וַיִּתְרֹצֲצוּ

הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

וַתֹּאמֶר:

אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?

 וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'.

(בראשית

כה, כב)

ויתרוצצו – כשנוצרו והגיעו לזמן התנועה

היו מתנועעים מאד, עד שנדמה לה שהיו רצים זה לעומת זה. 'ותאמר אם כן', אחר

שהרגישה בעצמה זה השנוי תמהה בעצמה ושאלה לשאר הנשים אם יש אשה שיקרה לה כך ואמרו

לא, אמרה 'אם כן למה זה אנכי' משונה משאר הנשים בזה.

'ותלך לדרוש את ה" – יש בדברי רבותינו

ז"ל (ב"ר סג, ו) שהלכה לבית מדרשו של שם

לדרוש את ה' מאת שם מהו הדבר הזה שקרה לה, ויאומן כי שם היה חי, שהרי היה אחר

אברהם אבינו ל"א שנה, ואם הוא מלכי צדק היה בירושלים. ולמה נאמר שהניחה אברהם

אבינו שהיתה עמו והיה נביא גדול והלכה לירושלים אל שם לדרוש את ה', כי אברהם אבינו

חי עד שהיו יעקב ועשו בני ט"ו שנה. ומה שאמר 'ותלך לדרוש את ה", אולי אברהם

היה יושב בבית אחד עם קטורה ובניה.

 (רד"ק שם, שם)

…והנכון בעיני כי

אמרה: אם כן יהיה לי, למה זה אנכי בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם

'כאשר לא הייתי אהיה' (איוב י יט). ותלך לדרוש את ה' – לשון רש"י, להגיד מה יהא בסופה ולא מצאתי דרישה

אצל ה' רק להתפלל, כטעם 'דרשתי את ה' וענני' (תהלים לד ה), דרשוני וחיו (עמוס ה ד), 'חי אני אם אדרש לכם' (יחזקאל כ ג).

(רמב"ן שם, שם)

יצחק ואבימלך – מפגשי תרבויות בדור השני

אפרים חמיאל

בין לידת

התאומים ומכירת הבכורה לבין סיפור המאבק על הברכות שובץ סיפור התמודדותו של יצחק

מול אבימלך מלך פלישתים, אליהם נדד כתוצאה מבצורת ורעב בארץ כנען. נראה שיצחק ביקש

לרדת הלאה למצרים כמו אביו בזמנו, שכן ארץ זו מושקית על ידי הנילוס ואינה נפגעת

מהבצורת. אולם ה' נגלה אליו ומורה לו לא לרדת מצרימה, אלא לשכון במחוזות כנען השונים

על פי הנחייתו המפורשת. לעת עתה, עד להודעה חדשה, עליו לגור בארץ פלישתים אליה

הגיע וה' יהיה עמו ויברכו.¹ נראה שאירוע זה התרחש במהלך עשרים השנה

שבין נישואי יצחק ורבקה ובין לידת התאומים וכך יכול היה יצחק, כאביו לפניו, להעמיד

פנים כי רבקה היפה היא אחותו, פן יבולע לו מהפלישתים אותם חשב למתירנים.²

סיפור זה מזכיר את שני הסיפורים שהיו לאברהם ושרה עם פרעה ואבימלך, אם כי בניגוד

לאירועי העבר אין אבימלך מנסה אפילו להתאנות ליצחק ורבקה. אולי היה זה זכר

האירועים הקודמים שהיו לו או לאביו ולפרעה עם אביו של יצחק ואלוהיו, שהגן הפעם על

יצחק ורבקה ממנו, ואילצו לכבדם.³ אולי היתה זו הברית שכרת הוא או אביו

עם אברהם וזרעו שהגנה על יצחק ורבקה.⁴ מכל מקום, אבימלך ראה באחד הימים

מחלונו את יצחק ורבקה מתגפפים באהבה כזוג נשוי לכל דבר, אך למרות שהבין כי יצחק

שיקר לו וכעס עליו מאד, איפשר אבימלך ליצחק לשבת בגרר ואסר על בני עמו לנגוע ביצחק

ורבקה. יצחק משתרש במקום והופך לבעל אחוזות עתיר נכסים, ואז מתעוררת הקנאה

ובעקבותיה שנאת הזר. הפלישתים סתמו את הבארות שחפרו בעבר עבדי אברהם, ואשר

יצחק השתמש בהם להשקיית שדותיו ומקנהו. בסופו של דבר נאלץ אבימלך בלחץ בני עמו

להפר את בריתו עם אברהם והוא מגרש את יצחק בטענה: "כי עצמת ממנו מאד" (כ"ו ט"ז). אתה גדול עלינו. יותר מכך, כל נכסיך באו לך בעצם מאתנו, אתה מנצל אותנו ואת

