"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב"

(ויקרא יד, ד)

אַיֵּה הַדֶּרֶךְ לְכֹהֵן

לְהִטַּהֵר מִנֶּגַע מַחֲלָה

לָשׁוּב לְחֵיק חֶבְרָה

כִּי הָעוֹר הָעוֹטֵף אֶת הַגּוּף

מְגַלֶּה אֶת הַצַּעַר שֶׁבִּפְנִים

דְּרָכִים רַבּוֹת יֶשְׁנָן

לִפְגֹּעַ אוֹ לְהִפָּגַע

אַיֵּה הַשְּׁבִיל

בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה

הָרָצוֹן לְהִטַּהֵר

נוֹשֵׁם מִתּוֹךְ הַגּוּף

שֶׁרוֹצֶה לִסְלֹחַ

לְהִתְנַקּוֹת

אַיֵּה הוּא הַכֹּהֵן

אִישׁ סוֹד מרפֵּא חכְמָה

אוּלַי בַּסּוֹבְבִים אוֹתִי

שׁוֹכֶנֶת הַבְּרָכָה

(מתוך הספר "תייר מקומי")

תזריע מצורע – מראה עיני הכהן

גילה וכמן

"וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר  … נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.

וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ … וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים.

וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִיא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר". (ויקרא יג, ג-ו)

בפסוקים אלה מתואר תהליך האבחון של נגע הצרעת. מן הראוי להזכיר כי המושג המוחשי 'צרעת' נחשב כבלתי רלבנטי לימינו (המחלה המכונה כיום בשם 'צרעת', מחלת הנסן, איננה קשורה בשום אופן לתופעה המקראית). אם כך, מה בכל זאת ניתן ללמוד מפסוקים אלה לימינו?

בקריאה קרובה של הפסוקים, ניתן להבחין בארבעה פעלים עיקריים החוזרים ונזכרים בתהליך זה ביחס לכהן: רא"ה, הסג"ר, טמ"א, טה"ר.

הטומאה והטהרה הם עקרונות מרכזיים בתורת כהנים והם חוזרים בהקשרים שונים: יולדת, נגעים, מאכלות וכיוצא באלה. אולם לגבי הפועל רא"ה ניתן לומר כי הוא נושא משמעות מיוחדת ובעל חשיבות יתרה דווקא בנוגע לצרעת. בניגוד לטומאות ולטהרות האחרות, שהכללים בקשר אליהם ברורים ומסורים ביד כל אדם, ההחלטה כי נגע מסוים הוא צרעת – ולכן הלוקה בו נחשב טמא – נתונה באופן בלעדי להחלטתו של הכהן.

שלושים פעם חוזר בפרק יג צירוף הפועל 'ראה' (בנטיות שונות) עם המילה 'כהן', ללמדנו על גודל האחריות המוטלת על עיני הכהן: הוא המוסמך לקבוע מי טמא ומי טהור, מי יֵשב בדד מחוץ למחנה ומי יחזור אל חיק משפחתו, מה יישרף באש ומה יתוקן. הכול תלוי במראה עיניו.

המשנה במסכת נגעים (פרק ב) מרחיבה בעניין זה:

כהן הסומא באחת מעיניו, או שכהה מאור עיניו, לא יראה את הנגעים שנאמר (ויקרא יג) לכל מראה עיני הכהן.

משנה זו מלמדת כי הכהן חייב להיות בעל ראייה מיטבית כדי לאבחן את הנגע, ואם נפל מום כלשהו בעיניו אין הוא רשאי לאבחן את בעל הנגע. שלא כאיסורים על כהנים בעלי מום שנפגוש בהמשך החומש, העניין כאן אינו חילול הקודש אלא אי-כשירותו של הכהן למשימה.

בהמשך באותו פרק במשנה (משנה ה), מובאת קביעה חשובה ביותר לענייננו:

כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו.

משנה זו הפכה ברבות השנים למטבע לשון, ומשמעותה הורחבה מדיני מצורע אל ההתנהגות האנושית בכללה.

הרעיון הנלמד ממנה מומחש יפה בסיפור המופיע במדרש תנחומא (תזריע סימן ו):

"מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים, נתמטה ידו (=התרושש) ובקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו, אמר לה: בשביל שבני אדם רגילין לבוא אצלי להראות את נגעיהם, בואי ואני אלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו, תהי יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו, יבש המעין שלו יבש השער. ומה אם כל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקדוש ברוך הוא פרנסה! לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ".

