כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם

לַאֲחֻזָּה

 וְנָתַתִּי נֶגַע

צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

(ויקרא יד, לד-לה)

וטעם

כי תבאו אל ארץ כנען – כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש

בתוכם והכבוד בתוך המקדש.

(אבן עזרא ויקרא יד, לד)

…והקרוב

אלי לומר בזה שעיקר הטעם בעבור צרות העין, כמ"ש רז"ל (ערכין טז א')

מן פסוק ובא 'אשר לו הבית' – זה שייחד ביתו לו לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים,

כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים, 'כי

לי הכסף והזהב אמר ה" (חגי ב ח) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו

הוא נותן, כ"א משלחן גבוה קא זכי ליה, לכך נאמר 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר

אני נותן לכם לאחזה', 'כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה' (תהלים מד ד) כ"א

'ימין ה' רוממה', 'לתת להם נחלת גוים'. ואין מקום לצרי עין לומר 'כחי ועוצם ידי

עשה לי את החיל הזה'. שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחזה, וא"כ דין הוא שתתנו

משלו לעניי עמו ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המיחסים האחוזה אל עצמם

אז 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם'. ר"ל במקום שאתם מיחסים האחזה לכם כאילו

אתם האוחזים בה בכח ידכם, לכך נאמר מיד 'ובא אשר לו הבית'. זהו שייחד ביתו לו

לעצמו לומר שבכחו ועוצם ידו בנה ביתו. או יאמר אחזתכם זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה

ממנו לאחרים 'ובא אשר לו הבית' זה שייחד ביתו לו כפשוטו ממש, כי שניהם מדברים

מענין זה או ממי שתולה האחזה בעצמו וממנו נמשך צרות עין, או שניהם מדברים מצרות

העין הנמשך ממה שתולה האחזה בעצמו.

 (כלי יקר שם, שם)

גילגולי יצירתה של התפילה לשלום המדינה

יואל רפל

במוצאי שבת, 29.11.1947, אישרת עצרת

האו"ם את הצעותיה של ועדת אונסקופ, לגבי עתידה המדיני של ארץ- ישראל. עצרת

האו"ם הצביעה בעד הקמת שתי מדינות בא"י – ליהודים ולערבים וקבעה את

גבולותיהן, ברוב של 33 נגד 13 ובהימנעות 10 מדינות. היהודים הסכימו להצעה וקיבלו

אותה בשמחה, הערבים דחו אותה. ולא זו בלבד, אלא שפתחו מיד (30.11.1947) בהתקפות על

ישובים יהודיים בארץ-ישראל. ממשלת בריטניה, שארץ ישראל הייתה מסורה לשליטתה,

במסגרת מנדט מ 'חבר הלאומים', מיהרה להודיע על תום המנדט, ב- 15 במאי 1948. בעת

שהמוני יהודים, בכל רחבי ארץ-ישראל יצאו לחגוג את ההכרה בהקמת מדינה יהודית, ישב

בפתח תקוה רב העיר, הרב ראובן כץ וניסח את התפילה הראשונה, שתיתן ביטוי ליטורגי לעצמאות

יהודית בארץ-ישראל. את נוסח התפילה שלח הרב כץ יום לאחר מכן, ביח' כסלו תש"ח

(30.11.1947) אל הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. כך, ביוזמה

אישית במושבה לא גדולה, החלה הדרך הארוכה של כתיבת תפילה למדינה היהודית. אלא,

שבשלב זה לא היה מדובר ביצירה מקורית, אלא בעיבוד ובשכתוב תפילה קיימת – "הנותן

תשועה" – לצורך חדש. נוסח 'הנותן תשועה' שחובר בספרד בשלהי המאה ה-15, זמן

קצר לפני גירוש ספרד,היה למקור ראשון לתפילה לשלום מדינת ישראל שטרם נקבע,אז,מתי

תקום. כך כתב הרב כץ:

הנותן תשועה למלכים, וממשלה לנסיכים, מלכותו מלכות כל העולמים, הפוצה את

דוד עבדו מחרב רעה, הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, הוא יברך וישמור וינצור

ויעזור וירומם ויגדל ויינשא למעלה, את מלכות ישראל המכוננת בארץ ישראל, ואת כל עם

ישראל הנושא בעול הקמתה ובטחונה.