טוב ליבנו, מוטב שתסתלק.⁵ נסיונותיו של יצחק להשאר בקֵרוב מקום לא

צלחו, ושני הבארות שחפר סותמו. רק ברחובות המרוחקת יותר לא היה ריב על הבאר החדשה,

ובסופו של דבר התיישב יצחק בבאר שבע, מחוץ לתחומי פלשת. הוא מבין כי בנתונים

הפיזיים הקיימים, אבימלך וצבאו חזקים ממנו ומתנתק מהם. ה' מתגלה אליו בבאר שבע,

מרגיעו לא לחשוש מאיש ומברך אותו בברכת הזרע (לקראת הפקידה של אשתו העקרה). יצחק

מודה ובונה מזבח וקורא בשם ה', כפי שעשה שם אברהם לאחר השבועה לאבימלך (כ"א כ"ב-ל"ד), אלא שאברהם נטע אשל ולא בנה מזבח וחזר לגרר, בעוד יצחק נשאר בבאר שבע.

להפתעתו של יצחק החליטו אבימלך ופיכול שר צבאו לכרות עימו ברית, והופיעו אצלו יום

אחד בצרוף הפמליה של המלך.⁶ כנראה השפיעה עזיבתו של בעל האחוזות לרעה

על הכלכלה והמסחר המקומיים, ולעומת זאת הצליח יצחק גם בלעדיהם. שונאי ישראל בכל

הדורות מרגישים בכיסם את תוצאות קנאתם ושנאתם, ומבינים באיחור כי הזיקו לעצמם

בגרשם את בני ישראל מקרבם. במהלך של חנופה מודים אבימלך ובכיריו: "ראו ראינו

כי היה ה' עמך" (כ"ו כ"ח), ומציינים לזכותם

בצביעות רבה כי לא פגעו בנפש וברכוש של יצחק, ועל כך צריך יצחק להחזיק להם טובה,

לכרות עימם ברית, להשפיע על אלוהיו שלא יעשה להם רעה, ולחזור לעסוק עמהם בכלכלה

ומסחר. יצחק אינו מעוניין לריב. הוא עורך להם משתה התפייסות, כורת עמם ברית, הם

נשבעים אחד לשני והוא משלחם לשלום. הסיפור מסתיים כמו זה של אברהם, בקריאת שם

המקום באר שבע פעם נוספת, לחיזוק, על שם השבועה עם אבימלך.⁷

1. רס"ג,

רמב"ן כ"ו ב'-ג'.

2. שד"ל כ"ו א'.

3. חזקוני כ"ו ז'. כאמור לעיל

בשני הסיפורים הקודמים הסבירו בעלי תורת התעודות כי מדובר בשלשה מקורות שונים

וקאסוטו הסביר כי מדובר בשלש מסורות קדומות שהיו בישראל לפני כתיבת התורה.

4. רמב"ן, חזקוני ורד"ק

כ"ו א'.

5. ראו מדרש רבה, סד,ו. השוו

רש"ר הירש כ"ו ט"ו-ט"ז, העמק דבר על אתר ונ' ליבוביץ, עיונים

בספר בראשית, עמ' 183-182.

6. אונקלוס. אפשר

גם לפרש כי "אחֻזָּת" (כ"ו כ"ו) הוא שם פרטי כפי שפרשו

רס"ג ואחרים על פי ר' יהודה בבראשית רבה סד ח.

7. אבן כספי מצרף לכסף כ"ו

ל"ג, קאסוטו, ספר בראשית ומבנהו, עמ' 240-239. לדידה של ביקורת המקרא לפנינו

כאמור לעיל אותו סיפור בשלש גירסאות משלשה מקורות או מסורות שונים, פעמיים מיוחס

לאברהם ופעם ליצחק.

ד"ר אפי חמיאל

חוקר מחשבת ישראל בעת החדשה ומלמד באוניברסיטה העברית

ריבוי הפנים של עשו

שמו עשו, שהיה עשוי ונגמר, עשו, בגימטריא שלום, שאלמלא

שמו שהוא שלום, היה מחריב העולם, דבר אחר: עשו 'ע' שו' – שוא זה השלים לע' אומות

שבראתי בעולמי.

