כִּי תָבֹאוּ אֶל
אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה. וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת
בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן
לֵאמֹר:

כְּנֶגַע נִרְאָה
לִי בַּבָּיִת. (ויקרא יד, לג-לד)

נגעי הבית כתוצאה מרכושנות וכוחניות.

והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר הטעם [לנגעי הבית] בעבור צרות העין,
כמו שאמרו רז"ל (ערכין ט"ז) מהפסוק 'ובא אשר לו הבית' – זה שייחד הבית
לעצמו, ולא היה מהנה ממנו לאחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחוזה בית מלא כל טוב
לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים, "כי לי הכסף והזהב – אמר ה'" (חגי ב, ח) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן, כי אם משולחן גבוה
קא זכי ליה [הוא מזכה אותו], לכך נאמר 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם
לאחוזה' 'כי לא בחרבם יירשו ארץ

וזרועם לא הושיעה' (תהלים מד, ד) כי
אם 'ימין ה' רוממה' לתת להם נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר 'כוחי ועוצם ידי
עשה לי את החיל הזה', שהרי הוא הנותן לך כוח ואחוזה ואם כן, דין הוא שתיתנו משלו
לעניי עמו, ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם,
אז: 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', רצונו לומר: במקום שאתם מייחסים האחוזה
לכם, כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם, לכך נאמר מיד 'ובא אשר לו הבית' – זה
שייחד הבית לעצמו לומר שבכוחו ועוצם ידו בנה ביתו או יאמר אחוזתכם – זה שייחד ביתו
לו ואינו מהנה ממנו לאחרים.

 (כלי יקר ויקרא יד, לד)

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת
הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ – וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן"

על טהרת
המצורע וטהרת כהן

אליעזר שוורץ

רצף
הפרשיות אשר תחילתו בציווי לבנות משכן (פ' תרומה) מדגיש מעבר לבניית המשכן עצמו גם
את הכנת הכוהנים – את הקדשתם לעבודת המשכן ואת תפקידם במשכן אשר בעיקרו הוא
הקרבת הקורבנות ובהם מדבר חלקו הראשון של ספר ויקרא.

נראה כי מלבד עיסוקם במשכן, התפקיד החשוב אשר נועד להם
מחוץ למשכן הוא אבחון נגע הצרעת וטהרת המצורע.

מהי מחלה זו לא ידענו (מהתיאור המקראי ברור שאין
הכוונה לצרעת בת זמננו). יתכן והיא מחלה אשר נעלמה מהעולם, אך הפירוט הרב בו
מזכירה התורה את ענייני המצורע רומז למחלה קונקרטית ואולי אף מחלה שכיחה באותם
זמנים. כאמור, הרופא המאבחן והמטפל במחלה זו הוא הכוהן (וראה גיליון "שבת שלום" מס'
130). כאשר "ראה הכהן והנה
נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", מתחיל טקס טהרת המצורע.

טהרת המצורע מחולקת לשני שלבים: בשלב ראשון מטהר אותו
הכהן עם "שתי צפורים חיות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" ואחרי יום טהרה זה,
יושב המצורע (לשעבר) מחוץ לאוהלו שבעת ימים.

על השימוש בעץ ארז ואזוב ביום טהרת המצורע, אומר אבן
עזרא (יד, ו):

"ועץ ארז ואזוב – הוא הגדול והקטן במיני הצמחים…
והנה המצורע והבית המנוגע (בצרעת) וטומאת המת קרובים והנה גם הם כדמות פסח
מצרים"

שהרי בפרשת
פרה אדומה נאמר:

"ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך
שרפת הפרה" (במדבר
י"ט, ו)

ובעניין הפסח נאמר:

"ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל
המשקוף" (שמות
י"ב, כ"ב)

מה מלמדנו שיתוף זה – לא הרחיב האבן עזרא.