מלך מלכי המלכים ברחמיו יחיינו, וישמרנו, ומכל צרה ויגון ונזק יצילנו,

וידבר עמים תחת רגלינו, ויפיל שונאינו לפנינו, ובכל אשר נפנה נצליח.

מלך מלכי המלכים ברחמיו יתן בלב כל הממלכות, יועציהם, ושריהם, חסד והכרה

בצדקת מפעלינו, לעשות טובה עמנו ועם מלכות ישראל בארץ ישראל, ולגמול רחמים על כל

פזורי ונדחי ישראל בכל ארצות מושבותיהם.

ובימינו תיושע יהודה וישראל תשועת עולמים, עם ישראל ישכון לבטח בארצנו

הקדושה. ונזכה במהרה לקבוץ גלויות ישראל לירושלים ולציון בית חיינו ברינת עולם.

ועינינו תחזינה בביאת משיח צדקנו, ובבנין בית מקדשנו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

במכתב שצירף לתפילה, כתב הרב כץ, כי

הוא מציע: "שהרבנות הראשית תורה לומר תפילה זו בכל העולם היהודי, בכל שבת

ושבת, דבר זה יעשה רושם גדול בכל העולם, מה שאין כן באמירת הלל, בו אין כל

חידוש".

לנגד עיניו של הרב כץ, בעת שישב וכתב

את התפילה, היה מונח הנוסח המקובל של תפילת 'הנותן תשועה', אלא שבניסוחו החדש הוא

עקר כל סממן אישי וקבע במקומו סימנים לאומיים.

הגדרת המבורך: "מלכות ישראל, המתוכננת בארץ ישראל ואת כל עם ישראל,

הנושא בעול הקמתה וביטחונה".

בקשת הגנה: "יחיינו, ישמרנו, מכל צרה ונזק יצילנו".

בקשת ניצחון: "ידבר עמים תחתינו, יפיל שונאינו לפנינו".

תבונה מדינית: "בכל אשר נפנה, נצליח".

לעשות טובות… עם מלכות ישראל

בארץ-ישראל.

הפסקה האחרונה בתפילה מבליטה את השוני

בין שתי התפילות, 'הנותן תשועה' המקורית וזו, הנכתבת על סיפה של עצמאות ישראל.

במקור נאמר: "בימיו ובימינו

תוושע יהודה וישראל ישכון לבטח, ובא לציון גואל ונאמר אמן". את המשפט הקצר

הזה משנה הרב כ'ץ לתקווה גדולה: "ובימינו תוושע יהודה וישראל תשועת עולמים,

עם ישראל ישכון לבטח בארצו הקדושה, ונזכה במהרה לקיבוץ גלויות ישראל

לירושלים ולציון בית חיינו ברינת עולם, ועינינו תחזנה בביאת משיח צדקנו,

ובבנין בית מקדשנו, וכן יהי רצון ונאמר אמן".

הרב כץ לא שינה את שם התפילה, שנשאר

'הנותן תשועה'. תפילה זו הייתה, למיטב ידיעתי, היחידה שנכתבה על עצמאות ישראל, טרם

הכרזת מדינת ישראל. ומה שקרה בלילה, שבו התקבלה ההחלטה בעצרת האומות המאוחדות, חזר

והתרחש פעם נוספת בתל-ביב, בעת טקס הכרזת עצמאות מדינת ישראל, ביום שישי, ה'

באייר, תש"ח (14.5.1948). בשעה שדוד בן-גוריון קרא את מגילת העצמאות של

המדינה היהודית העצמאית הראשונה לאחר 2000 שנה, ישב בביתו בתל-אביב הרב איסר יהודה

אונטרמן, הרב האשכנזי הראשי של ת"א-יפו וכתב תפילת 'מי שברך' למדינה החדשה.

מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את חברי ההנהלה והמועצה של

מדינת ישראל, בעבור שכל הקהל הקדוש הזה מתפלל לשלומם.

הקדוש- ברוך הוא ישמרם ויצילם מכל צרה וצוקה ויתן בלבם חכמה ובינה לנהל את

ענייני האומה בצדק ובמישרים, להשכין שלום במדינה ולהגן עליה מכל צר ואויב.

בימיהם ובימינו יקבץ אבינו שבשמים את כל נדחי ישראל בארצנו וימלוך (עלינו)

בציון ובירושלים ונאמר אמן.