מעבר לעדות המעניינת שעולה מסיפור זה על הכשרתה של אשת כהן לראות נגעים, יש כאן לקח על-זמני, חשוב מאין כמותו. במציאות שבה אין מקדש ואין צרעת, הדרשן מגייס את אשתו של הכהן כדי להזכיר לנו נגע שכולנו לוקים בו – לפעמים, מרוב עיון במומיהם של אחרים, אנו נכשלים בראיית חסרונותינו שלנו.

ד"ר גילה וכמן – מלמדת מדרש ואגדה במכון שכטר ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

הנה באתי הביתה

"ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה. עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים, ואת המושג הדרת קודש לא הכרתי. אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים… על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול הייתה מנהמת עד שפסקה אף היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה".

(ש"י עגנון/ הקדמה לספר ימים נוראים, 1998, הוצאת שוקן)

מזמור תהילים פד הוא מזמור נפלא של כיסופי נשמת האדם לביתו של הקב"ה. נכספה, גם כלתה נפשו לחצרות ה', לבו ובשרו מרננים לאל חי.

משורר תהילים, שעיניו פקוחות לכל, מצביע על כך, שגם ציפור מצאה בית ודרור קן לה, ואילו הוא עצמו עדין רחוק מן הבית. קשה שלא לשים לב למתח העולה מן הפרק, באשר למצבו של הבית, השלם הוא החסר? ובהתאמה לבית, באשר לזיקתו של האדם אליו – היכול הוא לבוא בשערים או שמא מעוכב?

לרש"י שני פירושים לפסוקים, האחד – כי הבית עומד בחורבנו ועל כן מקננות בו ציפורים ללא הפרעה, והשני – בבניינו, עת מקננת במקדשו כנסת ישראל, שמצאה במקדש את ביתה. פרשנותו האחרונה של רש"י מאפשרת המשכו של הציור הפסטורלי, של הדרור, אותה ציפור מזמרת, עליה אומר האבן עזרא שמסוגלת היא לזמר רק כאשר היא בחופשי.

נדמה שאת הדואליות באשר לבית אנו חיים מדי יום. יש ואנו נכספים אליו, מבקשים לשהות בו, להתחפר בחדריו ולסגור בעדנו את הדלת, ויש ואנו מבקשים את נפשנו לצאת ממנו החוצה, להתפלש ברחובותיה של עיר גדולה. כך בבית הפרטי, כך בבית המולדת. אך האם גם בבית ה'? 

בספרו "יונה ונער" מתאר שלו את הבית "בית טוב למגורים הוא בית המדבר אל מי שמשתייך אליו בגופו ובנפשו"… זהו בית שאומרים לו שלום, כשנכנסים הביתה, משל היה אחד מדייריו המחכה לבואו של הנכנס בו/

(מאיר שלו, יונה ונער, 2006, הוצאת עם עובד)

צריך אדם להרגיש את ביתו, לראות בו את מי שמשרטט בו את עצמו. צריך אדם, כמו משורר תהילים, לבחור, בחירה מודעת, לשכון בבית: "בחרתי הסתופף בבית אלהי… אשרי אדם בוטח בו", אחרת גלות בבית וחורבן תהא שורה גם בתוך כתליו הבנויים לתפארה.

(שולי אייזקס באתר 929)

המצורע מוציא שם רע

הדיבור הרע על אדם אחר נועד לפגוע בתדמיתו החיצונית, במה שהחברה חושבת עליו. "אהה", אומר כביכול המוציא-רע, "חשבתם שהאדם הזה כל כך מוצלח ומצוין? בואו אחשוף לכם מי הוא באמת…". לצערנו, זהו דפוס התנהגות נפוץ למדי בין בני אדם. אך מהו השורש? מהי הסיבה לכך שאנשים מתנהגים כך אחד לשני?

לרוב, כשמישהו עמל לפגוע בתדמיתו של אדם אחר, הוא עושה זאת משום שהוא עצמו חי מתוך תפיסה תדמיתית, כלומר בתודעתו הדבר החשוב הוא כיצד האדם נתפס מבחינה חיצונית על ידי החברה. הוא עמל לתחזק את התדמית שלו ומשום כך מנסה להקטין את זולתו בעיני אחרים.

הצרעת במובן הזה היא תשובת המשקל: היא יוצרת בושה מוחצנת אשר מאפשרת למצורע להיפטר מהתדמית המוחזקת שלו. כעת יש משהו בולט ונראה לעין, שמעיד לחברה על קלונו. נידויו והרחקתו מן החברה מסייעים לו לחזור אל עצמו, ולהשתחרר מן האמונה שקיומו תלוי רק במיקומו במשחק החברתי – איך אנשים אחרים תופסים אותו ומה הם חושבים עליו.

