וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶין עֵינָיו מֵרְאֹת.

(בראשית כז, א)

ותכהין עיניו – ולא עיני רבקה משום שהאשה

נבראת מן העצם ונשי עשו מן העצם ואין עצם מזיק עצם אבל יכולין

להזיק אדם היינו יצחק שתחלתו מן האדמה. ד"א: עיניו

ולא עיני רבקה לפי שהיתה למודה בבית אביה בעשן עבודת

כוכבים.

(חזקוני

שם, שם)

ותכהין עיניו מראות – משום שאהב עשו כי ציד בפיו וכתיב 'כי השחד יעור'. ד"א: כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות ולהא דפרש"י שכהו עיניו מעשן ע"ז קשה קצת, למה לא כהו

ג"כ עיני רבקה. ואומר המדרש: משל למקיש כלי עצם בכלי חרש, הכלי חרש משתבר;

אבל מקיש כלי עצם דכלי עצם, אין משתבר זה מזה, כך יצחק

נברא מן האדמה לכך הזיקו לו מעשה כלותיו שנבראו מן הצלע, אבל רבקה שנבראת מן העצם

כמו כן, לא הזיקו לה מעשה כלותיה.

 (דעת זקנים מבעלי

התוספות שם, שם)

ויהי כי זקן יצחק ותכהין

עיניו מראות. לא

הזכיר לשון 'בא בימים' לפי שלשון בא בימים משמע, שאור שכלו היה הולך וגובר כדרך

זקני תלמידי חכמים, שאור שכלם מוסיף והולך ביותר לעת זקנתם, וכאילו הם באים מן

הלילות אל תוך הימים, כמבואר למעלה פרשת חיי שרה בפסוק 'ואברהם זקן בא בימים', (כד,

א) ע"כ אמר

כאן אצל יצחק שאפילו לעת זקנתו תכהין עין שכלו מראות

בתחבולות עשו, שהרי טעה בו והיה סבור שהוא צדיק, כי לא הרגיש ברמאותו, ע"כ לא

נאמר 'בא בימים', כי אדרבה הלך חשיכים ואין נוגה לראות

במראות האמת בעניני הנהגת עשו בנו.

 (כלי יקר שם, שם)

והיה העקוב למישור

משה מאיר

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר: "אם כן – למה זה

אנוכי?!" ותלך לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד

צעיר."

קשה להכיל את ההתרוצצות את השונות

בתוך המעיים ספק אם דברי ה' מביאים מנוחה לנפש רבקה ספק אם הם מביאים מענה

לשאלה הנוקבת על תהום הנפש "למה זה אנוכי?!"

במיוחד כשההתרוצצות איננה רק בבטן –  "ויאהב יצחק את עשיו…

ורבקה אוהבת את יעקב" איזה פער בין בני הזוג איזו שונות המובילה לכל מעשי

הרמיה והתעתוע

על פניו – קשה להכיל את השונות הזאת בתוך חיי שותפות

וזוגיות.

והנה דווקא הזוג הזה מגיע מבחינת השפה התנ"כית

אל פסגת שיר השירים –  "…וישקף אבימלך

מלך פלישתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק

את רבקה אשתו…"

הכל נמצא כאן במילה הקטנה "מצחק" – אהבה, חושניות והיטל כל האני

העצמי – היצחק – אל הרעיה, אל רבקה.

מה עוד שזכרוננו

התנ"כי זוכר כי על "חטא" זה גרשה אמא

שרה את הגר ואת דוד ישמעאל:

"ותרא שרה את

בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק ותאמר לאברהם: גרש את בן האמה הזאת

ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" הרי גם מרד באמא ב"מצחק"

כנראה שאהבה ושותפות אינן דווקא תולדה של

אחידות סטטית, דווקא השונות וההתרוצצות ואפילו קורטוב של תחבולות ומלחמה בין השונים מביאים את האדם אל פסגת

הברית עם האחר או האחרת האהובים מפאת השונות.

