תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ

וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ

 וְקָרֵב

פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִים וּנְפוּצוֹתֵינוּ

כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ.

 (מתוך תפילת העמידה)

מהכרעה

ברורה לגבי יום העצמאות הזה אין להימנע. יום זה אינו ניתן להערכה לחצאין. מבחינת

סברא אחת, אין הוא חג אלא יום אבל: היום שבו מרד עם-ישראל בתורה. מבחינת סברא אחרת

אין יום הראוי ל"שהחיינו" ולהלל ולכל סימני יום טוב כיום הזה, שבו פתח

עם-ישראל את האפשרות לקיום התורה, שער אשר בו יוכל להיכנס – אם ירצה וישתדל לקיים

את התורה. הערכה זו אינה נפגמת ע"י העובדה שדור זה ברובו אינו רוצה בקיום

התורה.

(מתוך י.ליבוביץ: יהדות, עם יהודי ומדינת

ישראל, עמ' 90, 91, 96, 97)

ודאי

שאנחנו רואים במדינת ישראל תהליך של ריפוי. אינני יכול לתאר לעצמי את שהיה קורה

לעם ישראל אילמלא באה תקומת המדינה. כמה זה היה דרוש לשיקומם של השרידים! אם אני

רואה את שרידי החרב, אם לאה היו צריכים להמשיך ולהתגלגל מחוף אל חוף ולא היו

מוצאים חוף מבטחים בארץ ישראל, מה היה קורה לעם ישראל? מבחינה זו, בוודאי שיש

קשר…

הביטוי

הראשון של עצמאות היה "מושיב יחידים ביתה". אין דבר גדול מבית… לא רק

יחידים שבאו ומצאו בית אחרי שנים במחנות הסגר והשמדה.

(מתוך: י. מיה – עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ'

68 – דברי הרב עמיטל)

פירוש התפילה לשלום המדינה

יואל רפל

סידור התפילה היהודי

הוא בית קיבול לזיכרונות השעות הגדולות, הטובות והרעות, אשר עברו על עם- ישראל,

בארץ- ישראל ובגולה. הזכרת המאורעות ההיסטוריים איננה באה לשמה, כדי שלא יישכחו

מתודעת העם, כי אם לשם מטרה חינוכית, לשמש דוגמה לכוחו של הקב"ה ולאהבתו את

עמו, את ישראל, כפי שנתגלו לעין כל במאורעות הגדולים בעבר וכפי שהם עתידים להתגלות

בעתיד. אזכור המאורעות הגדולים נועד להצדיק את השבח, ההלל והבקשה שהם נושאי

תפילותינו.

עיון תפילה מוצא

בתפילה זו משאלות אחדות, הנוגעות לתחומים שונים הקשורים במדינה ובתושביה. אפשר

לראות בהגשמת אותן משאלות תעודת הזהות של המדינה היהודית, כפי שרצו לראותה מחברי

התפילה,וראשון להם המנסח, הרב הראשי הרצוג,שותפו-עמיתו הרב עוזיאל ומי שסייע מעט

בסגנון, הסופר ש"י עגנון.

במבנה התפילה ניכרים

שני חלקים שאוחדו ליצירה אחת:

החלק הראשון:

מ"אבינו שבשמים" ועד "שמחת עולם ליושביה". חלק זה כתוב בסגנון

בן זמננו. יש בחלק זה צירופים לשוניים פיוטיים, אך הם אינם מקובלים בסידור התפילה

החדשה נובעת לא רק מאוצר המילים, אלא גם מריבוי הפניות בלשון ציווי [ברך, הגן,

שלח, חזק, פקוד].חלק זה שבתפילה אפרש במאמר.

החלק השני של

התפילה, מהמילים "ואת אחינו כל בית ישראל" מצוטט כמעט כולו מהמקרא [ספר

'דברים'] ומתפילות ראש השנה.

