באפוד וחשן,
לפי שזה מורה שכפרה  זו  היא  על  איזו  עון  פרטי  שהמחשבה
בו כמעשה דמי, וזה אינו מצוי כי אם בעבודה זרה,  כמבואר למעלה 
במעשה האפוד, והחשן הבא לכפר על קלקול הדינין,  כי  הדינין  הם דברים
מסורים אל לב הדיין כי אין 
לדיין  כי אם מה שעיניו רואות
ובידו לומר על ימין שהוא  שמאל  ועל שמאל שהוא ימין, כפי הענין וכפי
האיש  וכפי  הזמן וכפי המקום, ואם אמר יאמר הדיין
כך  היה  נראה  בעיני, מי
יוכל להכחישו בלתי ה' לבדו הבוחן 
לבות  בני  האדם?  על-כן היה החשן נתון על לב

אהרן , כי  הדינין  מסורים אל הלב ועל כן היה מעשה חשב  לכפר  על  מחשבת  הדיין,  ולפי שנאמר מעשה חשב 
כמעשה אפוד תלה ענין החשב באפוד, לומר לך שקלקול  הדינין  שקול כנגד עבודה זרה כמו שאמרו  רז"ל (סנהדרין ז) 'כל 
המעמיד  דיין  שאינו הגון כאלו נטע אשירה'.

(כלי
יקר שמות כ"ח)