שתי נקודות ציון במערך

היחסים שבין יעקב ובין עשיו, עקובות וקשות:

ויצא הראשון

אדמוני, כולו כאדרת שיער, ויקראו שמו עשיו. ואחרי כן יצא אחיו,

וידו אוחזת בעקב עשיו, ויקראו שמו יעקב…

ויאמר: הכי קרא שמו

יעקב, ויעקבני זה פעמיים, את בכורתי לקח, והנה עתה

לקח ברכתי…

האחיזה בעקב מזכירה

לנו דמות ידועה:

ויאמר ה' אלוהים אל

הנחש: כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה ומהל חיית השדה. על גחונך תלך, ועפר

תאכל כל ימי חייך. ואיבה אשית בינת ובין האישה, ובין זרעך ובין זרעה. הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב… (בראשית ג', י"ד-ט"ו)

יהי דן נחש עלי

דרך, שפיפון עלי אורח, הנושך עקבי סוס, ויפול

רוכבו אחור. (בראשית מ"ט י"ז)

יעקב כנחש אוחז בעקב

אחיו, ואיבת האחים כאיבה בין האדם ובין הנחש. העקב והעקבה יוצרים

שדה שפה של עקמומיות פוגענית:

…ויהוא עשה בעקבה, למען העביד את עובדי

הבעל… (מלכים ב' י' י"ט)

עקוב הלב מכל, ואנוש, הוא, מי ידענו. אני ה' חוקר לב

ובוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו, כפרי מעלליו. (ירמיהו י"ז ט'-י')

למה אירא בימי רע,

ועוון עקבַי יסובני? (תהילים מ"ט ו')

מערך היחס שבין האדם

והנחש, כנראה עומד בתשתית העמוקה של המשנה הבאה:

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים

שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא

ישיבנו, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. (ברכות פרק ה' א')

אל מול מגמת 'חילון'

התפילה והפיכתה לתפילת קבע, מופיעה המשנה המזכירה את איכותה הרוחנית של התפילה.

כאן מוזכרים דווקא החסידים, קבוצת קצה המנסה להגיע לפסגות קיצוניות של הרוח. כאן

מוזכרת הלכה, שעל פי פשוטה משמעה מוכנות למסור את הנפש ובלבד שלא להפסיק את

התפילה. על רקע המשנה מביא התלמוד ברייתא ההופכת את מערך הכוחות:

תנו רבנן: מעשה במקום

אחד, שהיה ערווד [מין נחש] והיה מזיק את הבריות. באו

והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: 'הראו לי את

חורו.' הראוהו את חורו, נתן את עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערווד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: 'ראו בני,

אין ערווד ממית אלא החטא ממית.' באותה שעה אמרו: 'אוי

לו לאדם שפגע בו ערווד, ואוי לו לערווד

שפגע בו רבי חנינא בן דוסא. (ברכות ל"ג ע"א)

למרוד היפוך התשתית,

בכל זאת היא נותרת כשהיתה – מאבק כוחני בין העקב ובין

הנחש. האם אפשר לשבור את תבנית המאבק הזה?

'הגידה לי שאהבה נפשי,

איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים? שלמה אהיה כעוטיה על

עדרי חבריך?' אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן, ורעי את

גדיותייך על משכנות הרועים. (שיר השירים, א' ח')

הנה כאן עקיבה אחרת,

כולה געגועים ואהבה. הרעיה מחפשת את עקבות דודה. אך כנראה שמשקעי העקיבה השליליים

כבדים, וקשה להשתחרר מהם:

אמר רב יהודה אמר רב:

מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים ארבע

מאור זהובים לקופה של בשמים לבו ביום [לצורך יום אחד, ביטוי לעושרה הרב]… תניא,

אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אראה בנחמה אם לא ראיתיה שהיתה

מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים בעכו. קראתי עליה מקרא זה: 'אם לא תדעי לך

היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן, ורעי את גדיותייך…' אל תקרי 'גדיותייך'

אל 'גוויותייך'. (כתובות ס"ה ב' – ס"ו א')

כמה חזקות הקנאה

והשנאה, כמה שבירה האהבה. היהפוך העקוב למישור?!

