וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ  וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'

מה ראה יצחק לברך את עשו דוקא ולא את יעקב, וכי לא ידע שעשו איש שדה ויעקב איש תם? ומה ראתה רבקה להשתדל כל כך להסיר הברכה מעשו? ועוד הכי לא היה אפשר לברך את שני הבנים?

(המלבי"ם, בראשית כ"ז, א')

"והנה תומים בבטנה"

שלומית רביצקי טור־פז

ספר בראשית גוזר עלינו מאבקי בכורה בלתי פוסקים בין אחים ובין לאומים. הוא משקף את המציאות של החיים והיצרים של בני האדם הנאבקים על רכוש וקרקע, על רעיונות, ובעיקר על אהבת ההורים. אולם, אולי הצל הגדול של ספר בראשית לא רק משקף, אלא גם מעצב ויוצר עבורנו מציאות נמשכת וכואבת של מאבקים. כבר הספקנו לקרוא השנה את סיפוריהם של קין והבל, של אברהם ולוט ושל ישמעאל ויצחק, בפרשת תולדות נקרא על מאבקם של עשו ויעקב, ובהמשך החומש נקרא גם על לאה ורחל ועל יוסף ואחיו. מאבקי בכורה בלתי פוסקים שאולי התחילו עוד בשני הברואים הראשונים אדם וחוה, על תשומת לבו ואהבתו של ההורה האולטימטיבי, הקב"ה. הלנצח נאכל חרב, או שנוכל להתחמק מהגורל הזה?

על רבקה מסופר בפרשה כי "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'". רבקה חשה את המאבק בתוכה, את הכפילות ואת הריבוי. היא חסרת שקט ושואלת "למה זה אנכי". פרשנים מסבים את השאלה על צער העיבור הכפול (רש"י), על חריגות ההריון ביחס לנשים אחרות (ראב"ע), על חששה לחייה ולהתקיימות ברכת "היי לאלפי רבבה" (ספורנו) ואף על ששאלה נפשה למות (רמב"ן). רבקה דורשת בקב"ה שאומר לה "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", ואכן "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ" (בראשית כ"ה 22-24).

את שאלתה של רבקה "למה זה אנכי" אפשר לקרוא כשאלה תמימה על ההתרחשות הלא מובנת ברחמה, עליה עונה לה ה' כי כבר נמצאים בה ניצניו של מאבק נצחי. קריאה אחרת היא כי טענתה של רבקה על הריבוי, היא שהניעה את תשובתו של הקב"ה. רבקה סבלה מן המאבק, ביקשה מענה ושינוי, ולכן מעניק לה הקב"ה נבואה של היררכיה – "רב יעבוד צעיר". על פי קריאה זו יכול היה לכאורה להתנוסס שוויון בין שני האחים, התרוצצות אין פירושה ההכרחי הכרעה, אולם רבקה רצתה הכרעה, ובקשתה נענתה.

כך הוא גם סיפורה של הלבנה במסכת חולין בתלמוד (דף ס' ע"ב) המבקשת גם היא הכרעה: "רבי שמעון בן פזי מקשה: כתוב: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים [בראשית א טז], וכתוב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן" [שם]. אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד?". על פי המדרש התכוון הקב"ה לכתחילה לשוויון בין השמש ובין הירח ("שני המאורות הגדולים"), אולם שאלתה ומורת רוחה של הלבנה הביאה אותו להכרעה וליצירת היררכיה: " אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!" ("את המאור הגדול ואת המאור הקטן").