עבור הרב אונטרמן, הייתה התפילה

'מגילת העצמאות' של הציבור הדתי, המאמין בתחייה לאומית בא"י. מול עיניו עמדה

תפילת 'מי שברך', הנאמרת מדי שבת כברכה לקהל. "מי שברך אבותינו אברהם יצחק

ויעקב, הוא יברך את כל הקהל הקדוש הזה עם כל קהילות הקודש"… וכל מי שעוסקים

בצרכי ציבור באמונה, הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם ויסיר מהם כל מחלה, וירפא לכל גופם,

ויסלח לכל עוונם". את משפט הסיום 'שאב', כנראה, מתפילת 'הנותן תשועה'. מדוע

בחר הרב אונטרמן בנוסח 'מי שברך' ולא דבק בשיטתו של הרב כץ והשימוש ב 'הנותן

תשועה'? התשובה לכך נעוצה באופייה של תפילת 'מי שברך', שאין בה שם ומלכות ואין בה

חשש לברכה לבטלה. הרב אונטרמן, הכיר בגודל המאורע ומצא את תעצומות הנפש לכתוב עוד

באותו יום שישי אחר הצהרים תפילה, שנאמרה כבר בשבת בבוקר, ו' באייר (16.5.48),

בבית הכנסת הגדול בת"א.

הרב אונטרמן כתב את תפילתו, ביום

שישי, בזמן שבין טקס הכרזת העצמאות במוזיאון ת"א ומועד כניסת השבת. עשרים

וארבע שעות לאחר מכן, במוצאי שבת, ישב בתל- אביב חוקר הספרות, הפרופ' דב סדן וניסח

אף הוא תפילה, שהכתירה בשם: 'תפילה לשלום ישראל'. תפילה זו לא הייתה מוכרת, עד

שפרסם אותה סדן בעיתון 'מעריב', ב- 30.4.1968, דהיינו, ביום שישי שלפני יום

העצמאות ה-20 למדינת ישראל. כך כתב דב סדן:

ריבון העולמים אלוהי ישראל,

ברך את ארץ קודשך נחלת בני בריתך;

האדר את מדינתם והשב אליה את נדחי עמך;

הנב את אדמתה וסעד כל פועל בה,

הפלא חריצות בוניה והרבה כוח מגיניה.

תן בינה בלב נבחריה ושכל טוב לממשלתה,

תאיר תורתך דרכם ומצוותיך נתיבותיהם,

להיות חסדך עזרם ואמתך מבצר להם.

ופרוש שלומך על ארץ חמדך ובשלומה שלום כל ברואיך.

ובנה ביתך בקרוב מכון שבתך עולמים;

ושלח במהרה גואל צדקך ונראה באור ישועתך;

ויאמרו כל יושבי תבל ארצך,

ה' אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

בדיוק חודש ימים לאחר שהרב אונטרמן

כתב תפילה חדשה, לתפילת 'מי שברך' למדינה הצעירה, נוסחה תפילה נוספת, שחזרה אל

התפילה הישנה והמוכרת 'הנותן תשועה'. עיתון 'ההד', שבעריכת ר' בנימין (יהושע רדלר-לדמן)

מביא נוסח תפילת 'הנותן תשועה לעמו ישראל' ובו מתברכים 'נשיא ישראל, שריו

וצבאותיו'. בנוסח החדש, הארצישראלי, חוזרים לתפילה אישית ולא לאומית ומברכים את

המנהיגות הפוליטית והצבאית ולא את העם. ראוי לשים לב, כי קטעי הפתיחה והסיום של

התפילה, שנאמרה בחג השבועות של שנת תש"ח, בבית הכנסת 'ישורון' בירושלים, זהים

לחלוטין לפתיחה ולסיום של תפילת 'הנותן תשועה' המוכרת. מחבר התפילה, שזהותו אינה

ידועה, יצר עבור המתפללים את הקשר הישיר בין תפילה שהיו רגילים אליה בארצות הגולה

לבין תפילה במדינה – מדינתם החדשה. לא ידוע האם תפילה זו נאמרה בבתי כנסת נוספים,

פרט לבית הכנסת 'ישורון', שלגביו יש עדות כתובה. מתחת לתפילה מביא העורך בהערה,

מידע חשוב ביותר: "תפילה זו נאמרה על ידי החזן של בית הכנסת 'ישורון', בחג

השבועות תש"ח. עדיין אין זה הנוסח הסופי, שעוד דנים עליו".

