וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ

הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְראשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם

יַעְטֶה

וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא.

כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע

בּוֹ יִטְמָא – טָמֵא הוּא

 בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. (ויקרא פרק יג)

ומה נשתנה מצורע שאמרה

תורה (ויקרא

י"ג): 'בדד

ישב, מחוץ למחנה מושבו'?

הוא הבדיל בין איש לאשתו

בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב וגו'.

 (בבלי ערכין טז, ע"ב)

רבי זכריה חתניה דרבי

לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה.

ממי אתה למד? מאיוב –

'הבקר היו חורשות, כשדים שמו שלשה ראשים. אש אלהים נפלה מן השמים'. ואח"כ:

'ויקח לו חרש להתגרד בו'.

אף במחלון וכליון בתחלה

מתו סוסיהן וגמליהן ואח"כ מת הוא וימת אלימלך ואח"כ מתו, שנאמר 'וימותו

גם שניהם' ואח"כ מתה היא.

ואף נגעים הבאין

על האדם; בתחילה הוא מתחיל בביתו – אם חזר בו, טעון חליצה וחלצו את האבנים ואם לא

חזר בו, טעון נתיצה ונתץ את הבית, ואח"כ הוא מתחיל בבגדיו ואם חזר בו, טעונין

קריעה וקרע אותו מן הבגד, ואם לא חזר בו, טעון שרפה ושרף את הבגד. ואח"כ הוא

מתחיל בגופו אם חזר, חוזר ואם לאו – 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'. אף במצרים כן;

בתחלה פגעה מדת הדין בממונם ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם ואח"כ 'ויך כל

בכור במצרים'.

 (ילקוט שמעוני בא, רמז קפו)

מדוע לקה גיחזי בצרעת?

גילה וכמן

מרבית פרשת 'תזריע' עוסקת בנגע הצרעת

לסוגיו, בדרכי אבחונו ובטיפול בו. בעקבות זאת, טבעי הדבר כי ההפטרה שנבחרה לפרשה

זו היא סיפור הצטרעותו של נעמן, שר צבא ארם, וריפויו על-ידי הנביא אלישע (מלכים ב, פרק ה').

בחלקו השני של הסיפור, שאינו נקרא בבית

הכנסת, מתואר כיצד מנסה גיחזי, נערו של אלישע, להוציא במרמה את שכר הריפוי מנעמן,

ועל כך הוא נענש באופן חמור וסמלי ביותר: צרעתו של נעמן דבקה בו ובזרעו לעולם.

מיהו גיחזי זה?

גיחזי נזכר לראשונה בסיפור החייאת בן

השונמית שבמלכים ב', פרק ד' (הפטרת פרשת וירא). הוא

צץ על במת ההתרחשות מבלי שנאמר לנו מיהו, מאין בא וכיצד חבר אל אלישע. אלישע נותן

בידו את משענתו ומסמיך אותו להיות ממלא מקומו, אך גיחזי נכשל בתפקיד זה, ואינו

מצליח להחיות את בן השונמית. סיפור זה מציג את גיחזי כדמות אטומה וגסה, מעין גירסה

שלילית ונלעגת לדמות ה"נער" או ה"עוזר" המופיעה לעתים מזומנות

לצידן של דמויות מופת מקראיות, כמו אליעזר עבדו של אברהם או יהושע משרתו של משה.

הוא נוטה לרכילות ומתערב בחייה האינטימיים של השונמית, אך עם זאת אין הוא מוצג

כחוטא דווקא, אלא כאדם פחות-ערך שמידותיו מגונות.

 בסיפור

נעמן, לעומת זאת, פועל גיחזי כדמות עצמאית, תככנית ורודפת בצע. הוא עוקף את סמכותו

של אלישע ומנסה להוציא מידי נעמן במרמה את שכר הריפוי: "אדני שלחני לאמר…

תנה נא להם ככר כסף ושתי חליפות בגדים" (פס' כ"ב). לאחר מעשה מנסה גיחזי להתחמק ומשקר לאדוניו: "לא

הלך עבדך אנה ואנה" (פס' כ"ה), אך אלישע

חושף את פשעיו ומעניש אותו בצרעת תורשתית.

חז"ל, כדרכם, אינם מסתפקים בסיפור המקראי, והם

מפתחים ומרחיבים את דמותו הנלוזה של גיחזי. נראה כי הצרעת שבה נענש גרמה

לחז"ל לייחס לו חטאים נוספים, גם כאלה שאינם נקשרים אליו במקרא.

אחד המקורות הנרחבים והמעניינים העוסקים בדמות זו מצוי

בתלמוד הבבלי (סוטה

מז ע"א). התלמוד דן בנושא

אחריות המנהיג לקהלו, ואגב כך מובאת הברייתא הבאה:

"תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא

כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו." (הקטע האחרון צונזר בדפוסי

התלמוד)

ברייתא

זו מדברת בשבח הסובלנות ובגנות הגישה הקפדנית כלפי תלמיד סורר, שמייצגיה כאן הם אלישע

ויהושע בן פרחיא (הקישור בין חכם מתקופת הזוגות לבין ישו הוא, כמובן, אנכרוניסטי).