הצורך בהכרעה ובהיררכיה טבוע ככל הנראה עמוק בתוך האדם. בפרקי אבות מתוארים לנו תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי על הריבוי והגיוון שביניהם. כְּשֶׁמוֹנֶה ריב"ז שִׁבְחם הוא מקפיד להדגיש דווקא את תכונותיהם השונות ואת שלל "אינטליגנציות הלמידה" שלהם  – רבי אליעזר בן הורקנוס מצוין על זכרונו הטוב ועל שמרנותו – "בור סוד שאינו מאבד טיפה" ואילו ר' אלעזר בן ערך מצוין דווקא על יצירתיותו – "מעין המתגבר". עוד מודגשת חסידותו של ר' יוסי הכהן, יראת החטא של ר' שמעון בן נתנאל, ור' יהושע בן חנניה מקבל הערכה כללית – "אשרי יולדתו", מעין ציון על כיבוד הורים או על משפחתיות. כך משבחם ר' יוחנן ואולי הוא סבור שרק בדרך של ריבוי דרכי זיכרון, למידה ושמירת מצוות ניתן יהיה לשקם את עולם התורה עם חרבנה של ירושלים ובניית בית המדרש של יבנה. אולם, ראה זה פלא! לא עבר רגע מההתפעלות מן הריבוי, וכבר באותה המשנה עצמה, אנו שומעים את המלחמה בו ואת הצורך להכריע: "הוּא היה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם", ובגרסה אחרת: "אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם". השמחה בריבוי לא יכולה להישאר כפי שהיא, הדעת לא סובלת זאת. צריך לבדוק איזו מבין התכונות והמידות עדיפה על האחרות, כי הכרעה צריכה להיות! לא נוכל להישאר במצב של "אלו ואלו דברים אלהים חיים" כמאמר הגמרא במסכת עירובין, אלא מיד נידרש להכריע – "הלכה כבית הלל".

אם כן, הלנצח נאכל חרב?

בדרשות חסידיות נוכל למצוא מענה אחר. דרשות אלה מרבות לקחת מאבקים חיצוניים במציאות ולפרש אותם כמאבקים פנימיים-פסיכולוגיים בין כוחות שונים באדם. כך למשל מפורשים ארבעת הבנים של ההגדה – החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול, כארבע תכונות המצויות במקביל בתוך כל אדם ואדם. כך גם מפורשת התרוצצות הבנים מן הפרשה שלנו כמאבק פנימי בין יצריו של האדם. כוחן של פרשנויות אלה היא בהכלה האפשרית של המאבק. אם מדובר בכוחות פנימיים בתוך אותו האדם, הרי שיש דרך בהכרח לאזן ביניהם מבלי שחלק אחד באדם יהיה המנצח והאחר המפסיד. 

אופציה זו מסתברת גם מסופו של סיפור הלבנה ממסכת חולין. הלבנה שנתמעטה פונה לחוש הצדק של הקב"ה ומוחה על כך ש"חושפי השחיתויות" לא זוכים להגנה: "אמרה לפניו: הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?". הקב"ה מבקש לתקן את המעוות ומציע ללבנה כמה הצעות תיקון שירככו את ההיררכיה בינה לבין השמש – למרות שהיא שנייה בהיררכיה תזכה ליותר 'שעות במה' ("לכי ומשלי ביום ובלילה"), לקרדיט נצחי ("ימנו בך ימים ושנים"), ולהמשכיות ("יקראו צדיקים בשמך"). כשראה הקב"ה שלא מתיישבת דעתה של הלבנה הוא מכיר בעוול שגרם לה ואומר "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". אגדה תלמודית זו היא חדה, אמיצה ורבת עצמה, שכן היא מנכיחה את הכרתו של הקב"ה עצמו בעוול של יצירת ההיררכיה בין הלבנה לשמש, וכידוע, שלב ראשון בריפוי ובאיחוי של סכסוכים הוא ההכרה בכאב ובעוול. לא זאת אף זאת, הקב"ה מבקש כפרה מעשית ולא מסתפק בהכרזה. ועוד, הכפרה אינה נחלתו של הקב"ה בעצמו אלא הוא מבקש את הציבור להיות זה שמביא כפרה, קורא לתיקון שיגיע מלמטה.

קריאה מגדרית של אגדה תלמודית זו אשר בה השמש מייצגת את היסוד הזכרי והלבנה את היסודי הנקבי, מאפשרת לדמיין בימי קדם מודל שוויוני "זכר ונקבה ברא אותם". כך, המשימה הגאולית אינה להמציא מציאות חדשה יש מאין אלא 'רק' להחזיר עטרה ליושנה.

קריאה אקטואלית-פוליטית-עכשווית של האגדה תרמז על כך שגם כאשר מתרוצצים הבנים בקרבנו, בסוגיית הרפורמה/הפיכה המשפטית ובסוגיות אחרות, אולי אין הכרח במנצחים ובמפסידים. אולי ההיררכיה אינה גזירת גורל. אולי רב לא יידרש לעבוד צעיר. אולי אנו יכולים לחפש פתרון שבו שני הצדדים למאבק יכולים לצאת וקצת תאוותם בידם – "והנה תומים בבטנה", ולא להתיישב בגסות על כף המאזניים "ולהכריע את כולם".