שני החלקים כתובים

מבחינה ספרותית באופן שונה. החלק הראשון בנוי משפטים, החוזרים על עצמם:

'אבינו שבשמים' (שהוא) 'צור ישראל וגואלו'

'ברך את מדינת ישראל' (שהיא) 'ראשית צמיחת גאולתנו'

'הגן עליה באברת חסדך' / 'ופרוש עליה סוכת שלומך'

'והנחילם אלוהינו ישועה' / 'ועטרת ניצחון תעטרם'

'ונתת שלום בארץ' / 'ושמחת עולם ליושביה' .

מכאן כתובה התפילה

כפרוזה ולא כשירה.

אבינו

שבשמים

הצירוף הלשוני

" אבינו שבשמים" נזכר, פעמים לא מעטות בתורה שבעל- פה. בסידור, צירוף זה

מופיע כחלק מנוסח של שתי תפילות ובפתח 'התפילה לשלום המדינה'. הביטוי בארמית,

המקביל לעברית, שכיח מאוד בסידור התפילה והוא מופיע בכל 'קדיש' במילים: קדם אבוהון

די בשמיא – לפני אביהם שבשמים.

במסכת סוטה (מט ע"א) נאמר :"על מי יש לנו להשען- על אבינו

שבשמים". ובמסכת ברכות (לב ע"ב) נאמר

"אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם

שבשמים". הקשר בין שני המשפטים, בשתי מסכתות שונות נותן רקע לשימוש ב'אבינו

שבשמים' כפתיחה לתפילה. חורבן בית המקדש השני, אליו מתייחס רבי אלעזר, הוא סוף

הגאולה השנייה, שהחלה בימי שיבת ציון (538 לפנה"ס). השימוש החוזר בצירוף

'אבינו שבשמים', יש בו כדי להעיד, על מה שנראה בהמשך, כי 'התפילה לשלום המדינה'

עומדת בסימן האמונה, בתחילה או בראשית הגאולה השלישית, כאשר חומת הברזל שנפסקה

הולכת ומנמיכה קומתה. האם יש סיכוי, שהחומה תיעלם לגמרי ונתקרב מאוד לקב"ה?

רק אם נזכור "על מי יש לנו להישען" על האחד והיחיד 'אבינו שבשמים' וממנו

תבוא הגאולה. על-כן, יש לראות את הצרוף 'אבינו שבשמים' כייחודי בעברית.

אבינו-ביטוי של קרבה; בשמים-ביטוי של ריחוק. אבינו שבשמים-הקרוב והרחוק מתחברים.

צור

ישראל וגואלו

שמותיו של

הקב"ה וסדר הופעתם במקרא, הינם נושא לתורה שלמה "תורת התארים". בפרשת

'האזינו', שבסוף חומש 'דברים', נחשף שם חדש לריבונו של עולם- 'צור', כך בפסוק

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (לב, ד); וכן "ויטוש אלוה עשהו, וינבל צור ישועתו" (לב, טו); "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך" (לב, יח). שבע פעמים חוזר ונשנה השם 'צור' בפרשה.

המילים 'צור ישראל'

משותפות למגילת העצמאות של מדינת ישראל, שהוקראה בה' באייר, תש"ח (14.5.1948)

ול 'תפילה לשלום המדינה'.

כאשר פורסמה 'התפילה

לשלום המדינה', נמצאו מילים אלה כבר בפתיחה "צור ישראל וגואלו". במשמעות

'ההשגחה האלוהית' הזהה ל'אבינו שבשמים'. מה בין 'צור ישראל'? ל'צור ישראל וגואלו'?

נוסחי תפילות קדומים נותנים לנו תשובה. נוסחת הסיום של ברכת 'הגאולה' (שלאחר קריאת

שמע) היא בארץ-ישראל, לפי המקורות העתיקים '(מלך) צור ישראל וגואלו', ואילו רבא

הבבלי תיקן 'גאל ישראל' (פסחים קיז ע"ב). גאולת עם

ישראל יכולה להתרחש רק בארץ- ישראל. צור ישראל נמצא בכל מקום על פני תבל. מכאן,

שהמילים 'צור ישראל' ראויות לכל מקום וחיבורן למלה 'גואלנו' תקף ובעל משמעות רק

בארץ- ישראל.