ההקבלה בין גיחזי לישו מקרבת את נערו של אלישע למעמד של תלמיד הכופר בתורת רבו

ומסית אחרים לדרך רעה. כפי שנראה בהמשך, חטאים כאלה אף מיוחסים לו בצורה ישירה.

בעקבות ברייתא זו

שואל התלמוד:

"אלישע מאי היא? (כלומר, מתי דחה אלישע את גיחזי?) דכתיב "ויאמר נעמן הואל קח ככרים ויפצר בו

ויקח" וכתיב "ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת

לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות". ומי שקיל

כולי האי? כסף ובגדים הוא דשקיל! אמר ר' יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בשמונה

שרצים. אמר ליה: רשע, הגיע עת ליטול שכר שמונה שרצים?! 'וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך

לעולם ויצא מלפניו מצורע כשלג'."

הרחבה

זו של הסיפור המקראי מציירת את גיחזי כתלמיד סורר ואת הנביא אלישע כרבו היושב ועוסק

בתורה, ליתר דיוק: בפרק "שמונה שרצים" שבמסכת שבת. אין ספק שפרק זה נזכר

כאן בגלל המספר שמונה, כמניין הפריטים הנמנים בפסוק (בגדים, זיתים, כרמים וכו').

תגובתו של אלישע כורכת יחד, כך נדמה, שני חטאים: האחד הוא החטא שבפשט הכתוב, רדיפת

הבצע. השני הוא התרחקותו של גיחזי, שאינו יושב ולומד עם רבו, ולכן אינו ראוי

ל"שכר שמונה שרצים". בהמשך הסוגיה מתוארת פגישה מאוחרת של הנביא עם

נערו, פגישה שאין לה כל זכר במקרא:

"'וילך אלישע דמשק' (מל"ב ח, ז) למה הלך? אמר ר' יוחנן שהלך להחזירו בתשובה ולא חזר.

אמר לו: חזור. אמר לו: כך מקובלני ממך- כל מי שחטא והחטיא את הרבים אין מספיקין

בידו לעשות תשובה."

מן ההרחבה התלמודית

עולה כי גיחזי עזב את רבו לאחר הצטרעותו ועבר לדמשק. בשיחה הקצרה והנוקבת שלפנינו

(העשויה להזכיר לקורא את שיחתם המפורסמת של ר' מאיר ורבו שסרח, אלישע בן אבויה)

מנסה אמנם הנביא "לקרב בימין" את נערו-לשעבר, אך מסתבר לו שהנזק בלתי

הפיך.

בעקבות התוודותו של

גיחזי על כך שחטא והחטיא, מנסה התלמוד לברר מה היה חטאו:

"מאי עבד? איכא דאמרי: אבן שואבת תלה לו לחטאת

ירבעם והעמידו בין שמים לארץ, ואיכא דאמרי: שם חקק לה אפומה [= חקק את השם המפורש על פיו של הפסל] והיתה אומרת "אנכי" ו"לא יהיה

לך", ואיכא דאמרי: רבנן דחה מקמיה, דכתיב: "ויאמרו בני הנביאים אל אלישע

הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו" – מכלל דעד האידנא לא דחיק."

שלושה חטאים אפשריים מונה כאן הסוגייה: שניים מהם

קשורים בעגלי הזהב שעשה ירבעם, כמסופר במלכים א י"ב (דבר זה מתקשר לביטוי

"חטא והחטיא את הרבים", שבמקורו מוסב על ירבעם), והשלישי – בדחיית בני הנביאים

מלפני רבם, אלישע. שני החטאים הראשונים, שאינם נזכרים בהקשר לגיחזי בסיפור המקראי,

רואים בגיחזי מעין 'ירבעם שני', מפלג העם ומייסד פולחן של עבודה זרה, ואף מייחסים

לו כוחות מאגיים שאותם הוא מנצל לרעה. החטא השלישי שונה במהותו, והוא נלמד באמצעות

דרשת סמוכים: מיד בתום סיפור נעמן מתחיל סיפור הצפת הגרזן (מלכים ב' ו'), הפותח בתלונתם של בני הנביאים על כך שצר להם המקום.

מסמיכות הפסוקים מסיקים חז"ל שרק עכשיו, לאחר שהסתלק גיחזי, התברר כמה גדול

הביקוש בבית מדרשו של אלישע וכמה צר המקום מלהכיל את התלמידים הרבים, ומכאן שעד עכשיו

מנע מהם גיחזי להיכנס (מקור מקביל לעניין זה נמצא בתלמוד הירושלמי, סנהדרין פ"י ה"ב).

