אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים

הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס,

אֶלָּא, הֱווּ כַעֲבָדִים

הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס.

(משנה

אבות א, ג)

ב-1968 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לראשונה פרס

בקטגוריה של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" וביקשה להעניקו לראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון. בן-גוריון שלח

מכתב לשר החינוך, זלמן ארן, שבו הביע את סירובו לקבל את הפרס, בנימוק ש"לא מגיע

לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר:

אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא

על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם – פרס. יקרא הגמול אשר יגמול האדם מי

שאין לו טובה עליו, אבל יעשה זה על דרך החסד והחנינה, כמו שיאמר אדם לעבדו או לבנו

הקטן או לאשתו עשה לי כך וכך, ואתן לך דינר או שנים, זהו ההפרש אשר בין פרס לשכר,

כי השכר הוא שינתן בדין, ואמר זה החסיד שאתם לא תעבדו הש"י ע"מ שייטיב לכם

ויגמלכם חסד ותקוו לגמול ותעבדוהו בעבורו, ואמנם עבדוהו כעבדים שאינם מקוים להטבה ולא

לגמילות חסד, רצה בזה שיהו עובדין מאהבה, כמו שאמרנו בפרק י' מסנהדרין, ועם כל זה לא

פטרן מן היראה, ואמר עם היותכם עובדים מאהבה לא תניחו היראה לגמרי, ויהי מורא שמים

עליכם, כי כבר בא בתורה המצוה ביראה, והוא אמרו 'את ה' אלהיך תירא'. ואמרו החכמים עבוד

מאהבה, עבוד מיראה, ואמרו האוהב לא ישכח דבר ממה שצוה לעשותו, והירא לא יעשה דבר ממה

שהוזהר מעשותו, כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה וכ"ש במצוות השמעיות.

 (רמב"ם: פירוש

המשניות – אבות א, ג)

עצמאות משחררת

ומחייבת

דבורה וייסמן

סבתי,

שלא היתה דתיה, היתה מצטטת את המשפט הידוע העושה משחק מילים סביב שמות פרשיות

השבוע: "אחרי מות קדושים אמור."

חג

העצמאות לרוב חל בין פרשת "תזריע-מצורע" לבין "אחרי

מות-קדושים." אני נוהגת לראות בצירוף של "אחרי מות-קדושים" מין

היגד על כך שמדינת ישראל קמה על רקע השואה האיומה. כשאומרים הלל בחג העצמאות, אני

מודעת לסכנה הקיימת בייחוס משמעות תיאולוגית לחג לאומי. לפעמים איפוא הפסוקים

המשמעותיים ביותר בשבילי באמירת ההלל ביום העצמאות הם תהילים קט"ז, ח-ט, "כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי

מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן-דִּמְעָה, אֶת-רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי

ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים." כלומר, לדעתי יום העצמאות בראש ובראשונה חוגג

את הפוטנציאל של חיים יהודיים אחרי השואה. אינני רואה במדינה דבר-מה קדוש כשלעצמו,

אלא כלי לקיום מצוות מסוימות, כגון פיקוח נפש, גמילות חסדים וקידוש ה'.

ומאידך,

הצמד "תזריע-מצורע" רומז לכך שבניהול היומיומי של חיינו כאן, ישנם נגעים

רבים בביתנו הלאומי

כִּי

תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי

נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא

אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת.

(ויקרא י"ד, לד-לה)                                                                              

לדוגמא,

לאחרונה היינו עדים להתפשטות נגע הגזענות בחתכים נרחבים של חברתנו. קשה לתפוס

שבתוך אותו עם שבעצמו סבל מגזענות בצורה המחרידה ביותר, נמצאים ביטויים גזעניים

רבים ואף מעשים, לעיתים בעידודה של מנהיגות תורנית ו\או פוליטית.

נשאלת

השאלה, מדוע חזרנו לארצנו? לאיזה מטרה? המשורר אברהם שלונסקי ב"זמר"

(לחן: מרק לברי) כתב,

אֵיךְ הַיּוֹם

קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן

שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז

לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן,

לְפַעֵם שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז.