מתוך ההערה ניתן להסיק, כי הנוסח

שנאמר היה נוסח זמני וכי באותה עת דנו או עסקו בכתיבת נוסח אחר, שיהיה סופי. מי

עסק? באיזה מצב היה ניסוח התפילה החדשה – על כך אין מידע. האם אצל הכותבים, שעדיין

אנונימיים, הדהדה המחשבה לנתק את התפילה למדינת ישראל מנוסח 'הנותן תשועה'? על

יסוד מסמכים מאוחרים יותר, אפשר לקבוע, כי כוונתו המפורשת של הרב הרצוג הייתה

לכתוב תפילה חדשה ולא לשכתב תפילה קיימת.חלפו כשלושה חודשים,ובאמצע חודש אלול תש"ח

פורסה לראשונה 'התפילה לשלום המדינה' שכתב הרב הראשי הרצוג ואשר קיבלה את ברכת

מועצת הרבנות הראשית.

ד"ר יואל רפל, מנהל ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון. מחזור

תפילות ליום העצמאות ויום ירושלים שערכו הרב ד"ר בני לאו והד"ר רפל רואה

אור בימים אלה בהוצאת קורן.

הצרעת היא השתקפות המידות המקולקלות של האדם

הצרעת הוא שם האמור בשותפות,

כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת

שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי

האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא

אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות

ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית , אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו

שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנין הבגדים

שעליו. אם חזר בו, יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל

ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע ועל עניין זה מזהיר

בתורה ואומר: "השמר בנגע הצרעת" "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים

בדרך" , הרי הוא אומר, התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה

גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה, וסכנה בעצמה להצילו מן הים. והיא לא דברה בגנותו,

אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר: "והאיש משה

ענו מאד" ואף-על-פי-כן, מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים

שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת צרעת טז, י)

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"

 זה בית המקדש, שנאמר: "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם".

(ויקרא רבה יז, ז)

כי בהתחיל האדם להחזיק במידת

לשון הרע, בא אשר לו הבית, כי "הבית" הוא האדם, ו"אשר לו

הבית" היא הנשמה השוכנת בו, ובא והגיד לכהן – הוא הקדוש-ברוך-הוא, ואומר לו

יתברך: "כנגע נראה לי בבית" , הוא האיש אשר אנוכי בקרבו (הנשמה) החל

להינגע בעוון.

(אלשיך על התורה)

טהרת המצורע

האופי הבלתי סוציאלי המסומל

על-ידי ציפור הדרור, שאינה מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי

שברצונו לשוב, להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים; זהו

הניגוד בין "בהמת השדה" לבין "אדם מן היישוב".

כניסה זו לחברה הסוציאלית

מותנית בקיום הציווי: "ושחט את הצפור", פירושו של דבר, שעל האדם

לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי התקיף במוסריותו.

(רש"ר

הירש ויקרא, יד , ח בתרגום נחמה ליבוביץ)

ארז ואזוב – גסות רוח וענוה

לפי שהנגעים באים על

גסות הרוח, מה תקנתו ויתרפא? ישפיל את עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב.

(רש"י)

האדמו"ר מגור,

בעל ה"שפת אמת" היה אומר: לשם מה עליו להביא גם "עץ ארז",

המרמז על גאות? אם הכוונה היא בעיקר שישפיל את עצמו כאזוב, הרי די שיביא אזוב

בלבד?

ברם, כאשר החוטא חוזר

בתשובה והוא מתבונן על החטאים אשר חטא, הריהו בא לידי שפלות-הרוח ולידי הבושה

העמוקה ביותר מן הגאוה שהיתה בו לפני-כן. בוש הוא ונכלם על אשר התגאה בו-בזמן שהיה

חוטא. יוצא איפוא שהגאוה הקודמת מסייעת לו עכשיו לבוא לידי שפלות הרוח, ואם-כן,

שפיר יש לו ל"ארז" חלק ברפואה.

(שפת אמת ע"פ מעיינה של תורה)

שפלות והכנעה אין

פירושן שיהא הגוף כפוף ושחוח, אלא שיהא בו שברון רוחני פנימי גם כאשר הגוף זקוף

ועומד, כפי שמפרש הבעל שם טוב :"וכל קומה לפניך תשתחוה" להשתחוות לפניך

גם בקומה זקופה.

(אבני האזל)

המשפיל עצמו כאזוב,

במקום שאין זה אלא ענווה פסולה, עניו שכזה גם זקוק לכפרה.

 (חידושי הרי"ם)