משה

מאיר. מחנך, מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו "שניים

יחדיו", פילוסופיה דתית-חילונית חדשה יצא לאור בהוצאת מאגנס.

"לדרוש את ה'": ניסיון לדעת את העתיד, להשפיע עליו או להתפלל?

'ותלך לדרוש את ה": לשון

רש"י: 'להגיד מה יהא בסופה', ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל,

כטעם 'דרשתי את ה' וענני' (תהלים לד, ה), 'דרשוני וחיו' (עמוס ה, ד), 'חי אני אם אדרש לכם' (יחזקאל כ, ג).

(רמב"ן בראשית כה , כב)

הקונפליקט המוסרי של יעקב

"וילך

ויקח ויבא לאמו": (בראשית

כ"ז,י"ד) אנוס וכפוף ובוכה.

(בראשית רבה, פרשה סה)

אפשר דרש

"וילך, ויקח, ויבא" – וי על

שלושה דברים אלה.

(פירוש הרד"ל על בראשית רבה)

אין משוא פנים לפני הקב"ה

כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא, יתוותרון בני מעוהי( יופקרו חייו)

אלא מאריך אפיה וגבי דיליה( מאריך אפו וגובה את המגיע

לו). זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב:"

כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד

מאד" והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה". (אסתר ד)

(בראשית רבה,,פרשה סז)

והנה אמרו במדרש רבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו

שצעק צעקה גדולה ומרה, וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה. ולכאורה, קשה על מה

זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה?… ונראה שבעבירה

לשמה שעשה יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק, ובוודאי נצטער על זה אבל אנוס היה, מה

שאין כן על צעקת עשו שמח בלבו, על-כן נענש, שהרי גרם זה על-ידי עבירה של

שקר ואסור ליהנות מזה.

 ("הרחב דבר" לנצי"ב

בראשית כז, ט – הערה א)

'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג): רב הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם 'והאלהים יבקש את נרדף' – אתה מוצא צדיק רודף צדיק 'והאלהים יבקש את נרדף', רשע רודף צדיק – 'והאלהים

יבקש את נרדף', רשע רודף רשע – 'והאלהים יבקש את נרדף'.

אפילו צדיק רודף רשע 'והאלהים יבקש את נרדף' – מכל

מקום: 'והאלהים יבקש את נרדף'.

(ויקרא רבה פרשה כז)

רבקה היא "אם יעקב

ועשו"

מה ראתה התורה להזכירונו שוב אחרי אשר

שלחה-הבריחה רבקה את יעקב מקרבתו של עשו ומנעה מעשו להפיק זממו – מה ראתה התורה

להזכירנו שהיא אם יעקב ועשו?

ונראים דברי בעל "צידה לדרך" על רש"י האומר: להודיענו שלא אם

יעקב בלבד היתה בהבריחה את יעקב ובהצילו אותן

ממוות, אלא גם אם עשו היתה בהצילה את עשו מלרצוח

את אחיו. ואף כי במשך כל הפרק ראינוה עושה כל מעשיה לטובת "יעקב בנה

הקטן", הנה עתה ברגע הסכנה הגדולה היא מכלכלת מעשיה בתבונה כ"אם יעקב

ועשו", שלא תשכל שניהם יום אחד.

 (נחמה ליבוביץ: עיונים בספר בראשית , עמ' 202)

ברכה אינה עוברת בירושה אלא האדם צריך להיות ראוי לה

'ה' ברך את אברהם' שמזרעו יצא הסגולה,

העם אשר בחר לנחלה לו, שיהיה ה' להם לאלוהים ישכן שכינתו בתוכם, והם יירשו הארץ

ויהיו קדושים לאלוהיהם. ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכוח האדם

להורישה לבניו, כי היא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם; ורק אחרי מות אברהם

ברך ה' את יצחק בברכה זו; וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע

שלזה לא תועיל ברכתו, רק המוכן לה' יתברך בזה מאת ה'.