עוד חטאים רבים ושונים מייחסים חז"ל לגיחזי, ובהם צרות

עין, גבהות לב, פריצות, כפירה בתחיית המתים, שבועת שווא, חילול השם, לשון הרע, הרחקת

חכמים וזלזול ברבו. מקצת חטאים אלה נובעים בוודאי מהצטרעותו של גיחזי, ומהדרך בה

מפרשים חז"ל את עונש הצרעת. החטא המפורסם ביותר הנקשר לעונש זה הוא לשון

הרע, ואף מקובל לפרש את שמה של המחלה כנוטריקון (משחק מילים): מצורע –

מוציא שם רע, ואולם אפשר שמתוך מדרשי גיחזי נרמז נוטריקון נוסף: צרעת –

צרות עין.

נראה כי המקורות המדרשיים נובעים, רובם ככולם, מאותה

מסורת הבאה לידי ביטוי לראשונה במשנת סנהדרין פרק י', בה נמנה גיחזי כאחד מארבעה

הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא (יחד עם בלעם, דואג ואחיתופל). בעקבות משנה זו

מרחיבים המדרשים את דמותו של גיחזי ותולים בו אשמות חמורות, הקשורות באמונה

ובעיקרי היהדות (כפירה בתחיית המתים, חילול השם, שבועת שווא, עבודה זרה). חז"ל

משתמשים אפוא בדמותו של גיחזי כדי לתאר דמות שכנראה הכירו אחדות כמותה מסביבתם

הקרובה: תלמיד חכמים שזנח את לימודו ויצא לתרבות רעה, אולם האחריות לחטאיו של גיחזי,

ובעקבותיהם להצטרעותו, מוטלת על-פי הברייתא במסכת סוטה גם על רבו, שלא השכיל לקרבו

אל דרך הישר.

גילה וכמן היא מורה לספרות

ותושב"ע בתיכון המסורתי בירושלים.

פיקוח נפש דוחה שבת וכל המצוות שבתורה

וכבר היה רבי

ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של

רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן.

נשאלה שאלה זו

בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?

נענה רבי ישמעאל

ואמר: (שמות כב) 'אם במחתרת

ימצא הגנב'. ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ

וגורם לשכינה שתסתלק מישראל – ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את

השבת.

נענה רבי עקיבא

ואמר: (שמות כא) 'וכי יזד איש על רעהו

וגו' מעם מזבחי תקחנו למות'. 'מעם מזבחי' – ולא 'מעל מזבחי'.

ואמר רבה בר בר

חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא להמית, אבל להחיות – אפילו 'מעל מזבחי'. ומה זה,

שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, ועבודה דוחה שבת – קל וחומר לפקוח נפש

שדוחה את השבת.

נענה רבי אלעזר

ואמר: ומה מילה, שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם – דוחה את

השבת, קל וחומר לכל גופו – שדוחה את השבת. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: (שמות לא)

'את שבתתי תשמרו' יכול לכל – תלמוד לומר אך – חלק.

רבי יונתן בן

יוסף אומר: (שמות לא) 'כי קדש היא

לכם' – היא מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה.

רבי שמעון בן

מנסיא אומר: (שמות לא) 'ושמרו בני ישראל את

השבת' – אמרה תורה: 'חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה'.

אמר רבי יהודה

אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, (ויקרא יח) 'וחי בהם – ולא

שימות בהם'.

 (בבלי יומא פה ע"א וע"ב)

" וראה הכהן את הנגע"

כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו, אף

לא נגעי קרוביו.

 (משנה נגעים, פרק ב, משנה ה')

אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת

חברינו, ולא חסרונם.

(מתוך

תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק, בעל "נועם אלימלך", לפני התפילה)

"כנגע נראה לי

בבית": שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור, לומר: נגע

נראה לי, אלא כנגע נראה לי.

(מתוך פירוש

רש"י, בעקבות משנה נגעים)

ארז ואזוב -גסות רוח וענוה.

"לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, מה

תקנתו ויתרפא? ישפיל את עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב"

(רש"י)

האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת

אמת" היה אומר: לשם מה עליו להביא גם "עץ ארז", המרמז על גאות? אם

הכוונה היא בעיקר שישפיל את עצמו כאזוב, הרי די שיביא אזוב בלבד?

ברם, כאשר החוטא חוזר בתשובה והוא

מתבונן על החטאים אשר חטא, הריהו בא לידי שפלות-הרוח ולידי הבושה העמוקה ביותר מן הגאוה

שהיתה בו לפני-כן. בוש הוא ונכלם על אשר התגאה בו-בזמן שהיה חוטא. יוצא איפוא

שהגאוה הקודמת מסייעת לו עכשיו לבוא לידי שפלות הרוח, ואם-כן, שפיר יש לו

ל"ארז" חלק ברפואה.

(שפת אמת ע"פ

מעיינה של תורה)

שפלות והכנעה אין פירושן שיהא הגוף כפוף

ושחוח, אלא שיהא בו שברון רוחני פנימי גם כאשר הגוף זקוף ועומד, כפי שמפרש הבעל שם

טוב :"וכל קומה לפניך תשתחוה" להשתחוות לפניך גם בקומה זקופה.

(אבני

האזל)

המשפיל עצמו כאזוב, במקום שאין זה אלא

ענווה פסולה, עניו שכזה גם זקוק לכפרה

 (חידושי הרי"ם)