"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב."

(בראשית כ"ה,  כ"ז-כ"ח)

"כתיב: וידו אוחזת בעקב עשו […] ומגיד לנו חסידותו של יעקב, כי כשראה שעשיו שחת רחמיו, אמר 'אם יצא אחי ולא אצא אני מיד אחריו, הרי הרחם סתום, וכשאני אצא יתרחב ויהיה כאב וצער לאמי על ידי לידתי, אלא בעוד הרחם פתוח אצא ולא תכאב לידתי לאמי', וזכר יעקב והיתה רבקה אוהבת אותו. ועשו ששיחת רחמיו לא אהבה כל כך".

(ספר חסידים, סימן תתקמ"ד)

אמנם איך קרה זה לא אדענו, כי אין ספק כי לא נבראו אלו העוברים להיות חייתם בריב עד שיתחילו בבטן להלחם. אין מנוס אם כן לתת לזה איזו סיבה טבעית מחייבת. ואמנם הסיבה לפי הנראה הוא, היות כל אחד מאלה העוברים מזגו מנגד למזג חבירו לגמרי; כי עשו היה אדמוני כולו כאדרת שער, מורה על רתיחת הלחות ורוב העשניות, ויעקב היה איש חלק נח בליחותיו בלתי מעלה עשן. וכן היו דרכיהם ומעשיהם, כי עשו היה איש שדה מבקש התנועה, בביתו לא ישכנו רגליו, ויעקב יושב אהלים תפארתו לשבת בית. ואלה העוברים חלוקי המזג מאד, אין ספק שכל אחד יעיק לחבירו בטבע, כי הדברים החלוקים בטבע כל אחד יקומם על חבירו וידחנו בכחו, ולזה יתרוצצו אלה העוברים בבטן.

(דרשות הר"ן, דרוש שני)

על העיוורון

ד"ר גילה ויכמן

"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי" (בראשית כז, א).

לפי הפשט, כהו עיניו של יצחק כתוצאה מזקנתו, כחלק טבעי מתחלואי הגוף המתבגר. לקות זו היא המאפשרת ליעקב להתחזות לעשו, הבן המועדף על יצחק, וליטול את ברכתו. זו הסיבה (הספרותית) שעובדה זו נזכרת בתחילת הפרק.

אולם המדרשים אינם מקבלים עיוורון זה כתהליך אנושי רגיל, והם מתייחסים אליו מכיוונים שונים, ואף הפוכים: פעם כעונש ופעם כשכר, לעתים כסיבה ולעתים כתוצאה, יש שהם מקשרים אותו למסופר לפני כן ויש שהם רואים בו הטרמה לאשר יסופר בהמשך.

כך, לדוגמה, במדרש בראשית רבה (פרשה סה) אנו מוצאים רצף של הסברים שונים לעיוורונו של יצחק:

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: "מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד" (ישעיה ה, כג), כָּל מִי שֶׁנּוֹטֵל שֹׁחַד וּמַצְדִּיק אֶת הָרָשָׁע בְּעֵקֶב (שם) "וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ". וְצִדְקַת צַדִּיקִים, זֶה משֶׁה. יָסִירוּ מִמֶּנּוּ, זֶה יִצְחָק, עַל יְדֵי שֶׁהִצְדִּיק אֶת הָרָשָׁע כָּהוּ עֵינָיו, וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת.

ר' יצחק (אכן, יש מן האירוניה בזהותו של הדרשן) מסביר את עיוורונו של יצחק אבינו כתוצאה מנטילת שוחד, שהרי "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים" (שמות כג, ח). יצחק לא זכה לשכרו של משה, שגם בזקנתו "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ". כוח הראייה ניטל ממנו בשל המטעמים שהוא מבקש מעשו בנו להכין "בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי", המתפרשים כסוג של טובת הנאה, או בפשטות: שוחד. דומה שהדרשן רואה את אהבתו של יצחק לבנו הגדול כ'אהבה התלויה בדבר', שהרי לא יעלה על הדעת כי יצחק באמת מעדיף את עשו על פני יעקב.