 (המלבי"ם בראשית

כז, א)

ריבוי הפנים של עשו

שמו עשו, שהיה עשוי ונגמר, עשו, בגימטריא שלום, שאלמלא שמו שהוא שלום, היה מחריב

העולם, דבר אחר: עשו 'ע' שו' – שוא

זה השלים לע' אומות שבראתי בעולמי.

(בעל הטורים בראשית כה, כה)

'שלום': בגימטריא עשו,

הוי מקדים שלום לכל אדם ואפילו בשלום גוי.

(בעל הטורים במדבר ו , כו)

…אולם הרבה יותר עמוק הוא ההסבר שנותן 'בעל

הטורים' במקום השני בו הוא אומר "שלום בגימטריא

עשו…"וכאמור מדובר כאן בברכת כוהנים, משמע – ברכת השלום לישראל איננה שלה,

כל עוד לא יהיה שלום גם עם עשו.

ניתן לומר כי בתולדות הגימטריא

של עשו היא שלום כדי לרסן את עשו, ואילו בברכת הכוהנים הגימטריא

של עשו היא שלום, כיד שידע עם ישראל עד כמה מצווה הוא על השלום, וכי לא יהיה

לישראל שלום, כל עוד לא יכון שלום בין יעקב לבין עשו.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 110)

"ועל חרבך תחיה" : קללה, ברכה או הכרח

ועל חרבך תחיה: בשכר שלקחת תליך וקשתך

במצותי. 'ואת אחיך תעבד': אמר עשו – מאחר ששמתו גביר לי, הוא ינהוג

בי מנהג בזיון אמר אביו 'ועל חרבך

תחיה' – תשמישך יהיה בחרב ואין זה מנהג בזיון. אמר עשו: אף על פי כן, בתשמיש חרב יטריחני יותר

מדאי. אמר לו 'ואת אחיך תעבד' – בתשמיש זה וירחם עליך.

(חזקוני בראשית כז, מ)

וטעם ועל חרבך תחיה, כמו בחרבך, וכן 'כי לא

על הלחם לבדו יחיה האדם' (דברים ח ג), בלחם, ואין הברכה שתהיה מחיתו משלל האויבים בחרבו, כי הנה נתן לו משמני הארץ ומטל

השמים ובה יחיה, אבל הענין לומר שיחיה במלחמותיו כי

ינצח ולא יפול בחרב אויב, ועל כן אמרו את אחיך תעבוד,

שלא תתגבר עליו, והוא יגבר עליך.

(רמב"ן בראשית פרק כז, מ)

על מה כעס עשו; על הפסד ברכתו של יעקב או על ברכתו?

'וישטם עשו את יעקב

על הברכה' יש מפרשים ד'על הברכה' לא קאי אברכה דיעקב, אלא קאי הוא אברכה דעשו שברכו אביו 'על

חרבך תחיה', ובה היה בטוח. והכי קאמר: 'וישטם עשו את יעקב על בטחון הברכה דעל

חרבך תחיה וגו'.'

(חזקוני

בראשית כז , מא)

'ועל חרבך תחיה' – לפי אומנותו שהיה איש שדה

לצוד במדברות ובמקומות החורבן והשממון היה ראוי לברכת

החרב, וכוכב מאדים שהוא לשופכי דמים כוחו גדול על החורבן והחרב ועל כן זרעו של עשו

יורש החרב, והשר שלו שהוא הכוח הממית מיוחסת לו החרב מן העולם. ומן הטעם הזה מנעה

התורה החרב והברזל במשכן ובמקדש, במשכן כתיב (שמות כה) 'זהב וכסף ונחשת' ולא

היה שם ברזל כלל, ובבית המקדש כתיב (מלכים א ו) 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו', לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובית

המקדש קיום העולם. 'ואת אחיך תעבוד' – כשיעקב ראוי, והיה כאשר תריד.

כשאינו ראוי, ופרקת עולו מעל צוארך. וזה כוונת אונקלוס

שתרגם 'כד יעברון בנוהי על

פתגמי אורייתא'.

 (רבינו בחיי בראשית כז , מ)