החלק השני של טהרת המצורע מתבצע לאחר שבעה ימי ישיבתו
מחוץ לאוהלו. בסוף ימים אלו, דהיינו ביום השמיני, מתבצע טקס נוסף, הפעם לפני פתח
אוהל מועד. כחלק מטקס הטהרה, נשחט כבש האשם "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם
הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל
בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית" (י"ד, י"ד) טקס מיוחד זה מתקיים בתורה רק במאורע נוסף אחד
והוא בזמן משיחת אהרון ובניו לכהונה במשכן. תחילתם של ימי המילואים לעבודה במשכן
היא בהקרבת קורבנות ומשה מצווה "וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ
מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו
הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית…"(שמות כ"ט, כ)

נראה כי אלה מהפרשיות החביבות בתורה כי פירוט כל הטקס
נשנה בספר ויקרא בפרשת צו ובו מתואר במפורט הביצוע של הצו: "וַיִּשְׁחָט – וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ
אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ
הַיְמָנִית." (ויקרא ח, כ"ג)

טקס זה קרה
ביום הראשון לימי המילואים וסיומו ביום השמיני בו מקריב אהרון את קורבנותיו
"כי היום ה' נראה עליכם" ובני אהרון מקריבים את אותה אש זרה המביאה
למותם.

בהתבוננות
בטקס הקדשת הכוהנים לעבודה במשכן וטיהור המצורעים, אנו מוצאים קווי דמיון נוספים:

–         
מסגרת הזמן: לכהן,
להכנתו לעבודה במקדש ולמצורע להכנתו להחזרה לביתו נדרשים שמונה ימים.

–         
הקורבנות להם
נדרשים שניהם וטיהור הגוף לקראת השינוי במעמד יש בהם דמיון כנראה לעיל.

דמיון זה בין טיהור הכוהן והקדשתו לעבודה במשכן וטיהור
המצורע והכנתו לחזרה לחיי המחנה – אינו נראה לי מקרי ולא מצאתי בדברי המפרשים
התייחסות לכך (וקוראים היכולים להוסיף בעניין זה יבורכו)

דיני מצורע
תלויים בכוהן וכפי שמביא ספר החינוך: "ונוהגת טהרה זו (של המצורע) בכל מקום
ובכל זמן שיש כהן חכם בנגעים" .

על מצוות תגלחת המצורע ביום השביעי מביא ספר החינוך את
דברי הרמב"ם "שלושה מגלחין ותגלחתן מצווה, הנזיר והמצורע והלויים,
ולויים צריכים תגלחת כמצורע וזה היה במדבר… ונוהגת בכל מקום ובכל זמן שיש כהנים
חכמים גדולים ראויים להורות בצרעת" (ספר החינוך קע"ג, קע"ד)

רואים אם כן כי אין מצורע ואין צרעת, ללא כוהן הראוי
לכך. ניתן לומר גם כי אין כוהן ראוי לתפקידו, אם נגע הצרעת אינו עומד מול עיניו.
הצרעת מהווה דוגמה במקרא לא למחלה גופנית בלבד, כי אם למחלה המהווה עונש על חטא
(מחלה=מחילה?). מצורע בפי חז"ל "מוציא שם רע" הוא ועונש
הצרעת במקרא בא על חטא זה לדבריהם.

הדוגמאות, לפי חז"ל, המובאות בתורה: עונשה של מרים
ועונשו של משה; מרים אשר דיברה "על אודות האשה הכושית" ומשה אשר אמר על
בני ישראל "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" נענשו בצרעת על הוצאת שם
רע. בשתי דוגמאות אלו יש יותר מהוצאת שם רע – יש בהן גם זלזול בזולת וגם גאווה;
מרים ואהרון אומרים: "הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר" (במדבר יד,
ב'). ישנה כאן הגאווה והרצון לשררה.