ברך

את מדינת ישראל

הצירוף הלשוני 'מדינת ישראל' איננו

מצוי בתנ"ך כולו. הצירופים הלשוניים הקיימים הם "ארץ ישראל",

"אדמת ישראל". לדעת הרב מ"צ נריה, הראשון אשר השתמש בצירוף 'מדינת

ישראל' הוא הראי"ה קוק, אשר טבע מטבע לשון זו. "מדינה שהיא ביסודה

אידיאלית, שחקוק בהווייתה התוכן האידיאלי היותר עליון, ומדינה זו היא מדינתנו

"מדינת ישראל" יסוד כסא ה' בעולם". השימוש בצירוף הלשוני 'מדינת

ישראל' יוצר קשר בין מגילת העצמאות, שם הוא מופיע שש פעמים, לבין 'התפילה לשלום

המדינה': קשר בין המימד ההיסטורי והמימד הרוחני. לדעת בעלי ההשקפה הציונית, הקמת

המדינה היהודית בארץ- ישראל מסמלת את שינוי המציאות ההיסטורית והיא שמגדירה את

משמעותה הדתית של מציאות זו.

ראשית

צמיחת גאולתנו

האמונה בביאת המשיח

יש לה מקום חשוב בהשקפת היהדות. לא רק כיסוד פילוסופי, כי אם כערך חי ומחנך בחיי

המעשה. עדות למרכזיות עניין הגאולה,

ניתן למצוא בתוכנה של תפילת 'העמידה', ששמונה מתוך תשע עשרה הברכות שבה מוקדשות

לכך. מחבר הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' הוא, על פי עדותו, הרב הרצוג. למה התכוון?

שלוש מילים בצירוף

לשוני אחד וכל אחת מהן עוררה שאלות לא מעטות. מדוע ראשית? וכיצד מוגדרת ראשית?

כיצד מתרחשת צמיחת הגאולה? ומהי הגאולה? יותר מכל, עלתה השאלה, אם חפץ ה' לגאול את

ישראל גאולה שלמה, מדוע כרוך מהלך זה בייסורים רבים ובמשך זמן רב? היד ה' תקצר

מלעשות זאת מיד?

כדי להשיב על שאלות

אלו, שהן ביסוד נושא הדיון בתפילה, צריך להכיר שני מושגים ב- "תורת

הגאולה". האחד, "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה) והשני,

"קמעא קמעא". 'אתערותא דלתתא' משמעה, שהקב"ה רוצה שהגאולה לא תתחיל

מצדו ב-"אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה) כבימי יציאת מצרים, אלא

תתחיל בהתעוררות מצדנו, החיים על פני האדמה, ותבוא לידי ביטוי בפעולתנו אנו,

לכתחילה ולא בדיעבד. הטעם לכך נעוץ במהות הגאולה. אילו הייתה הגאולה באה רק מידי

כוח עליון, ללא שותפות אנושית מצדנו, היינו מקבלים אותה בבחינת "נהמא

דכיסופא" = לחם של חסד, שלא עמלנו ולא יגענו בו. הגאולה הייתה משהו חיצוני

ולא פנימי משלנו. כעת שאנו שותפים במהלך הגאולה, הרי היא יקרה לנו כפל כפליים,

כיוון שטרחנו על השגתה ביגיע כפינו ובמסירות נפשנו.

מכאן למושג השני

'קמעא קמעא', הלקוח מדברי התלמוד הירושלמי, בתחילת מסכת ברכות "מעשה ברבי

חייא הגדול ורבי שמעון בר חלפתא, שהיו מהלכין בבקעת ארבל בעלות השחר וראו איילת

השחר שהפציע אורה.

אמר רבי חייא הגדול

לרבי שמעון בר חלפתא: בירבי! כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה

שהיא הולכת, היא רבה והולכת".

משמע, דרך הגאולה

מלכתחילה, ולא רק בדיעבד, היא כמהלך השמש העולה 'קמעא קמעא'. אך כלום אין

הקב"ה יכול להביא את הגאולה בבת אחת? התשובה היא חד-משמעית. ודאי שיכול, אלא

שמהלך הגאולה דורש "הסתגלות" ו-"השתתפות", כשם שאדם היוצא

מחושך לאור צריך זמן הסתגלות, כדי שלא יסתנוור, כך לא ניתן לצאת מאפלת הגלות לאור

הגאולה, ללא תהליך הסתגלות.