עו"ד שלומית רביצקי טור־פז – מנהלת מרכז ג'ייקובס לחברה משותפת, המכון הישראלי לדמוקרטיה.

מהות ההתגלות לרבקה

דומה תפילתה של רבקה ללימוד התורה. רבקה פונה אל ה' מתוך חסרון ומצוקה, והמענה לו היא זוכה אינו בהיר. ההתגלות עצמה מעניקה משמעות לקושי ולהתרוצצות הפנימית שבקרבה, אך אין בה פתרון מוחלט. רבקה אמנם מבינה שמדובר במאבק פנימי בעל משמעות לקושי ולהתרוצצות הפנימית שבקרבה, אך אין בה פתרון מוחלט. רבקה אמנם מבינה שמדובר במאבק פנימי בעל משמעות לאומית ועולמית, אך המאבק עצמו נותר על כנו, ותוצאותיו לוטות בערפל.

כל התגלות, על אף שתעורר בנו תחושת מלאות ותעניק מובן לקושי, לעולם תשאיר אותנו עם יסוד מעורפל, בלתי פתור ואולי אף מסתורי.

ההתגלות משמשת למעשה מצע להתגלות הבאה, שכן היא תמיד תשאיר בנו ספק המצריך ברור וחיפוש אחר מענה נוסף. הארה הכוללת תשובה חד משמעית לשאלותינו עלולה לסתום את הגולל על תהליך ההתפתחות המתמיד, ובכך למנוע מפגש מחודש עם מה שמעבר לאדם.

(הרב דוד ביגמן בספרו 'יודוך רעיוני' בהוצאת ישיבת מעלה גלבוע)

למה זה אנכי – שאלה קיומית

השאלה הכי נוקבת ואלמנטרית בתורה יוצאת מפיה של אישה מיוסרת וכאובה שתאומים מתרוצצים בבטנה – "אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי". ריח קיומי ואפל נודף מהשאלה המשונה הזאת, (למה זה אנכי, למה זה אני, למה אני בכלל), והתשובה שרבקה נותנת לעצמה עסיסית ואנשית ואמיצה ונהדרת ומתבקשת – "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה".

פעם חשבתי שרבקה הולכת לדרוש מאלהים את התשובה שמגיעה לה לשאלת הקיום הזו. אבל היום ברור לי שהיא הולכת לדרוש אותו. כלומר, להפוך אותו למדרש. לפרשן אותו (ואת המציאות, ואת הקיום שלה) בדרך שמתאימה לה ברגע השברירי הזה, שבו כל הקיום הזה מוטל בספק.

וזה אנושי ונהדר ונורא, כי גם כשאני תוהה "למה זה אנכי", אני דורש ומפרשן את המציאות, ומתאים אותה למידותי, עד שאני נרגע.

(יאיר אגמון מתוך הספרון 'מה אהבתי')

גם ליכולת ההורשה יש מגבלות

וה' ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה העם אשר בחר לנחלה לו שיהיה ה' להם לאלהים וישכן שכינתו בתוכם והם יירשו את הארץ הקדושה המוכנת לדבוק האלהי ולהשגחתו ויהיו קדושים לאלהיהם, ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכח האדם להורישה לבניו, כי הוא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו, וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו רק המוכן לה' יתברך בזה מאת ה'.

(המלבי"ם כ"ז, א)

ויעקב איש תם?

ומכאן תפיסה עצומה על יעקב אבינו ראש יחסנו ועיקר שרשנו אשר בו נתפאר. שונאיו … יוכלו לחרף ולגדף ולומר: מי הוא זה ואי זהו אשר מלאו לבו להפר ברית אחים ובראותו אחיו הבכור עיף ויגע ישיגהו בין המצרים, ותרע עינו עליו מלתת לו לחם ונזיד עדשים עד ימכור לו זכות בכורתו? ולא ישיב ידו עד שבא עליו במרמה שניה לקחת גם את ברכתו והרהורי עבירה שנתחכם אליהם בכל זה קשים ורעים, ואיה איפה תמימותו אשר נאמר עליו: ויעקב איש תם?

(עקידת יצחק – בראשית, שער כ"ג, פרשת תולדות)

ואפשר שהיה מועיל?

וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למדת הטוב ויטיב דרכיו כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל.

('אור החיים' כ"ז, א)