(בעל הטורים בראשית כה, כה)

'שלום': בגימטריא עשו, הוי מקדים שלום

לכל אדם ואפילו בשלום גוי.

(בעל הטורים במדבר ו , כו)

…אולם הרבה יותר עמוק הוא ההסבר שנותן 'בעל הטורים' במקום השני בו הוא אומר

"שלום בגימטריא עשו…" וכאמור מדובר כאן בברכת כוהנים, משמע – ברכת

השלום לישראל איננה שלה, כל עוד לא יהיה שלום גם עם עשו.

ניתן לומר כי בתולדות הגימטריא של עשו היא שלום כדי לרסן את עשו, ואילו בברכת

הכוהנים הגימטריא של עשו היא שלום, כיד שידע עם ישראל עד כמה מצווה הוא על השלום,

וכי לא יהיה לישראל שלום, כל עוד לא יכון שלום בין יעקב לבין עשו.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על

פרשת השבוע, עמ' 110)

"מיהו עשו? מיהו אדום?" – הזהירות שיש לנקוט בפרשנות

הווה ע"פ העבר

…וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת

יחשבו כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר, רק אדום היתה תחת יד יהודה, וכן כתוב

"ויפשע אדום מתחת יד יהודה" (מלכים ב ח, כ"ב) גם יואב הכרית כל

זָכָר באדום (מלכים א יא, טז). ובעבור שהיה תחת יד יהודה, שמחו ביום

אידינו והיו אומרים לבבליים "ערו ערו עד היסוד בה" (תהילים

קט"ז, ז) ויותר היה קשה על ישראל החרפה, שהיה אדום מחרף אותם מרעתם

ההיכל על ידי הכשדים, היתה קשה לישראל יותר מצרתו" – אבן עזרא על

הפסוק בתהילים קטז, ז). וכן טעם "שישי ושמחי בת בת אדום" (איכה ד,

כא), גם כן "אל תשמח לבני יהודה" (עובדיה א,

יב) גם בימי הורקנוס הזקן שמם שומרי ירושלים, והכניסם בברית מילה.

גם בימי אגריפס, כאשר נלכדה ירושלים, באו גדודי אדום לעזור ליהודה. ואומה (נוסח

אחר, כנראה מקורי : ורומא) שהגלתנו הוא מזרע כתים וכן אמר המתרגם "וצים מיד

כתים" [אונקלוס: "וסיען יצטרחן מרומאי"], והיא מלכות יוון

בעצמה כאשר פירשנו בספר דניאל "והיו אנשים מתי מספר" – שהאמינו באמונה

חדשה [הנצרות], וכאשר האמינו בימי קונסטנטין שחדש כל הדת ולא היו בעולם שישמרו

התורה החדשה חוץ מאדומים מעטים, גם כו יקראו היום אנשי מצרים וארץ עילם ישמעאלים,

ואין בהם מי שהוא מזרע ישמעאלים כי אם מתי מעט.

(אבן עזרא בראשית כז, מ)

המקדש

השלישי ייבנה רק מתוך שלום

ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי יבנה

ע"י מלך המשיח, שנאמר בו: (ישעיה ט, ו) "למרבה

המשרה ולשלום אין קץ", כי אך שלום ואמת יהיה בימיו, על כן נקרא רחובות

כי אז ירחיב ה' את גבולם, כי בזמן שהמריבה מצוייה או שני עברים נצים, אף בהיותם

בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחבת ידים מאוד, צר להם

המקום ולא יסבלם, אשר בעונינו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו, ובהפך זה בזמן ששלום

על ישראל אע"פ שפרינו בארץ ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד, מ"מ רחבת

ידים להם ואין צר להם… שבזמן מציאת השלום, "ופרינו בארץ",

כי לא יצטרכו לצאת מתוכה.

(כלי יקר בראשית כ"ו, כ"ב)

ברכה אינה עוברת בירושה אלא האדם צריך להיות ראוי לה

ה' ברך את אברהם שמזרעו יצא

הסגולה, העם אשר בחר לנחלה לו, שיהיה ה' להם לאלוהים ישכן שכינתו בתוכם, והם יירשו

הארץ ויהיו קדושים לאלוהיהם. ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכוח

האדם להורישה לבניו, כי היא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם; ורק אחרי מות

אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו; וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם,

כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו, רק המוכן לה יתברך בזה מאת ה'.

 (פירוש המלבי"ם בראשית כז, א)

הקונפליקט המוסרי של יעקב

"וילך ויקח ויבא לאמו" (בראשית כ"ז,י"ד): אנוס

וכפוף ובוכה.