לפי זה, המטרה היא

כפולה – פיזית ותרבותית כאחד. רבים

בציונות הדתית רואים בחזרתנו לארץ ובהקמת מדינתנו משמעות משיחית. הדיון על

המרכיבים המשיחיים בציונות ובמקורותיהם הרעיוניים והתיאולוגיים הוא דיון חשוב אך

הוא חורג ממסגרת הדברים הנוכחית. אבל גם למי שמצדד בגישה זו, לא גמרי ברור מה הן

ההשלכות המעשיות הנגזרות ממנה: כיצד מביאים את המשיח (או את "העידן

המשיחי?") האם בסירוב להתפשר על ארץ ישראל השלמה? בבנייה גוברת בהתנחלויות?

האם ביוזמות לשלום ולצדק חברתי?

 אני מבקשת להציע גישה אחרת: שחזרנו על מנת לחזור

למשפחת העמים וכדי ליטול אחריות על כל היבטי חיינו – מהצבא ועד לאיסוף האשפה. גישה

כזאת עשוייה לחייב מעשים קצת שונים מאשר בגישה הקודמת.

אולי

הדבר הקשה ביותר בחיים במדינת ישראל הוא שכאן כבר אי-אפשר לעשות רומנטיזציה או

אידאליזציה של העבר היהודי, העם היהודי והתרבות היהודית. צריך להתמודד עם המציאות,

שיש בה גם שלילה לצד החיוב. מורי ורבי משה גרינברג המנוח הצביע על אתגר המרכיבים

השוביניסטיים והקסנופוביים במחשבת ישראל, כפי שהם באים לידי ביטוי בחברה הישראלית.

הוא אמר שבכדי להתמודד עם טקסטים בעייתיים, צריך לזכור ש:" אפילו הגפן

המובחרת ביותר זקוקה לגיזום עונתי כדי להבטיח יבול פורה."¹

בדפים

אלה במשך השנים אני ורבים וטובים ממני היצענו דרכים שונות ל"גיזום."

הטקסטים הבעייתיים כוללים מחיית עמלק, הרצון בנקמה, וכיוצא באלה. והאסטרטגיות

להתמודדות עם הטקסטים כוללים העמדתם במסגרת היסטורית ופרשנות מחודשת.

איסטרטגיה

נוספת להתמודדות עם האתגרים הללו היא לזכור את חוויותינו כיהודים בגלות, כעם נרדף,

ולפתח זיכרונות אלה בכיוון המופיע כשלושים ושש פעמים בתורה: "וידעתם את נפש הגר

כי גרים הייתם בארץ מצרים.²" לפני 16 שנה, חברנו פרופ' צבי

מאז"ה היה הדרשן האורח בקהילת ידידיה בירושלים בליל חג האצמאות. חידש צבי: "וידעתם

את נפש הפליט כי פליטים הייתם…"

למדתי

מידידתי גילי זיוון בדפים אלה בחג סוכות השנה שבזה אני הולכת בעקבות הרב שמעון

גרשון רוזנברג (הרב שג"ר.) כך הוא כותב בספרו, שארית האמונה: דרשות

פוסט-מודרניות למועדי ישראל:³

הסוכה,

שהיא דירת ארעי גלותית אך גם מבטאת את חג האסיף הארץ-ישראלי – הגלותיות נסמכת אל

תוך השורשיות הארצית, יש בה לתת מענה לשאלות קשות המתעוררות עם חזרתו של העם

לארצו.

מה

קורה כשיחסי הכוח משתנים, כשהאומה הגולה והמפוזרת בכל העולם […] נעשית ריבון

בטריטוריה מוגדרת? […] האם בהכרח נהפוך לרעים כשיעבור הכוח אלינו […] מגמת

התורה בצוותה על זיכרון יציאת מצרים היא לכונן סולידריות של מנוצחים ולא של

מנצחים. […] פיתוי הכוחניות הוא פיתוי עז, והתורה חוששת ומזהירה מפניו

בלא הרף. [..] לכן דווקא מתוך הגלותיות של הסוכה, אותה סוכה שהושיבנו ה' בה בצאתנו

ממצרים […] הסוכה שבה האדם מוותר על כוחו ומטיל את יהבו על אלוהים, יכולה לבוא

הארת הפנים הכוללת את הקרבת שבעים הפרים למען שלומן של אומות העולם (שם, עמ'

75-77, הדגשה במקור). גילי הוסיפה:

הרב שג"ר מרבה לדבר על תודעת "ביתיות" שמאפשרת להכיר בערכם

של בתים אחרים עבור היושבים בהם. "לאומיות עמוקה וכנה, שורשית ואמיתית, יודעת

להתגלגל בויתור כלפי האחר, דווקא משום שורשיותה (שם, עמ' 187).