דוגמה נוספת לעונש הצרעת מובאת בספר מלכים:

נעמן, שר צבא ארם היה גיבור חיל מצורע ובא לאלישע
להירפא. אלישע מטהרו במימי הירדן ומסרב לקבל תמורה כלכלית וטובות הנאה מנעמן על
ריפויו. אולם, גיחזי נער אלישע רץ אחרי נעמן ובערמה מקבל ממנו כסף ובגדים. כאשר
נודע הדבר לאלישע, הוא אומר לו: "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם, ויצא
מלפניו מצורע כשלג" (מלכים ב; ה, כ"ז).
כאן עונש הצרעת בא על שחיתות כלכלית , על ניצול מעמדו של האיש כדי לקבל טובות
הנאה.

ניתן אפוא לומר כי הצרעת מהווה את האור האדום לפני
הכוהן, זה זיכרון החטא אשר חייב להיות לנגדו תמיד, ולכן מסיים המצורע את טהרתו
לפני אוהל מועד כנאמר " והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ..לפני ה’ פתח אהל
מועד" (יד,יא).

ויתכן וזה פירוש נוסף לאותה אש זרה אשר בעטייה נהרגו
בני אהרון.

הגאווה, הזלזול באחֵר והשחיתות הם אבני הנגף אשר
המורמים מעם נוטים להיכשל בהם. רצתה התורה לומר לנו כי על הכוהנים, אפילו לפני
כניסתם למשכן, להיזהר בכך. לקח זה נכון לכל בעלי שררה אשר מול כל אחד מהם צריך
לעמוד נגע הצרעת "פן תדבק בו ובזרעו לעולם", וכדברי הנצי"ב בפירושו
"העמק דבר" (ויקרא ד, כב) : "אשר
נשיא יחטא – ידוע הפירוש דנשיאותו גורמת שיהא עלול לחטוא…דמשמעות "אשר נשיא
יחטא" – דווקא דנשיאותו גרם לו שיחטא ."

ד"ר אליעזר שוורץ הוא רופא

א"ת-ב"ש…
ז"ע

הרהורי עצמאות תשס"ב

הלוח העברי מכיל סימנים דרכם ניתן לנבא את ימי החג
והמועד מתוך ימי חג הפסח, כאשר הקוד הוא "א-ת", כלומר: היום הראשון של
חג הפסח הוא גם היום בו יחול תשעה באב; ב-ש: שבועות יחול ביום בו חל היום השני של
פסח וכו'.

דורשי רשומות (וראה בסידורי תפילה ליום העצמאות) גילו
שעד קום המדינה, נשאר שביעי של פסח "מיותם", עד שקבעו את יום העצמאות
בתאריך ה' באייר, יום הכרזתה של המדינה, ומאז, ניתן להשלים את השרשרת
ב"ז-ע", כלומר: יום העצמאות יחול תמיד ביום בו חל שביעי של פסח. כמו-כן,
נהוג לקרוא ביום העצמאות את "עוד היום בנֹב לעמוד" כהפטרה, בדומה ליום
השמיני של חג הפסח בחו"ל.

האם ניתן
לראות קשר בין חג הפסח לבין יום העצמאות, מעבר לקוד הא"ת-ב"ש ומעבר
להפטרה הנהוגה בימים אלו?

שאלה זו עומדת ביסודו של יחסינו כציוניים-דתיים אל
מדינת ישראל; ידועה המחלוקת רבת השנים בציונות הדתית לגבי אמירת הלל ביום העצמאות
או בליל העצמאות, כאשר מעבר להיבטים ההלכתיים ביטאו המנהגים השונים את המשמעות
הדתית הניתנת ליום זה.

ברור שהעמדה החרדית הקיצונית, המיוצגת בארץ ע"י
העדה החרדית ובעולם כולו ע"י חסידות סטמאר, מתייחסת למדינת ישראל כתופעה
שלילית, אם כל חטאת. עמדה חרדית קיצונית פחות אינה מייחסת למדינה או להקמתה שום
ערך דתי.