בהמשך מביא המדרש דעה נוספת –

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא פָּתַח: "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ" (תהלים מ, ו), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל פְּעֻלּוֹת וּמַחְשָׁבוֹת שֶׁפָּעַלְתָּ – "אֵלֵינוּ", בִּשְׁבִילֵנוּ. לָמָּה כָּהוּ עֵינָיו שֶׁל יִצְחָק, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא יַעֲקֹב וְיִטֹּל אֶת הַבְּרָכוֹת, וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת.

פירושו של ר' חנינא הולך בכיוון אחר לגמרי: העיוורון אינו תוצאה, אלא אמצעי שנועד לאפשר את מתן הברכות ליעקב. כמו בסיפור המפורסם על ר' עקיבא בתלמוד הבבלי (ברכות ס ע"ב), על התרנגול שנטרף והנר שכבה, גם כאן מודגש כי כל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה, גם כשהדבר נראה שלילי.

היבט חיובי לעיוורונו של יצחק מוצא גם ר' אלעזר בן עזריה, אך מכיוון אחר:

וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מֵרְאוֹת בְּרָע, מֵרְאוֹת בְּרָעָתוֹ שֶׁל רָשָׁע. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִהְיֶה יִצְחָק יוֹצֵא לַשּׁוּק וִיהוֹן בְּרִיָּתָא אָמְרִין דֵּין אֲבוּהּ דְּהַהוּא רַשִׁיעָא [=ויהיו הבריות אומרים: זה אביו של אותו רשע], אֶלָּא הֲרֵינִי מַכְּהֶה אֶת עֵינָיו וְהוּא יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.

לפי פירוש זה, עיוורונו של יצחק לא נועד לסייע ליעקב, אלא להגן על יצחק, להכריח אותו להישאר בביתו וכך למנוע ממנו את הביזיון הכרוך בהיותו הורה לבן רשע.

שלוש הדעות הללו קושרות את העיוורון של יצחק בהיותו אב לשני בנים: צדיק ורשע. בין אם מדובר בביקורת כלפי יצחק, המעדיף את הבן הרשע, בין אם מדובר בסיוע מן השמים ליעקב לזכות בברכתו ובין אם זהו אמצעי הגנה מפני ההשלכות החברתיות של מצב זה – בכל מקרה יש לעיוורון קשר אל הדור הבא, על יחסו של יצחק לבניו.

לא כך בשתי הדעות האחרונות שמביא המדרש:

דָּבָר אַחֵר: מֵרְאֹת, מִכֹּחַ אוֹתָהּ רְאִיָּה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בָּכוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת […] וְנָשְׁרוּ דְּמָעוֹת מֵעֵינֵיהֶם לְתוֹךְ עֵינָיו, וְהָיוּ רְשׁוּמוֹת בְּתוֹךְ עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִזְקִין כָּהוּ עֵינָיו, וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו'.

דָּבָר אַחֵר: מֵרְאֹת, מִכֹּחַ אוֹתָהּ הָרְאִיָּה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, תָּלָה עֵינָיו בַּמָּרוֹם וְהִבִּיט בַּשְּׁכִינָה. מוֹשְׁלִים אוֹתוֹ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְטַיֵּל בְּפֶתַח פָּלָטִין שֶׁלּוֹ וְתָלָה עֵינָיו וְרָאָה בְּנוֹ שֶׁל אוֹהֲבוֹ מֵצִיץ עָלָיו בְּעַד הַחַלּוֹן, אָמַר: אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי עַכְשָׁו מַכְרִיעַ אֲנִי אֶת אוֹהֲבִי, אֶלָּא גּוֹזְרַנִי שֶׁיִּסָּתְמוּ חַלּוֹנוֹתָיו. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱקִיד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ תָּלָה עֵינָיו וְהִבִּיט בַּשְּׁכִינָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי עַכְשָׁו אֲנִי מַכְרִיעַ אֶת אַבְרָהָם אוֹהֲבִי, אֶלָּא גּוֹזֵר אֲנִי שֶׁיִּכְּהוּ עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִזְקִין כָּהוּ עֵינָיו, וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו'.