אני מודה לגילי ולעורך "שבת שלום"

שהפנו אותי לכתבי הרב שג"ר, שהם כה רלוונטיים למצבנו. השילוב הזה של שורשיות

וגלות כבר נרמז לעניות דעתי בצמד המילים "גרים ותושבים." בתודעה זו ניתן

למצוא בסיס העשוי להועיל לנו להתמודד עם חלק מהבעיות שעומדות בפנינו. אביא דוגמא

אחת:

"כי

גרים ותושבים אתם עמדי." ביני וביניכם – אומר הקדוש ברוך הוא – קיים תמיד יחס

של גרים ותושבים. אם אתם רואים עצמכם כגרים בעולם, בזכרכם כי כל קיומכם כאן אינו

אלא לפי-שעה, כבפרוזדור, אזי הנני תושב בקרבכם ושכינתי שרויה תמיד ביניכם. אבל אם

אתם רואים עצמכם כתושבים קבועים בעולם – אזי הנני כגר בתוככם…

מכל-מקום

הננו, גם אני וגם אתם, גרים ותושבים – או אתם הגרים ואני ההתושב, או אתם התושבים

ואני הגר."⁴ דהיינו, תודעה של "גרים ותושבים" או כפי

שראינו למעלה, תודעה של השילוב בין "ביתיות" ו"גולה" – עשויה

לא רק לפתח גישה רצויה יותר בתחום האקולוגי – מבחינת האחריות שלנו כלפי הבריאה – אלא

גם בתחום המדיני. על הבסיס הזה אולי אפשר יהיה להגיע לפיוס היסטורי עם שכינינו:

זאת

הייתה חווית הגלות שעיצבה את היהודים ואת הפלשתינאים כאחד. במידה לא מבוטלת, אנחנו

מי שאנחנו בגלל הקשיים, הגעגועים וחוסר הביטחון הנובעים מעקירה מהבית. אנחנו,

יהודים ופלשתינאים, כולנו קורבנות למנטליות הפליט של עצמנו…⁵

לדאבוני,

לא נראה באופק אותו פיוס היסטורי עם העם הפלשתינאי. לכישלונו של תהליך השלום

האחריות מוטלת על שני הצדדים. המקסימום שניתן לקוות אליו הוא שילובם החיובי של

אזרחי המדינה הערבים. סימנים לזה ראינו כבר בבחירות האחרונות. האם הקושי להגיע

לפיוס והחשדנות והעוינות כלפי האזרחים הערבים קשורים לאי ההפנמה של הצורך לאזן בין

הביתיות ולקחי הגלות?

אם

נשכיל לפתח שיתוף פעולה אמיתי בין יהודים וערבים בתוך המדינה, זאת תהיה באמת

לתפארת מדינת ישראל.

1. שלמה פוקס, ישראל

שפלר, דניאל מרום (עורכים),  מדברים

חזון: הזמנה לדיון בתכלית החינוך היהודי, כתר, 2006, עמ' 162.

2. שמות כ"ג: ט'.

3. הוצאת רסלינג, 2014, עמ' 75.

4. זה לקוח מהספר אוהל יעקב למגיד מדובנוב, כמצוטט

אצל אלכסנדר זושא פרידמן, מעינה של תורה, ספר ויקרא, פאר: תל-אביב (תורגם

מספר ביידיש שיצא בוורשה בשנת תרצ"ח) , 

עמ' קמז.

5. ברדלי בורסטון, הארץ,26.4.2006.

התרגום הוא שלי (ד.ו.)

ד"ר

דבורה וייסמן, אחת ממייסדי קהילת ידידיה בירושלים, כיהנה כנשיאת המועצה הבינלאומית

של נוצרים ויהודים.

הצרעת היא השתקפות המידות המקולקלות של האדם

הצרעת

הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם

קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים

קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת

בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון

הרע שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית, אם עמד ברשעו

עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו ואם

עמד ברשעו עד שישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו ואם עמד ברשעו

עד שישרפו, משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים

שהוא הליצנות ולשון הרע ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: "השמר בנגע הצרעת"

"זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך", הרי הוא אומר, התבוננו מה אירע

למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה, וסכנה בעצמה

להצילו מן הים. והיא לא דברה בגנותו, אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד

על כל הדברים האלו שנאמר: "והאיש משה ענו מאד" ואף- על- פי- כן, מיד

נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.