(בראשית רבה, פרשה סה)

אפשר דרש "וילך, ויקח, ויבא"- וי על שלושה דברים אלה.

(פירוש הרד"ל על בראשית רבה)

'הקול קול יעקב': אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב,

'והידים ידי עשו': אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו.

(בבלי גיטין דף נז, ע"ב)

האם

עשו התחפש ליעקב או להיפך? הטעות אפשרית לשני הכוונים

'הקול קול יעקב והידים ידי עשו': לא היה יכול לומר הקול של יעקב והידים של עשו דאם–כן, היה משמע שהוא שפט מצד הקול שזה ודאי יעקב ומצד הידים שזה ודאי עשו, וזה דבר נמנע, שאם הוא יעקב אינו עשו, ואם הוא עשו אינו יעקב, אבל ביאור הענין כך הוא, שאמר הקול דומה לקול של יעקב, ואולי זה מתנכר בקולו והאמת שזה עשו ומתנכר לדבר בלשון תחנונים לומר שהוא הגון לקבל הברכות, או הידים דומין לידי עשו וזהו יעקב ומתנכר בעשותו ידיו שעירות כדי שאחשוב שזה עשו, ומה שנאמר והידים בוי"ו הוא מלשון 'ומכה אביו ואמו' שפירושו או אמו, כך אמר או הידים דומין לידי עשו.

(כלי יקר בראשית כז, כב)

חז"ל אינם מהססים לבקר מעשי אבות לצורך הפקת לקח

מוסרי

'כשמוע עשו את דברי אביו'…:

א"ר חנינא כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא, יתוותרון בני מעוהי אלא

מאריך אפיה וגבי דיליה (וגובה את שלו). זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב 'כשמוע עשו

את דברי אביו ויזעק זעקה' והיכן נפרע לו? בשושן הבירה שנאמר (אסתר ד) 'ויזעק זעקה גדולה ומרה עד

מאד.

(בראשית רבה פרשה סז)

'ויהי בערב וגו" כל הלילה היה

משמש עמה סבור שהיא רחל, כיון שעמד בבוקר 'והנה היא לאה' אמר לה ברתיה דרמאה (=בת

הרמאי) למה רמית אותי? אמרה לו: ואת לא רמית באביך, כשהיה אומר לך 'האתה זה

בני עשו'? והיית אומר 'אנכי עשו בכורך' (בראשית כז יט) ואת אומר למה רימיתני?! אביך לא אמר בא אחיך במרמה

ויקח ברכתך?! (שם שם לה)

(מדרש אגדת בראשית פרק מט)

והנה אמרו במדרש רבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק

צעקה גדולה ומרה, וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה. ולכאורה, קשה על מה זה

נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה?… ונראה שבעבירה

לשמה שעשה יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק, ובוודאי נצטער על זה אבל אנוס היה, מה

שאין כן על צעקת עשו שמח בלבו, על-כן נענש, שהרי גרם זה על-ידי עבירה של

שקר ואסור ליהנות מזה.

("הרחב דבר" לנצי"ב בראשית כז, ט – הערה

א)

'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג): רב הונא בשם רב יוסף אמר:

לעולם 'והאלהים יבקש את נרדף' – אתה מוצא צדיק רודף צדיק 'והאלהים יבקש את נרדף',

רשע רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את נרדף', רשע רודף רשע – 'והאלהים יבקש את נרדף'.

אפילו צדיק רודף רשע 'והאלהים יבקש את נרדף' – מכל מקום: 'והאלהים

יבקש את נרדף'.

(ויקרא רבה פרשה כז)

רבקה היא

"אם יעקב ועשו"

מה ראתה התורה להזכירנו שוב אחרי אשר שלחה-הבריחה רבקה

את יעקב מקרבתו של עשו יעקב ובהצילו אותו ממוות, אלא גם אם עשו היתה בהצילה

את עשו מלרצוח את אחיו. ואף כי מנעה מעשו להפיק זממו – מה ראתה התורה להזכירנו

שהיא אם יעקב ועשו?

ונראים בעל "צידה לדרך" על רש"י האומר:

להודיענו שלא אם יעקב בלבד היתה בהבריחה את במשך כל הפרק ראינוה עושה כל

מעשיה לטובת "יעקב בנה הקטן", הנה עתה ברגע הסכנה הגדולה היא מכלכלת

מעשיה בתבונה כ"אם יעקב ועשו" שלא תשכל שניהם יום אחד.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר

בראשית , עמ' 202)