זו גם הסיבה שהנגעים מופיעים בשטחים החיצוניים והגלויים לעין כל: העור, הבגד, קירות הבית. הצרעת היא כתם, ואף מופיעה בצורת כתמים. היא מאפשרת לאדם להפסיק להסתתר ולהתבייש, דווקא משום שכעת בושתו גלויה לעין כל והוא מכריז עליה ברבים.

זוהי זכות גדולה לחיות בעולם שבו יש צרעת, כלומר שיקוף כה ישיר של המצב הרוחני בצורה של תופעה פיזית. זהו עולם שבו הא-ל נותן לבני האדם סימנים ברורים מתי סטו מדרך הישר ובכך נותן להם הזדמנות להתעורר ולתקן.

במציאות כמו שלנו, שאין בה תופעות כמו צרעת, קשה לנו הרבה יותר להבין מתי אנחנו לא בכיוון. אנו עשויים לחיות בתוך קלקול מבלי להבין זאת ובלי שנדע כיצד לתקן. אנו סובלים ממציאות חברתית מבולבלת, מסוכסכת ומתעתעת. במציאות כזאת, רק אדם שילמד עצמו להתבייש, במקום לנסות להסתיר את בושתו – יוכל להתנהל בחברה באופן שלא מקטין אנשים אחרים אלא דווקא מעצים אותם.

(כוכי כהן מתוך ספרה גם אני חולמת כמו יוסף)

לכבוד יום העצמאות ה – 77 של מדינת ישראל

ציטוטים מתוך מגילת העצמאות

זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית

…אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

… מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.

לא מתוך ההלכה באה הציונות המודרנית לעולם

ברעיון הציוני לא צמח כלל מתוך ההלכה, הוא צמח מתוך הנפש, מתוך אהבת ישראל, מתוך האגדה. בחב רוב אלה שההלכה לבדה הדריכה אותם התעוררה התנגדות עמוקה לתנועה הציונית.

הציונות המודרנית באה לעולם כהתפרצות של תובנה פנימית. תחילה כחלום, אחר כך כחזון פיוטי ולבסוף כפעולה. במשך אלפיים שנה הייתה הנפש היהודית מלאת כמיהה, ציפייה, עד אשר נענתה לקריאה ותרגמה אלפיים שנות תפילה למעשי גבורה.

כלום אנשי ההלכה לבדם הם שבנו את הארץ? אכן, היה זה רצונו המסתורי של אלוהים שיהודים שאינם שומרי מצוות יהיו המנהיגים שיחוננו שראיית הנולד ובכריזמה שתעיר את העם. תוך שהם מצילים חיים כה רבים, הפ הובילו את עמנו לארץ אבותיו. עובדה היסטורית זו היא בעלת חשיבות מרחיקת לכת בהבנת מהות הקיום היהודי.

(אברהם יהושע אשל בספרו 'אלוהים מאמין באדם' בהודאת דביר)

אז מה יש בה, בכל זאת, בתקווה?

יש בה את המילה 'קו'. הקו, קו החיים, הדרך, הם התקווה עבורי. ה'דרך' במובן הרחב ביותר שלה, על כל ההתפתלויות שבהן היא מתפתלת. הקו הזה, של התקווה, מחבר בין העבר לעתיד, אבל הוא קיים תמיד בהווה… פשוט להיות עם הדברים כפי שהם כרגע. קשה לנו להיות עם הדברים כפי שהם כרגע. עד כדי כך, שראיתי הרבה אנשים המעדיפים להיות מיואשים מאשר להיות באי-ידיעה.

החיים האנושיים כרוכים במסתורין ביחס לעתיד… תקווה אינה מפרה את המסתורין… היא התשובה לשאלה: מה אני רואה כאשר אני מתבוננת בחיים?

הקו העדין הזה, קו שמוביל בין העבר לעתיד, קו שבו אני משתדלת להתמקם מיד ברגע הנוכחי, בהווה – התקווה היא המצפן שמורה לי את הדרך. התקווה היא החלון שדרכו נושבת רוח רעננה של חופש ושל אפשרות, וגם של אי-ידיעה. בהיותנו בני אנוש, אנחנו נידונים לחיים של אי-ידיעה. תקווה, עבורי, היא קבלת אי הידיעה בשלום.

יעל שמחה פזואולינו ז"ל