הגן עליה באברת חסדך  ופרוש עליה סוכת שלומך

בקשת ההגנה מורכבת

משני חלקים, שכל אחד הוא משל לעוצמת השמירה שיכול לתת הקב"ה לעם ישראל.

הביטוי 'באברת חסדך' הוא מקורי ומופיע לראשונה בתפילה. אברה היא כנף של עוף,

הנוצות הגדולות. הקב"ה שומר על עם ישראל היום, כפי ששמר עליהם בדרך הקשה

במדבר סיני "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" – שלב ראשון

שמירה היקפית ממעל;

"יפרוש כפיו יקחהו" – אם יחוש שגוזליו בסכנה, יקחם אליו; "ישאהו על

אברתו" – ישא אותם על כנפיו, מוגנים מפני כל סכנה. "חסדך" – מילה זו

נגזרת משורש חסד; מעשה ה' נעשה מטוב לב, גודל החסד האלוהי נעשה גם אם אין המתפללים

זכאים לו, הם זוכים לו.

החלק השני של בקשת

ההגנה:

'ופרוש עליה סוכת שלומך' פירש בעל פירוש עץ

יוסף. ברכת ההגנה אינה ברכה למצב סטטי, אלא כיסוד לגאולה.

שלח אורך ואמתך לראשיה שריה ויועציה

שלוש המילים

הראשונות 'שלח אורך ואמתך' לקוחות באופן ישיר מה "תפילה בעד שלום הארץ",

שפורסמה, בין השאר, במחזורים רבי התפוצה, שערך יחיאל מיכל זקש, ואשר היו מאוד

מקובלים במרכז ובמערב אירופה, בסוף המאה ה-19, ראשית המאה ה-20. משמעות המשפט:

הקב"ה ידריך את השלטון בדרך ישרה ונכונה, על מנת שיעשה את כל הדרוש, כדי להגשים

את היעדים האחרים הנזכרים בתפילה.

מקור מוקדם לצירוף

'ראשיה שריה ויועציה' הוא בתפילת 'ריבונו של עולם', הנאמרת בעת הוצאת ספר התורה

בראש השנה וביום הכיפורים.תפילה זו מופיעה לראשונה ב 'ספר שערי ציון' לר' נתן נטע

הנובר מאמצע המאה ה-17, שהוא ספר ליטורגיה קבלית, שנתחבר ערב הקמת התנועה השבתאית.

במקור כתוב "ותן בלב מלכות ויועציו ושריו עלינו לטובה". היו ששינו "ותן

לב המלכות ויועציה ושריה עלינו לטובה" או שינוי בן הזמן: "ותן בלב שרינו

ויועציהם עלינו לטובה".

ותקנם בעצה טובה מלפניך

הפסקה הראשונה

בתפילה מסתיימת בבקשה מהקב"ה לתת לנו עצה טובה ומתוקנת, שתהא ראויה גם

מלפניו, כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. ומהי העצה הנחוצה כל- כך?

המחשבה האלוהית על סדרי הופעתה של הגאולה, שתתקיים רק בכוחו של "צור ישראל

וגואלו", המחולל את "ראשית צמיחת גאולתנו". ניתן לומר, הבקשה היא,

הענק לנו עצה טובה, שלא נאבד את ההישג הגדול – ראשית הגאולה.

חזק ידי מגיני ארץ קודשנו – ושמחת עולם

ליושביה

בפסקה השנייה של

התפילה נכללות שלוש בקשות לברכה, האחת, שהיא שלוש עניינן הגנה וביטחון כראוי לימים

שבהם נכתבה התפילה: "חזק ידי מגיני ארץ קודשנו, והנחילם אלוהינו ישועה ועטרת

ניצחון תעטרם".

הבקשה השנייה לברכה:

ונתת שלום בארץ".

הבקשה השלישית

לברכה: "ושמחת עולם ליושביה".