שתי הדרשות הללו מפרשות את הפסוק 'וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת' כצירוף של סיבה: עיניו כהו (כתוצאה) מראות, בגלל ראייתו. אין מדובר ביחסו לבניו או בהתנהגותם, אלא באירוע שהתרחש בעבר הרחוק, בצעירותו של יצחק – סיפור העקדה.

הדרשה הראשונה, פיוטית מאין כמותה, תולה את עיוורונו של יצחק בדמעות המלאכים שנשרו לתוך עיניו בעת העקדה. אם נרצה, אפשר לראות בעיוורון זה מעין פוסט-טראומה: ביטוי פיזי מאוחר לאירוע שהתרחש בעברו.

לפי הדרשה השנייה, לא דמעות המלאכים אלא ראיית השכינה היא שגרמה ליצחק להתעוור, וזאת כהמתקת העונש, שכן מצד הדין היה עליו למות ("כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי").

שני ההסברים האחרונים מבקשים מאיתנו, הקוראים, לחזור אחורה אל סיפור העקידה. שם הכל התחיל, שם מקור השיבוש. העיוורון אינו עיוורונו של אב כלפי בניו, אלא עיוורונו של בן בגלל אביו.

ייתכן כי מה שהביא את הדרשן לקשור בין שני האירועים הוא הדמיון בין הפסוק שבפרשתנו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי" לבין הפסוק בפרשת וירא: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". כדאי לתת את הדעת גם על הדמיון גם בין: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ … אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" לבין "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו". גם ליצחק, כמו לאביו אברהם, היה בן אהוב, והאהבה – כמו השוחד – מסמאת את העיניים. מעמד הענקת הברכה של יצחק מוצגת אפוא כמקבילה לסיפור העקדה, אולם בניגוד לאברהם שנדרש לבחור בין הנאמנות לאלוהיו לבין האהבה לבנו, יצחק אינו ממהר להכריע. עיוורונו אמנם מגביל אותו, אך הוא גם שמאפשר לו לברך – בסופו של דבר – את שני בניו.

כותב על כך שי זרחי, חבר קיבוץ גניגר, בקובץ 'סיפורי ראשית' (ערכה: תניא ציון, ת"א 2002):

"המושג 'עיוורון' מתאר בימינו גם את אותם דברים שאדם אינו רואה מתוך שקשה לו להעלות אותם אל סף הכרתו. מבחינה מטפורית זו אפשר לומר שעיוורון הוא מצב נפש שמזומן לכל אדם – מין כהות חושים שמשמשת את האדם כמנגנון הגנה או כדרך ליישוב מצבי נפש קשים. עיוורונו של יצחק נדמה לי תמיד כעיוורון מטפורי, נפשי, שהזקנה היא שמשווה לו צורה של עיוורון ממש. תחושתי זו נובעת מכך שבאופן כלשהו הרגיש יצחק בתרמיתו של יעקב, ועיוורונו הוא יותר מכל ביטוי מוכר של אב שנקרע בין שני בניו ואינו מוכן להכריע. הוא בחר בעשו ונתן ליעקב, ולבסוף בירך גם את עשו, וכהות עיניו היא תפאורה שלמה לעמעום הנפש, שמאפשרת להחליף את ה'או-או' המקובל במעמד ההורשה הזה ב'גם וגם', שהוא פתרון רגשי ומעשי של אבות רבים".

ד"ר גילה וכמן – מלמדת מדרש ואגדה במכון שכטר ובאוניברסיטה העברית בירושלים.