בציבור הציוני-דתי, קיים מטבֵּע הלשון "ראשית
צמיחת גאולתנו". ביטוי זה מתפרש על ידי חלקים גדולים בציונות הדתית
כ"אתחלתא דגאולה", כאשר בחוגים אלו קיימת תחושה שכל מה שעובר עלינו מאז
הקמת המדינה הוא חלק מתכנית הגאולה ולכן יום העצמאות וגם יום ירושלים הם חגים
"דתיים" לכל דבר, בהם נאמרות תפילות מיוחדות.

המאמינים שאנו נמצאים במהלך של גאולה חייבים גם, כדי לא
לפגוע באמונתם, להסביר כל תופעה שאיננה מקרבת אותנו אל הגאולה כניסיון, כחלק
מ"חבלי משיח" בדומה להסברים המעניינים מבחינה תיאולוגית של הרבי מסטמאר
על הצלחת ה"סטרא אחרא" במלחמת ששת הימים.

תיתכן, אבל, גישה רוחנית של ציונות דתית, שאינה מתיימרת
לפרש מאורעות היסטוריים במונחים תיאולוגיים; מי שאיננו מצוי מאחורי הפרגוד אינו
יכול לדעת בוודאות מהי מקומה של מדינת ישראל בתהליך הגאולה של עם ישראל ושל העולם
כולו. בני האדם בוחרים את המשמעות הדתית והמוסרית שהם מעניקים לאירועים היסטוריים,
כאשר האירועים עצמם, כדברי ישעיהו ליבוביץ, הם "אינדיפרנטיים" מבחינה ערכית.

קיימת
אפשרות לקשר בין ימי הפסח האחרונים לבין יום העצמאות בשתי דרכים:

–         
שביעי של פסח
הוא היום של "קריעת ים סוף" ולכן גם נהוג לקרוא בו את שירת הים; אין
גומרים בו את ההלל בין היתר משום "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים
שירה?" אולי דבר זה מלמד אותנו כי גם אם עצמאותנו היתה כרוכה בסבל הכרחי
לבני עם אחר, איננו יכולים להתכחש לסבל הזה, בדומה לרגישות שעלינו לחוש כלפי
המצרים שטבעו בים.

–         
ייתכן שיום
העצמאות הוא במובן מסוים היום השמיני של חג הפסח, בו יש התייחסות לגאולה העתידית
דרך ההפטרה בישעיהו (פרקים י-יא). חזון הגאולה בפרקים אלו מדבר על "חוטר מגזע
ישי" העומד בראש ממלכה של צדק בעצה ובתבונה, בעולם של שלום, בעולם בו מלאה
הארץ דעה את ה'.

שני מוטיבים אלו של יום העצמאות המחוברים חיבור אמיץ
לגאולת מצרים, עשויים לתת משמעות דתית רלוונטית ליום העצמאות בחברה הישראלית בת
ימינו, ללא צורך בפרשנות משיחית מחייבת, וכדבריו המופלאים של מורי ורבי, פרופ' דב
רפל הי"ו, איש קבוצת יבנה על "ראשית צמיחת גאולתנו" (בספרו
"פתחי שערים" , עמ' 213):

"…עם העצמאות עברנו לרשות עצמנו, זכינו
בבחירה חופשית. אין אנו תלויים בדעת אחרים ותהליך הגאולה יכול להתבצע עד סופו,
אם נרצה.

הגאולה אינה מתרי"ג מצוות, ומשמעה ההלכי של הגאולה
הוא בעצמאות המדינית – באפשרות לקיים את המצוות הדורשות ריבונות וטריטוריאליות
בארץ ישראל. "ראשית הגאולה" היא האפשרות לקיים את המצוות על ידי
הריבונות שניתנה לנו. הגאולה עצמה – קיומן של המצוות בפועל."

מי יתן
ונזכה לקיים את עצמאותנו בחברה צודקת, בשלום ובשלוה.

פנחס לייזר -עורך