התגשמותן ומלואן של

שלוש הבקשות הראשונות הוא בהשגת השלום, כפי שנאמר בתפילה "ונתת שלום

בארץ", ביטוי שמקורו בחומש ויקרא (כו, ג- ד)

"ונתתי שלום בארץ" וכיצד יתבטא השלום "ושכבתם ואין מחריד… וחרב

לא תעבור בארצכם". ברכת השלום, היא תוצאת פועלם של "מגיני ארץ קודשנו

ובזכותה חרב לא תעבור בארץ. אם יתעצמו ויתחזקו המגינים, ויושג השלום תגיע השמחה,

המנחמת מעולה של גלות, שתהא משותפת לכל תושבי הארץ "ושמחת עולם

ליושביה".

מחבר התפילה,הריא"ה

הרצוג התכוון כי נוסח התפילה, שתאמר מדי שבת, על תכניה השונים ייתן ביטוי למשמעות

הדתית של המפעל הציוני , משמעות שהושמטה ממגילת העצמאות.

הד"ר יואל

רפל כתב מחקר מקיף על התפילה לשלום המלכות והתפילה לשלום המדינה. המחקר יופיע

כספר, באנגלית, השנה.

אשה כי

תזריע …וטמאה שבעת

ימים… וביום השמיני ימול בשר ערלתו

ראינו ששבעת

ימי טומאה מסיימים תקופה של מצב שיש להתגבר עליו: אדם יוצא מכלל נברא נטול חירות

(שש) ונעשה אדם בעל חירות (שבע); ואין הוא זוכה לכך אלא מתוך ברית עם ה'. ואילו

ביום השמיני הוא נולד מחדש למען התפקיד היהודי; לידה זו היא על יסוד החירות

האלוהית של האדם – לצורך קיום נעלה יותר של ייעוד אותה חירות. היום השמיני הוא

חזרה על היום הראשון – בדרגה נעלה יותר; כביכול, הוא "אוקטאווה" של היום

הראשון של הלידה הגופנית. עתה, כוח הכפייה של חוקי הטבע – שנתגלה באם ובבנה בשעת

הלידה הגופנית – גרם לאם את שבעת ימי טומאת הלידה; וסיבה זו עצמה דורשת גם ביחס

לבן – במקרים רגילים – השלמת שבעה ימים לפני קיום מצוות מילה. כנגד זה, אם האם לא

היתה בת ישראל בשעת הלידה – ולא נטמאה אפוא טומאת לידה – הרי המילה, ולא הלידה

קשרה את הבן ליהדות; נמצא, שהמילה כשלעצמה היא התחלה חדשה של חיים – בלא קשר עם מה

שקדם.

(הרש"ר הירש ויקרא יב, ב-ג)

מצורע – מוציא

שם רע

נמשל הלשון לחץ, ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חבירו, הוא

מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו, אבל החץ כיון שירה אותו

והלך, אפילו מבקש להחזיר אינו יכול להחזיר, לכך נאמר "חצי גבור שנונים עם

גחלי רתמים" – הרותם הזה מי שמדליקו גחליו אינם כבות. ומעשה היה בב' בני אדם שבאים

במדבר וישבו תחת רותם אחד לקטו עצים מרותם ובשלו להם מה שיאכלו ואכלו לחם לאחר שנה

באו למדבר באותו מקום הרותם ומצאו אפר ממה שהדליקו אמרו הרי י"ב חדש יש לנו

משעברנו ואכלנו במקום הזה מששו באפר והלכו עליו ונכוו רגליהם מן הגחלים שתחת האפר לפי

שאין נכבות לכך נמשל לשון הרע כגחלי רתמים שנאמר "חצי גבור שנונים

וגו'". וכן הרשע הזה הורג בני אדם בלשון, כשם שהחץ הזה אינו יודע בו עד שהגיע

אליו, כך לשון הרע אינו יודע עד שחציו של מלכות עשו באין פתאום.

(מדרש תהלים מזמור קכ)

"שתי

ציפרי חיות טהורות": פרט לעוף טמא, לפי

שהנגעים באין על לשון הרע (חולין קמ ערכין טו), שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד

בצפצוף קול.

"ועץ

ארז": לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.

"ושני תולעת

ואזוב": מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת

וכאזוב.

(רש"י ויקרא יד, ד)