 (רמב"ם:

משנה תורה, הלכות טומאת צרעת טז, י)

ארז ואזוב -גסות

רוח וענוה

"לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, מה תקנתו

ויתרפא? ישפיל את עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב" (רש"י) האדמו"ר

מגור, בעל ה"שפת אמת" היה אומר: לשם מה עליו להביא גם "עץ

ארז", המרמז על גאות? אם הכוונה היא בעיקר שישפיל את עצמו כאזוב, הרי די

שיביא אזוב בלבד?

ברם, כאשר החוטא חוזר בתשובה והוא מתבונן על החטאים אשר חטא,

הריהו בא לידי שפלות-הרוח ולידי הבושה העמוקה ביותר מן הגאוה שהיתה בו לפני-כן.

בוש הוא ונכלם על אשר התגאה בו-בזמן שהיה חוטא. יוצא איפוא שהגאוה הקודמת מסייעת

לו עכשיו לבוא לידי שפלות הרוח, ואם-כן, שפיר יש לו ל"ארז" חלק ברפואה.

(שפת אמת ע"פ מעיינה של תורה)

שפלות והכנעה אין פירושן שיהא הגוף כפוף ושחוח, אלא שיהא בו

שברון רוחני פנימי גם כאשר הגוף זקוף ועומד, כפי שמפרש הבעל שם טוב :"וכל

קומה לפניך תשתחוה" להשתחוות לפניך גם בקומה זקופה.

 (אבני האזל)

המשפיל עצמו כאזוב, במקום שאין זה אלא ענווה פסולה, עניו שכזה

גם זקוק לכפרה.

(חידושי הרי"ם)

כדאי להיזכר!

…מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד

על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק

והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור

תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת

האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות

המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של

ארץ-ישראל בשלמותה. 

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו

ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו

קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת

ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד

נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים. 

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן,

מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו...

(מתוך: מגילת העצמאות, ערב שבת ה'

באייר תש"ח)

העצמאות ומשמעותה

הדתית?

בעיית עיצוב דמותם של יום העצמאות ויום ירושלים מבחינה דתית

העסיקה את המוסדות הדתיים הרשמיים ומוסיפה להעסיק חוגים שונים בציבור הדתי. היא לא

תוכל לבוא על פתרונה אלא מתוך תשובה על בעיית הבנתנו את המשמעות הדתית של מאורעות

ימים אלה. וייאמר מיד: לא במשמעותם של "חזון נבואי" או "ייעוד

משיחי" בדבר "מלכות ישראל" סאקראלית אנו עוסקים, אלא במשמעותה של

הקמת מדינת ישראל הריאלית, כפי שקמה בתש"ח – באופן ובתנאים של הקמתה,

במלחמותיה וכיבושיה. רק מן ההבחנה הזאת ולא מתוך העיון במסורת ובהלכה הפסוקה,

שמעולם לא התכוונה למציאות זאת, ייתכן לקבוע יחס דתי לימים אלה.

מהכרעה ברורה לגבי יום העצמאות הזה אין להימנע. יום זה אינו

ניתן להערכה לחצאין. מבחינת סברא אחת, אין הוא חג אלא יום אבל: היום שבו מרד

עם-ישראל בתורה. מבחינת סברא אחרת אין יום הראוי ל"שהחיינו" ולהלל ולכל

סימני יום טוב כיום הזה, שבו פתח עם-ישראל את האפשרות לקיום התורה, שער אשר

בו יוכל להיכנס – אם ירצה וישתדל לקיים את התורה. הערכה זו אינה נפגמת ע"י

העובדה שדור זה ברובו אינו רוצה בקיום התורה.

 (מתוך י.ליבוביץ:

יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 90, 91, 96, 97)

ודאי שאנחנו רואים במדינת ישראל תהליך של ריפוי. אינני יכול

לתאר לעצמי את שהיה קורה לעם ישראל אילמלא באה תקומת המדינה. כמה זה היה דרוש

לשיקומם של השרידים! אם אני רואה את שרידי החרב, אם אלה היו צריכים להמשיך

ולהתגלגל מחוף אל חוף ולא היו מוצאים חוף מבטחים בארץ ישראל, מה היה קורה לעם

ישראל? מבחינה זו, בוודאי שיש קשר…

הביטוי הראשון של עצמאות היה "מושיב יחידים ביתה".

אין דבר גדול מבית… לא רק יחידים שבאו ומצאו בית אחרי שנים במחנות הסגר והשמדה.

 (מתוך: י. מיה – עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 68 –

דברי הרב עמיטל)